כמדי שנה, גם בדצמבר הנוכחי מגיע הזמן לסיכומים ומבט אחורה, וכמדי שנה, גם השנה תערוכת "עדות מקומית" – המוצגת כבר 22 שנים – מסכמת את מיטב יצירות הצילום העיתונאי והתיעודי בישראל. תחשבו על זה כמעיין ספר קומיקס נטול מילים, שמביט על המציאות הישראלית דרך עדשת המצלמה, ודרכה מציג מראה לא בהכרח מחמיאה אבל בהכרח מדויקת למקום בו אנו חיים.
>>פעם שלישית דוקו: תוכנית הרזידנסי ביפו ממשיכה לעטוף את העוטף

כיאה למדיום מתעד, בשנתיים האחרונות התערוכה שיקפה את המלחמה והשבר שעברו ועדיין עוברים על המדינה באופן בלתי מתנצל וכמעט חסר רחמים. בהתאם, גם זוכי "עדות מקומית 2025" – שהוכרזו כיום – משקפים את האירועים שהתרחשו בפינה המקוללת הזו של המזרח התיכון דרך התמונות: משפחות של חטופים, סיום המערכה בצפון, מחאות החרדים, אלימות בגדה המערבים והחיים בצל מתיחות בטחונית בלתי נפסקת. שיקוף שכזה ניתן לראות גם בזוכה בתמונת השנה על שם רועי עידן, פרס הניתן על ידי ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, שניתן לאיתי רון מ"הארץ" על התמונה הבאה:

את הצילום הזה, של צלליות חרדים וחיילים, תיעד רון בכפר הפלסטינאי כיפל חארס בגדה המערבית, שם נערכת מדי כמה חודשים הילולה שבמהלכה אלפי מתפללים פוקדים מבנה, שמזוהה על פי המסורת כקבר יהושע בן נון, תוך כדי שמוטל עוצר על הכפר בזמן ההילולה – התושבים נאלצים להסתגר בביתם, והמתפללים מסתובבים במקום מאובטחים במאות חיילים ושוטרי מג"ב.

תיעוד נוסף של אירועי הגדה המערבית ניתן למצוא בתיעודי זוכה "סדרת השנה" אבישי מוהר, שתיעד מתנחלים משקיפים על קהילת מע'ייר א-דיר שבשטחי C בגדה המערבית, שנאלצו לנטוש את בתיהם בעקבות איומי המתנחלים שהקימו התנחלות בקרבתה. במהלך פינוי הבתים פלשו מתנחלים ליישוב, יידו אבנים וירו אש חיה לעבר התושבים, שנאלצו לברוח ולהותיר את רכושם מאחור. כעשרה מהם פונו לבית חולים לאחר שהוכו קשות.

השנה הוגשו לתחרות כ-7,000 עבודות על ידי 366 צלמות וצלמים, מתוכה יוצגו בתערוכה 82 עבודות וידאו וסטילס שצולמו על ידי 64 אנשים. התערוכה תיפתח ב-12.12 במוז"א, ותינעל בסיום ינואר 2026. במהלכה גם תוצג עבודת הוידאו "עזה", פרויקט משותף של צלמים ישראלים ועזתיים, המתעד את החיים בעזה במהלך תקופת המלחמה לאורך השנתיים האחרונות.

צילומים נוספים שזכו בפרסים מציגים את בני משפחות החטופים דני אלגרט ועינב צנגאוקר. אלגרט צולם על ידי מתן גולן בבית בקיבוץ ניר עוז ממנו נחטף אחיו איציק אלגרט, עוטה מגן דוד צהוב עליו כתוב 7.10 כסמל ליום בו החלה השואה השנייה ובמחאה נגד הממשלה, בתמונה שזכתה בקטגוריית חשיפה ארוכה; צנגאוקר, אימו של מתן צנגאוקר, מצולמת בתמונה שזכתה בקטגוריית חדשות, במעטה הינומה שחורה במהלך טקס חתונה מבוים שנערך בכיכר החטופים ב-17 באוגוסט, בהשתתפות בת זוגו של מתן, שורדת השבי אילנה גריצ'ווסקי. פחות מחודשיים אחר כך, שתיהן זכו לחבק את מתן לאחר 738 ימים של מאבק עיקש, בזכות תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

מעבר לתמונות הזוכות, השנה תוצג גם "עדות צעירה" – יוזמה משותפת של מערכת עדות מקומית ומשרד החינוך, אשר מציגה בחלל התערוכה עבודות של 22 צלמות וצלמים צעירים מרחבי הארץ. עוד בתמונות הזוכים ניתן למצוא תמונה כמעט רנסנסית של גברים וילדים מצטופפים ליד מנגל בסעודת מצווה, בעת ההילולה השנתית לכבוד הבאבא סאלי (בראש הכתבה); את הלווייתו של דוד ליבי, עובד חברה קבלנית, שנהרג מפיצוץ מטען ברצועת עזה.

