עדי אשכנזי היא המלכה שלנו עכשיו. הזעקה שלה אתמול בכנסת, מונולוג חודר שהפך ויראלי תוך שעות, הייתה זעקה של מיליוני ישראלים שהתפרצה דרכה והדהדה ברחבי הארץ, מרגשת וכואבת, מנכיחה את הפצע המדמם שכולנו מסתובבים איתו מאז שבעה באוקטובר. האומץ והעוז שהיה לאשכנזי לומר את הדברים בבוטות ובזעם כהוויתם, מבלי לעטוף ולנחמד אותם, הפך אותה לאלילת הרשתות החברתיות ביממה האחרונה. "כל מילה", הדהדו ההמונים ושיתפו בכל הפלטפורמות. זה היה רגע מעורר השראה, אולי אפילו מכונן. איך אישה אחת עם המילים הנכונות יכולה להבקיע את מסך האדישות.

>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל
>> איך יכול להיות שיש כאן אנשים שלא מוכנים להילחם על החטופים?

עדי אשכנזי אמרה את זה פשוט: "איזה 'ניצחון מוחלט'? איזה ניצחון? תחזירו אותם! תחזירו אותם! איזה ניצחון יש לנו אם לא נתחייב לאזרחים שלנו? תחזירו אותם, אחר כך תעשו את מה שצריך. את מי עוד לא הרגתם? הרגתם עם שלם, את כל האמהות במדינה שלא ישנות בלילה. הם הילדים של כולנו החטופים ששם. איזה ביטחון יש לך במדינה כשאתה נדרש כאן לתת 100 אחוז התמסרות למדינה – והמדינה מבריזה לך?". הופקרנו. אנחנו ממשיכים להיות מופקרים. התוכנית היא להפקיר אותנו ואת כל היקר לנו גם בעתיד. החוזה הופר.

ומתחשק לחבק אותה ולומר עכשיו שכולנו עדי אשכנזי. אבל זה שקר גדול. כי רובנו לא צועקים כך את הזוועה שבהפקרת החטופים. רובנו לא זועקים כך על השבר הגדול שנשבר כאן כשהחוזה של מדינת ישראל עם אזרחיה נקרע לגזרים והם הופקרו לגורלם. רובנו שותקים בתדהמה כש"תדע כל אם עבריה" מושלך למגרסה יחד עם הציווי המוסרי והיהודי לפדיון שבויים. רובנו עוצמים עיניים ולב למתרחש בעזה. רובנו עסוקים מדי בהישרדות. רובנו קצת מפחדים. רובנו הלומי טראומה ומותשים נפשית, חוזרים לשגרה כל יומיים מחדש ומקווים שאיכשהו יקרה משהו ובסוף יהיה טוב.

ומפתה לומר שאם כך, אז כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי, לזעוק את האמת בכל כוחנו, לא לתת שישתיקו ויגזלטו אותנו, להילחם מעל כל במה על האתוס המכונן הזה של מדינת ישראל – המדינה לא תפקיר את אזרחיה – שבלעדיו הכל כאן יתפרק. זה גם נכון. כולם צריכים להיות עדי אשכנזי. אם היו לאורך השנה האחרונה יותר אנשים שלא מפחדים לדבר כך במוקדי הכוח אל האוחזים בכוח, יתכן שהיינו במקום אחר, אבל אף פעם לא מאוחר. תתחילו להיות עדי אשכנזי כבר עכשיו.

ויחד עם זאת, צריך לומר גם שלהיות עדי אשכנזי – זו אמורה להיות דרישת המינימום. וזה לא יספיק כדי לשנות את המציאות. האומץ לומר את הדברים כפי שהם – לדבר אמת לכוח מול צונאמי השקרים והתעמולה של השלטון ומכונות הרעל שלו – הוא מצרך נדיר שהיה צריך להיות בפק"ל של כל אזרח דמוקרטי, אבל אין די בו. "לא לשתוק" זה הציווי הבסיסי, ומעטים בלבד עומדים בו. אבל אנחנו יודעים שגם אם חצי מיליון איש יעמדו בדרך בגין ויצעקו את האמת, זה לא יספיק. אנחנו יודעים כי זה מה שקרה פה רק לפני פחות מחודשיים. וזה לא הספיק.