עוד בזוכים ישנם עבודת וידאו זוכה פרס "שומרים" של הפגנות החרדים נגד גיוס, ושלהמסע האחרון של שירי, אריאל וכפיר ביבס; צילום שלאלפי רצים המשתתפים במרתון ים המלח; צילום חורבות הכפר הלא מוכר אום אל־חיראן, שנהרס כדי לאפשר את הקמת היישוב היהודי דרור וצילום של צנחני מילואים מחטיבת 55, שמבצעים תרגיל צבאי המדמה חדירת מחבלים יחד עם כיתת הכוננות של קצרין. סך הכל ארץ שפויה עם תמונות שפויות. לפחות יש מי שמסתכל על כל זה בישירות.
עדות מקומית, 12.12.25-31.1.26, מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), חיים לבנון 2, רמת אביב,לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• עדות מקומית
• צילום
• מוזיאון ארץ ישראל
• אמנות

לוליטה // כדיה לוי

• ❤ תרבות
• עדות מקומית
• מוזיאון ארץ ישראל
• תערוכות

>> יורם כרמי הוא רקדן, כוריאוגרף, מייסד להקת המחול פרסקו ובן זוג של רענן. ימים מרגשים עוברים על הלהקה עם המעבר למשכנה החדש בשכונת רמת החייל, שם היא ממשיכה בפעילות החינוכית והקהילתית במתחם תרבות רב דורי חדש. במקביל מעלים כרמי ופרסקו את היצירה "Why Things Go Wrong", מופע חדש שהוא שיתוף פעולה בינלאומי עם הכוריאוגרפית הצ'כית המבטיחה סילבה ספקובה. זוהי יצירה מלאת ניואנסים ואירוניה, המשרטטת את הסיבה העיקרית בגללה דברים רבים משתבשים בחיי היום יום שלנו: יותר ויותר אנשים שהם חלאות משתלטים על המרחב הציבורי ומשבשים לנו את החיים. ההופעות הקרובות: 12.3-11.3, 20:30, תיאטרון הבית.עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> פסל מושלם לדייט ומסבחה שהיא אהבת חיי // העיר של מעין נבו
>> הקלאב האינטימי וקהילה שפותרת כל בעיה // העיר של עידן וינברן

1. תולעת ספרים

מקום מיוחד שהוא שילוב של בית קפה וחנות ספרים. מצד אחד אווירה שקטה של חנות ספרים כמו בספרייה, מצד שני הריח והתנועה של בית קפה. המקום הוא כמו בועה במרכז הרועש והסואן של העיר שמאפשר עצירה והתחברות לעולם הספרות. אני אוהב את הקהל המבוגר יותר שמגיע לשם ושניתן למצוא שם ספרים מיוחדים שאין בשום חנות אחרת.
מלכי ישראל 9

2. ספסל בשדרות בן גוריון

בין העירייה לשלמה המלך, יש בשדרה ספסל שניצב ליד "פסל מנדטורי" של גבי קלזמר, פסל מיוחד של פנס עם אלומת אור ממתכת. פסל שאני מאוד אוהב לשבת ולהתבונן בו. השדרה מלאה בתנועה של הולכי רגל מכל הסוגים – צעירים, מבוגרים, הורים וילדים, אנשים שהולכים או חוזרים מהעבודה, תל אביבים ואנשים שבאים לטייל בעיר. עצירה לרגע על הספסל זורקת אותי מחוץ לזמן והופכת אותי לצופה בהצגה הכי טובה בעיר.
בן גוריון 84

3. הסטודיו של פרסקו

המקום הכי אהוב עלי בעיר זה הסטודיו של פרסקו, הבית השני שלי. לא מזמן עברנו לסטודיו חדש ברמת החייל ובזכותו אני לומד להכיר שכונה חדשה ואנשים חדשים. אני מבלה בסטודיו את מרבית השעות ביום יחד עם הרקדנים, ומתרגש לקראת פעילויות תרבותיות, חינוכיות וקהילתיות חדשות שאנחנו מתכננים פה עבור תושבי האיזור ותושבי כל גוש דן.
הברזל 31

4. החלק הדרומי של הטיילת

החלק הזה של הטיילת מרגיש לי כמו חו"ל עם ההתחברות לנמל יפו ולעיר העתיקה. כשמטיילים בטיילת ממש מרגישים את שינוי האווירה ואת איך שהנוף משתנה, הטיילת הופכת לצרה יותר, עממית ופחות עירונית וכאילו מכינה אותך לקראת הנמל והמבנים העתיקים של יפו.

5. שוק לוינסקי והמדרחוב החדש

הוריי גדלו בפלורנטין ובתור ילד הייתי מגיע איתם לשוק כדי לעשות לקניות לשבת. יש לי זיכרונות ילדות נעימים מהמקום ואני אוהב את השינוי המרענן שהוא עבר. השילוב בין השוק, לברים ובתי הקפה, המדרחוב ללא מכוניות והמון אנשים צעירים, הוא בשבילי שילוב תל אביב של פעם ושל היום יחד.

מקום/תופעה לא אהובה בעיר:

עבודות הרכבת הקלה בעיר. העבודות לא רק מעכבות את התנועה, יוצרות פקקים ולכלוך הן גם הורסות את הנראות הכללית של העיר, שהפכה לאתר בנייה אחד גדול. ברור לי שזה מהלך נדרש בשביל להגיע לרכבת הקלה המיוחלת, אבל כתל אביבי אני ממש מרגיש איך העבודות פוגעות באיכות החיים, אפילו כמי שמתנייד עם אופנוע אני מרגיש את הקושי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכת צילומי עיתונות "עדות מקומית" שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל. השנה התערוכה היתה קשה וכואבת אך יחד עם זאת מלאת תקווה. הצילומים מרשימים ומעוררים מחשבה, לעיתים מטלטלים ומרגשים. התערוכה הזו היא שיקוף של המציאות שלנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
היצירה "אחרית" שיצרתי עבור הלהקה שלי בסוף הקורונה. היצירה עוסקת ברגעים של פוסט עולם אפוקליפטי ועל הכוח והכורח להתחיל מחדש. כשעשינו חזרות על היצירה בתקופת המלחמה היצירה קיבלה משמעות חדשה וטעונה יותר. יחד עם זאת, חזרות על העבודה עזרו לי ולרקדנים לעבד ולאוורר את הרגשות הקשים ולרתום את הקושי, העצב והחשש ולבטא אותם באמצעות האמנות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המטרה הכי חשובה בעייני בימים אלו היא הסיוע, התמיכה והטיפול בנפגעי פוסט טראומה ומצוקה נפשית. מאז המלחמה הצטרפו למעגל נפגעי הנפש והפוסט טראומה כל כך הרבה אנשים שנפגעו בצורה ישירה או עקיפה מהמלחמה או טבח שבעה באוקטובר, והם זקוקים לטיפול ועיטוף בשביל להשתקם ולהתמודד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
משה אפרתי ז"ל, אחד האמנים הכי חשובים בתחום המחול בישראל, חתן פרס ישראל למחול שנפטר לפני כחמש שנים, מקבל שלט הנצחה ליד הבניין בו חי ברחוב שלמה המלך 52. משה ז"ל בילה את כל שנותיו כיוצר בינלאומי ותל אביבי בבניין הזה ואני שמח שכל מי שיעבור ליד הבניין הזה יזכה להכיר את שמו ויצירותיו.

מה יהיה?
אני רוצה להאמין שיהיה טוב. כרגע קצת קשה לי לראות את זה אבל אני מאוד מקווה שתל אביב תחזור להיות העיר הסואנת, השוקקת והמרגשת שתמיד היתה אחרי שיסתיימו שני העשורים בהם היא שקועה בעבודות, חפירות ותמ"אות. שהמדינה שלנו תחזור לשים את אזרחיה ואת רווחתם בראש סדר העדיפויות על פני מלחמות, סכסוכים ואינטרסים זרים.