ולמעשה, אנחנו צריכים עכשיו להיות הרבה יותר מעדי אשכנזי. לשתף את המונולוג שלה בפייסבוק וללכת להפגנה פעם בשבוע – לא יעבוד. זה ארגז הכלים החלוד של 2011. מול ממשלה שהחליטה לדהור לתוך הפיכה משטרית ולרמוס הכל בדרך, ומנצלת את ההלם והטראומה כדי להאיץ עכשיו מחדש את פעילותה להחרבת הדמוקרטיה, נצטרך קודם כל להתעורר ולהבין שהכלים הישנים אינם רלוונטים ואינם אפקטיבים. מול הניסיון לחסל את מדינת ישראל במלחמת שולל דרושות פעולות קצת יותר נמרצות. ודרושה ההבנה שכבר לא נשאר הרבה מה להפסיד.

יש לעדי אשכנזי הרבה מה להפסיד, לכאורה, מהמונולוג האגרסיבי שלה נגד מפקירי החטופים שבשלטון. ועדי עובדים יחשבו פעמיים, הערוצים המסחריים יהססו פתאום, מפרסמים גדולים ישקלו מחדש. אבל אשכנזי, כמו מעטים מדי בשלב זה, מבינה שכבר אין לה הרבה מה להפסיד: אם החטופים לא חוזרים ואם יחזרו רק כגופות "בסוף המלחמה", לא תהיה כאן יותר מדינת ישראל. גם אם תהיה פה מדינה שתמשיך לקרוא לעצמה כך למשך איזה זמן, הסיפור שגדלנו עליו יחדל מלהתקיים. הקרע יהיה בלתי הפיך. השבר לעולם לא יתאחה. זה מה שנשאר לנו להפסיד. תתחילו לצעוק הכי חזק שלכם ואז תגבירו.

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• עדי אשכנזי

עדי אשכנזי היתה ונשארה אחת הקומיקאיות האהובות בישראל, אחת שעשתה את המסלול הקלאסי למצחיקנים בני דורה – מבית ספר למשחק, דרך "דומינו" והפינה אצל יאיר לפיד, וכלה בלהיט הגדול "מה זה השטויות האלה" – הסדרה המוקומנטרית שזכתה להצלחה גדולה ושרדה שש עונות ב"קשת". וכמו רוב הקומיקאים בני דורה, גם היא נמצאת עכשיו בשלב של גיבוש זהות חדשה.

>>המציאות לא מפחידה מספיק? אלו 10 סרטי האימה הכי טובים בנטפליקס

היא כבר לא יכולה לעשות את הקומדיה הפרועה של ימי "דומינו", וגם הקטנוע המפורסם של "מה זה השטויות האלה" מזמן התחלף במכונית – דימוי מוצלח לאשכנזי עצמה, שנעה תמידית לעבר הזרם המרכזי. בזמן שקומיקאים אחרים כבר מגבשים סביבם סדרות או מכתתים את רגליהם בתפקידים דרמטיים, ההתבגרות של אשכנזי משתקפת בסדרה חדשה שעלתה אתמול (שלישי) ב"כאן 11" – ושמה "הייתי מתה".

לידתה של הסדרה היא באירוע שהתרחש לפני 16 שנה: רגע שבו אשכנזי חוותה חוויית סף מוות במהלך טיול בהודו. הרגע שבו נשמתה כבר עזבה את הגוף ואז חזרה גרמה לתהליך הנפשי העמוק שהוא הסדרה – ניסיון להתחקות אחרי משמעות החיים ואחרי השאלה הגדולה מכל – מה קורה אחרי שאנחנו מתים?