• העיר שלי
• מחול
• פרסקו
• תולעת ספרים
• פסלים בתל אביב
• שוק לוינסקי
• טיילת תל אביב
• עדות מקומית

סיכומי שנה אמורים להיות דבר שמח, לא? אוספים את כל הרגעים הכי מעניינים ומשמחים שקרו השנה, מרכזים יחד כדי שנוכל לזכור את מה שנרצה, והלאה עם אופטימיות לעבר השנה הבאה. אבל מי בכלל רוצה לזכור את 2024? כל כך הרבה דברים גרועים התרחשו עד שקשה בכלל למנות אותם, וזה עוד לפני שהגענו למלחמה שלנו. העולם בהחלט הפך למדכא יותר, אבל אנחנו לא מוכנים להיכנס פסימים ל-2025. ניסינו בכל זאת לסכם כמה מהדברים הטובים והמעניינים שקרו השנה, כדי שבעתיד אולי נוכל לספר לאנשים כמה מופרע היה פה בשנה הזו.

>>כנראה שבנטפליקס שנאו את 2024 בדיוק כמונו

הסדרות הכי טובות של 2024

השמועות על מותו היו מוקדמות, ושוק הטלוויזיה של השנה האחרונה הצליח להניב לא מעט סדרות מצוינות שראויות לזמן שלכם, גם אם לא היתה סדרת מופת מובהקת. דירוג 20 הסדרות הכי טובות שלנו לובש חג ומתכנס לקראת סוף השנה עם דירוג מוחלט ודפנטיבי של 20 הסדרות הכי טובות מהשנה האחרונה. היתה מלחמה גדולה על המקום הראשון, אבל הלוחם הטוב ביותר ניצח.
לקריאת הכתבה המלאה

רגעי התרבות של 2024

למרות כל הכאוס העולמי בפחות או יותר כל תחום, עולם התרבות המשיך לפעול ולהנפיק לנו רגעים נהדרים ומוזרים כאחד. התאבססנו על אייל קטן, קנדריק ריסק את דרייק, המתחרים סיפק אווירה סקסית, והשיט-שואו המטורלל והמבדר שהוא מסע הקידום ל"מרשעת" – כולם כאן, ועוד 25 רגעים נוספים שנרצה, פחות או יותר, לזכור מהשנה הזו.
לקריאת הכתבה המלאה

רגעי המוזיקה של 2024

באגפי המוזיקה קיבלנו שנה מבולגנת אבל עמוסה לטובה ברגעים קטנים ומיוחדים (וגם אחד מזוויע במיוחד) שנזכור גם לשנים הבאות. היינו בראט, רקדנו הו-דאון עם ביונסה, נדלקנו על דואצ'י ורקדנו לצלילי שיר הלוויה על דרייק. בסוף אספנו 19 רגעים מהשנה המוזיקלית הזו, ולצערנו אחת מהם היא דידי.
לקריאת הכתבה המלאה

הסרטים הכי טובים של 2024

ביקשנו ממבקרת הקולנוע הוותיקה שלנו יעל שוב לאסוף את עשרת הסרטים שעשו לה את השנה, אבל היא לא יכלה להתאפק והמליצה על 11 סרטים שאתם חייבים לראות. ככה זה מבקרי קולנוע – רק רוצים לתת עוד ועוד.
לקריאת הכתבה המלאה

הפודקאסטים הכי טובים של 2024

שמענו גם לא מעט פודקאסטים השנה, כי זו אחלה דרך לברוח מהרעש שבחוץ. שיר ראובן לימדה אותנו איך לעשות דברים, אהרון גבע חרז לנו את הצהוב של עיתונות הבידור, הזדעזענו מיצירת המופת של קרן נויבך וצליל אברהם וצחקנו עם מתן חלק וטל פרידמן. וזה רק טעימה קטנה.
לקריאת הכתבה המלאה

הצילומים של 2024

טוב, זה לא אנחנו סיכמנו, אלא רק "עדות מקומית", האירוע החשוב לסיכום השנה של צילומי העיתונות והדוקו בישראל. ואוהו כמה שהיה מה לצלם. בכתבה שלפניכם תמצאו תמונות מהפנטות, כואבות ומזעזעות מהשנה האחרונה, וגם אם הן לא קלות תמיד לצפייה, הן עדיין העדות הכי מדויקת על השנה הארורה שעברנו.
לקריאת הכתבה המלאה

הדברים הטובים שקרו במסעדות ב-2024

כלומר, קרו יותר דברים רעים, אבל אנחנו העדפנו להתמקד במה שטוב: ההירתמות של מסעדות העיר, שובם של הסינבון והמטבח הצרפתי, כוכבי מישלן כחול לבן, עצם העובדה שעסקי אוכל נפתחים גם בשנה כזו ועוד סיבות לשמור על אופטימיות זהירה וטעימה.
לקריאת הכתבה המלאה