הסדרה מרגישה קצת כמו "מה זה השטויות האלה" בגלגול הבא שלה (אפרופו גלגול נשמות). אשכנזי מביאה לשם את אותה הטכניקה שכיכבה בסדרה ההיא, רק בלבוש שונה. גם כאן יש קטעי הקומדיה שמשובצים בתוך הראיונות הרציניים, טסטמוניאלס (מונולוגים שבהם אשכנזי ישובה מול המצלמה). אשכנזי חזרה, אבל חזרה אחרת.

בפעם הראשונה אחרי המון שנים, ורגע לפני גיל חמישים, אשכנזי לא מנסה רק להצחיק, אלא גם לנסות ולהבין משהו עמוק יותר. וזה לא פשוט לקומיקאים לעשות את התהליך הזה. בן דורה גורי אלפי, למשל, עשה סדרות כמו "ככה לא מתנהגים" או "לצחוק או למות", שקשה לומר שזכו להצלחה גדולה. אז איך הולך הניסיון של אשכנזי? ובכן, פחות טוב.

על אף הכנות שאני בטוח שנמצאת אצלה, והמטרה האמיתית שמאחורי הסדרה, הדיאלוגים בינה לבין המומחים שהיא מביאה – אנשי דת, מומחי קבלה, רופאים – מרגישים מעט מאולצים ולא עוברים באופן טבעי. דווקא השיחות האישיות שלה עם אנשים רגילים, אלו שחוו את חוויית המוות, מרגישות הרבה יותר אותנטיות ויכול להיות שאפשר היה להסתפק רק בהן כדי לספק סדרה די טובה.

יש תחושה שהסדרה מנסה, לשווא, להיאבק בציניות החילונית של רוב הצופים שלה. אדם שהוא לא דתי שמגיע לראות את "הייתי מתה", מהר מאוד בונה עליו שכבות של חשדנות וחוסר אמון. אני לא חלילה טוען שמישהו מהאנשים שחוו את מה שחוו משקר, ואני מניח שהם באמת הרגישו ככה, אבל קצת קשה להאמין שבאמת היו שם רוחות וקולות מהעבר ופרוזדורים של אור. והסדרה לא ממש עוזרת במאבק הזה, כשהיא מתחילה להיכנס לעולמות גלגולי הנשמות ולסיאנסים עם מתקשרים. זה נחמד כגאג, אבל לא בטוח שזה מייצר את מה שהסדרה מנסה לייצר – כבוד לתחושה האמיתית ולסימני השאלה סביב הקיום האנושי.

זאת הבעיה הגדולה עם "הייתי מתה" – בסופו של דבר, היא נעשתה על ידי קומיקאית. וכשכלי הביטוי שלך הוא קומדיה, קל להפוך הכל לדאחקה. אולי דווקא בסדרה כזו, שמגיעה ממקום מאוד אישי, אפשר היה להרגיע קצת את האינסטינקט ההומוריסטי. אשכנזי באה לסיפור הזה אחרי מקרה די מדהים, וזה היה עובד לגמרי לבד – בלי כל מיני שטיקים על מעליות או על ריצה בשדה פתוח. יש תחושה שאשכנזי לא מספיק סומכת על עצמה, או עלינו, שנצליח להפריד בין האני האמיתי שלה לבין דמות הג'וקרית שהתרגלנו לראות בעשרים השנים האחרונות על המסך. אז היא מנסה, לפעמים באופן נואש, לעשות גם וגם. וזה לא ממש הולך. לפחות לא בניסיון הנוכחי.