המסעדות הפופולריות ב-2024

הסיכום השנתי של אונטופו, אתר הזמנות המסעדות, הצליח לעשות לנו סדר בנוגע למסעדות היוקרה והקז'ואל שהכי אהבתם השנה. רשימת 15 המסעדות שהכי הרבה אנשים הזמינו אליהם מקום השנה אומנם לא כוללת מקומות שמגיעים אליהם על הדרך, כך שאוכל הרחוב לא נוכח, אבל היא כן מספקת קצת הבנה של הפופולריות למסעדות בתל אביב. וכן, הופתענו ממה שגילנו.
לקריאת הכתבה המלאה

המשלוחים של 2024

השנה הזמנו פחות משלוחים, כי המצב הכלכלי מלחיץ, ולמען האמת עלות האוכל+משלוח+טיפ+תפעול+החיים עצמם הפכו את הפרקטיקה ללא משתלמת. אבל זה לא עצר את וולט מלסכם את המשלוחים שכן הוזמנו, והיו שם כמה דברים שהפתיעו אותנו (כמו למשל, כמה חטיפים הוזמנו בערב הכתב"מים האיראני) וכמה דברים שלא (כמו למשל מה המנה הכי פופולרית בתל אביב).
לקריאת הכתבה המלאה

• סיכום 2024
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• אוכלים שותים
• עדות מקומית
• וולט WOLT

כבר 21 שנים שבסיומה של כל שנה מוצגת תערוכת "עדות מקומית" לצילומי עיתונות ודוקו. 21 שנים שהיא מציגה בפנינו את המציאות הישראלית, כמו שהיא. 21 שנים שהיא קשה, הופכת את הבטן ואת הלב ומכניסה את הצופים לפרופורציות. גם השנה היא עושה את זה. 21 שנים שהיא תערוכה מרהיבה ביופיה. השנה היא לא.

>>

כבר שנים שאני יוצאת מהתערוכה עם הרעיון של "המציאות מדכאת, אבל זה מצטלם נהדר". ובכן, השנה היא כל כך מדכאת שהיא אפילו לא מצטלמת נהדר. תחושת הספקטקל, האסתטיקה הבלתי נלאית של אסונות – לא נוכחת הפעם. לא בגלל שהצילומים פחות טובים ולא בגלל שהבחירה פחות מוצלחת. בגלל המציאות.

רובה של התערוכה, באופן טבעי ומתבקש, עוסק במלחמה. גם אירועי השבעה באוקטובר עצמם נוכחים, למרות שטכנית הם התרחשו בשנה שעברה וזכו לייצוג גם בתערוכה הקודמת בדצמבר 2023. התמונה שזכתה בתחרות בקטגוריית תמונת השנה, למשל, היא זו של חן ג' שימל שמציגה תיעוד של מתנדב זק"א אוסף כתמי דם ורקמה אנושית בבית שבו נרצח קשיש בשבעה באוקטובר. שרידי הנפטר נאספים בקפידה כדי להביאם לקבורה דתית.

אין בה רגע יוצא דופן, אין בה שום דבר שהמצלמה הצליחה לתפוס בדרך נס. האיסוף הזה נעשה שוב ושוב, בבתים ובמבנים שונים, על ידי מתנדבים רבים. עשרות ומאות רקמות אנושיות שמטרתן לזהות את מי שכבר לא איתנו. ואנחנו – כל אלה שנותרו רקמה אנושית חיה – כולנו, לפרקים, קצת מתים מבפנים.

המלחמה נוכחת בתערוכה בכל מקום. מבנים הרוסים, פצועים ופצועות, חטופים וחטופות ששבו ובני משפחותיהם של אלו שעדיין לא. מחבלים כפותים מובלים למעצר, שרידי חדרים, בתי חולים, הפגנות מכל הסוגים ומכל צדי המפה הפוליטית. מעל מרחפת, דרך הצילומים, ההנהגה. כמו קבוצת נבלים בסרט של מארוול הם צוחקים בישיבות ממשלה ובדיוני תקציב, בזמן שהמדינה נשרפת להם מתחת לידיים. ואנחנו, שנקלענו איכשהו לסיטואציה, שבויים בידי ערלי לב שאחראיים לגורל של כולנו. כיף.