"הייתי מתה" אמנם לא מתייחסת ישירות לטרגדיית ה-7 באוקטובר, אבל היא הדוגמא המושלמת לטלוויזיה של פוסט האסון. תכניות הריאליטי הקרנבליות והטראשיות של לפני השבת הארורה (ראינו את זה עם "הכוכב הבא" ו"האח הגדול"), מתקבלות בפחות אהבה ויותר כעס. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות איך ערוצי הטלוויזיה מתאימים את עצמם לטון הנוכחי בחברה הישראלית עם תכניות שהן פחות צועקות וסנסציוניות, והרבה יותר מהורהרות ומחושבות. כמו, למשל, סדרה על מוות בפריים טיים של התאגיד, רגע אחרי מהדורות החדשות. האם הטלוויזיה תחזור לקרקסיות של פעם? כנראה שכן, אבל יש לי תחושה שהטון של "הייתי מתה" ימשיך לנכוח בזמן הקרוב.
"הייתי מתה", כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עדי אשכנזי
• כאן 11
• דוקו ריאליטי
• קומדיה

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי 22.10

פאפעג'ינה

פאפעג'ינה במרוקאית הוא בצק שלא תפח וגם כינוי לילדה שלא ייצא ממנה כלום. ימימה, ילדה בת 11 ביפו של שנות ה־70, לומדת על העולם שבחוץ. הזיכרונות, הריחות והטעמים מפתים את המספרת על הבמה לפגוש את הילדה שהייתה.

תיאטרון יפו, 16:30, 70 שקלים

שישי 23.10

Transforms

סדרת סופי שבוע המשלבים בין עיצוב, אופנה ואמנות מבית היוצר של גלריית נמל יפו ו-TLVstyle. למשך חמישה סופי שבוע בין החודשים אוקטובר-נובמבר, יציגו כעשרה מעצבים שונים את יצירתם בשילוב של אירוע מכירה ותוכן, ובהתאם לקונספט משתנה- טקסטיל, צורפות, שיתוף פעולה איטלקי-ישראלי, אופנה ישראלית ופריטי One Of בתערוכה מסכמת.

גלריה נמל יפו, כל היום

שבת 24.10

הילה רוח בפסטיבל הפסנתר

"רופאה במערב" של הילה רוח הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים שיצאו בישראל השנה. בהופעה בפסטיבל היא צפויה לבצע חומרים מתוכו, לחשוף חומרים חדשים ואף לארח את הטריו האקוסטי "לא" ואת גליה חי ואודי בונן.

אולם קאופמן, שבת, 24.10 20:00

לכל ההופעות המומלצות בפסטיבל הפסנתר

ראשון 25.10

עירום נפשי

התערוכה "עירום נפשי" של אסי רוזנברג, שהנכסותיה קודש לעמותת "אחת מתשע" ולמלחמה בסרטן, מאגדת קטעי וידאו, צילומים וטקסטים של נשים שחושפות לעיני הצופים את הפצעים הנפשיים שלהן.

מרכז ענב לתרבות

שני 26.10

העיר הזאת

מחזמר ראפ בלשי. סיפור הסתבכותו של הבלש ג'ו בפרשת רצח מסתורית אשר תוביל אותו כמעט לחבל התלייה. מחווה בראפ לסרטי פילם נואר ולסגנון בלשי בכלל.

צוותא, 21:00

שלישי 27.10

הנזל וגרטל

שעת אופרה לילדים המבוססת על אגדת האחים גרים הידועה. הנזל וגרטל הולכים לאיבוד ביער ומגיעים לבית הממתקים של המכשפה הרעה. מאת אנגלברט הומפרדינק.

המשכן לאמנויות הבמה, 17:00, 35 שקלים

רביעי 28.10

עדי אשכנזי

מופע סטנד־אפ של הקומיקאית המצליחה עדי אשכנזי המוכרת מהתכנית "מה זה השטויות האלה". במופע היא מדברת על גברים ודברים שמעצבנים אותה, וגם על חוויות ההיריון והלידה, כל אלה בסגנון התזזיתי והייחודי שלה.

צוותא, 21:00

• כללי
• הנזל וגרטל
• עדי אשכנזי
• העיר הזאת
• אחת מתשע
• Transforms
• פסטיבל הפסנתר
• הילה רוח
• עם הילדים