גם אופן ההצבה של התערוכה השנה לוקח בחשבון את התכנים הקשים. התערוכה מאווררת יותר, צפופה פחות. זה גם הודות לעובדה שזוהי כבר השנה השנייה שעדות מקומית מוצגת באופן עצמאי, ללא תערוכת World Press Photo הבינלאומית שחולקת איתה את החלל. הסיבה הרשמית לזה היא המלחמה שמונעת ממנה להגיע ארצה, אבל האמת היא שבינינו, מי צריכה את זה. יש לנו כל כך הרבה צרות משלנו.

בניגוד לשנים קודמות, שבהן נבחרו צילומים ספציפיים והוגדלו לגודל גדול במיוחד, הפעם רוב הצילומים מוצגים בגודל בינוני. מלבד כמה בודדים, ביניהם זה של אתר מסיבת הנובה ושל הבית של פסי בבארי, אין כאלה מונומנטליים. כי היי, זה מספיק מדכא גם בקטן.

עוד בניגוד לשנים קודמות, כמעט ואין בתערוכה פינות לקחת בהן אוויר. גם בשנה שעברה, כשאירועי ה-7 באוקטובר היו טריים, היתה נציגות בתערוכה לסדרות שעסקו בתרבות, במשפחה וביוליה כלבת הים. השנה, גם הסדרה הקטנה שמציגה מוזיקאים.ות מתכוננים להופעה – מטיחה בפנינו את קורין אלאל. אין לאן לברוח. ההומור נעדר בצורה גורפת, אולי מלבד בתמונה מופלאה אחת של אביר סולטן, שתיעד קבוצה של חרדים מתבוננים בשיירי טיל בליסטי שנורה מאיראן.

יש כאלה שאולי יברחו לספורט, שנוכח כמו בכל שנה, הפעם בדגש על האולימפיאדה. אבל וואלה, גם שבע מדליות לא מצליחות לספק נחמה, בטח לא שגם שם קיימים רפרנסים למלחמה, ע"ע בנו של אורן סמדג'ה שנפל בעזה. וגם, כמה כבר אפשר להתנחם בספורט? זה מזיע ממאמץ. וכאמור, קשה לנו גם ככה.

אפילו החיות החמודות, שמבצבצות בתערוכה לאורך השנים, הן הפעם ברובן חיות מתות. צילום יפהפה של אילן אסייג מהארץ (בתמונה למעלה) מציג סוס מת שכוב על הקרקע באשקלון, כשברקע יירוטי טילים יוצרים מחול מואר בשמיים. מכל הצילומים, הוא אולי זה שמייצג את המלחמה בצורה הכי פואטית. כמו בסצנה חשוכה מציור של רמברנדט.

עוד אחד פואטי במיוחד הוא זה של גיל אליהו ביניאט, שהצליח לתפוס מטוס F-35 שחולף על פני הירח המלא. במבט ראשון הוא מזכיר קצת את הפוסטר של אי.טי. אבל גם במקרה הזה, הקונטקסט הוא הרבה יותר מלחמה ממד"ב.

את האוויר שלכם, אם תצטרכו אותו אחרי (ואתם תצטרכו אותו אחרי), תוכלו לנשום בקומה מתחת שבה מוצג מיצב הווידיאו הנהדר Come About של לי ינור, או בביתן הסמוך שבו מוצגת עבודת הווידאו "פיזיס" של מירב הימן ואילת כרמי.

עדות מקומית 2024 היא תערוכה שתצאו ממנה בדיכאון של הלייף. היא תזכיר לכם בכל רגע עד כמה קשה המציאות שאנחנו חיים בה. אבל לכו בכל זאת. כדי לראות, כדי להיווכח, כדי להזכיר לעצמכם את מה שחשוב באמת. כדי לקוות ולהתפלל שתמונת השנה של 2025 – כמו שצייצה אתמול ענת קם – תהיה זו של עינב צנגאוקר מחבקת את מתן שחזר הביתה; או כל אחת ממשפחות החטופיםות בסיטואציה דומה. אפשר גם לקוות שבשנה הבאה נוכל ללכת ולצפות בה רעננים, אחרי לילה רצוף, בלי שטילים מתימן ישבשו לנו את שעות השינה. אפשר לקוות שיהיה קצת יותר טוב וקצת פחות חשוך. מגיע לנו.
>> עדות מקומית. אוצרת: ענת סרגוסטי; מייסדת ואוצרת אחראית: דנה וולפייר-ללקין. מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2 רמת אביב. עד ה-15.2.25.כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• עדות מקומית
• שבעה באוקטובר
• צילום
• מוזיאון ארץ ישראל
• מלחמה