הישג ענק לקולנוען הישראלי עמוס גיתאי, שסרטו "למה מלחמה" התקבל למסגרת הבחירה הרשמית (כלומר, מחוץ לתחרות) של פסטיבל הסרטים הבינלאומי ונציה (שמהדורתו ה-81 תיפתח בעוד כחודש וחצי ב-7 בספטמבר), ויוקרן בו בהקרנה מיוחדת. זו הפעם השנייה בשנה החולפת שסרט של גיתאי מוצג בפסטיבלים הבינלאומיים החשובים ביותר בעולם ("שיכון/עדיין לא מאוחר" שהוצג בפסטיבל ברלין וכעת "למה מלחמה" בוונציה), הישג יוצא דופן לקולנוע הישראלי בתקופה של הדרה וחרם תרבותי שקט על יוצרי קולנוע ישראלים בתעשייה הבינלאומית.

>>

ההישג של גיתאי מרשים אף יותר כשלוקחים בחשבון שכבר יותר מ-10 מסרטיו השתתפו במסגרות התחרותיות והרשמיות של הפסטיבל הגדולים באירופה, מקאן ועד ונציה דרך ברלין. הצלחתו של גיתאי בחו"ל – ובעיקר באירופה – מדהימה שוב ושוב את מבקרי הקולנוע הישראלי שמרבים לקטול את סרטיו בעוצמה ואינם נוטים לו חסד רב. בביקורת שהתפרסמה כאן ב"טיים אאוט" על סרטו הלפני-אחרון שהוקרן בארץ, "לילה בחיפה" (2022, גם הוא השתתף בפסטיבל ונציה)העניקה לו יעל שוב שני כוכבים בלבדוכתבה שהסרט "קיבל ביקורות גרועות במיוחד כשהוצג בתחרות הראשית בוונציה. מתישהו גם מנהלי הפסטיבלים באירופה יפסיקו לקנות את הפוזה הריקה מתוכן".

ובכן, אולי מתישהו, אבל לא עכשיו. את סוד ההצלחה שלו בפסטיבלים האירופאים אפשר אולי למצוא בדברים שאמר עם ההודעה על השתלבותו של "למה מלחמה" בפסטיבל ונציה. "הקולנוע שאני עושה הוא תמיד בהשראת המציאות שבתוכה אנו חיים ('כיפור', 'קדוש', 'בית', 'רבין היום האחרון')", אמר גיתאי. "גם הפעם בחרתי לקיים דיאלוג עם המציאות האכזרית המתקיימת באזור הזה, ולהראות אותה על הבמות התרבותיות הגדולות ביותר בעולם, תוך הימנעות משילוב של צילומי זוועות המלחמה וההרס שממשיכים להזין את המצב המלחמתי".

הסרט "למה מלחמה", בכיכובם של מתייה אמלריק, מישה לסקוט, אירן ז׳קוב, יעל אבקסיס, יבגניה דודינה, מנשה נוי וקרן מור,יוצא בעקבות חלופת מכתבים אמיתית שהתרחשה בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד החל מ-1932, שהגדירה את השיח המודרני על אלימות אנושית המונית המתרחשת בשם הדת, הגזע והלאום ונותרה מאז רלוונטית בכל צומת של הציוויליזציה.בהשראת התכתבות זו, כמעט 100 שנה אחרי שהתקיימה, מתחקה הסרטאחרי שורשיה של המלחמה, ויוצא למסע חיפוש אחר הסברים וסיבות לאלימות ולמלחמות הרבות המאכלסות את עולמנו גם בתקופה הזו.

באתר חברת ההפקה השוויצרית אלפנט פילמס נכתב כי "למה מלחמה?" הוא "מעשייה עם 12 דמויות שמחפשות משמעות דרך פואמה ויזואלית. כשהם אבודים ביער או מסתתרים במרתפים, שש שחקניות ושישה שחקנים מנסים להעביר מסר על מלחמה, מוות, הרס ואובדן". השילוב האופייני לגיתאי בין עיסוק בסוגיות אקטואליות בוערות ובין אמצעי מבע אמנותיים ששואבים השראה מאמנויות אחרות ומהגל החדש הצרפתי (הוא כבר די ישן הגל החדש הזה, לא?), כשבסרטיו האחרונים הוא נוטש את המבנה הנרטיבי לטובת שלל ניסויים, הם כנראה נוסחה שמנהלי הפסטיבלים באירופה לא יכולים לעמוד בה. שיהיה בהצלחה.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• עמוס גיתאי
• פסטיבל ונציה

• Facebook
• Twitter
• Email

פסטיבל ונציה יחשוף היום (שלישי) את ליינאפ הסרטים שלו – וכבר יש סיבה לגאווה: סרטו החדש של עמוס גיתאי, "לילה בחיפה", התקבל לתחרות הראשית על פרס אריה הזהב, ויוקרן שם בבכורה עולמית.

זוהי הפעם השביעית שבה הבמאי הישראלי מתחרה על הפרס היוקרתי. גיתאי הצליח להשתחל לתחרות בעבר עם "רבין היום האחרון" (2015), "הארץ המובטחת" (2004), "עלילה" (2003) ועוד. "אני נרגש לחזור לפסטיבל ונציה, חגיגת קולנוע ראשונה לאחר תקופה כה ארוכה של חוסר ודאות", אמר. "לילה בחיפה" הוא דרמה קומית סאטירית המתרחשת במהלך לילה אחד במועדון פטוש בחיפה, ומגולל סיפורי אהבה, תשוקה, רוך ואלימות. בסרט משתתפים מריה זריק, ח'אולה איבראהים, בהירה בלאסי, נעמה פרייס, קלרה חורי, צחי הלוי, מכרם ג'. ח'ורי, הישאם סולימאן, טום באום, חנה לסלאו, אמיר חורי, אנדרה סברין ועוד.

הפסטיבל, שזוהי שנתו ה-77, יהיה הראשון מבין הפסטיבלים הגדולים שיתקיים באופן פיזי מאז נכנסה הקורונה לחיינו. הוא מתוכנן להתקיים ב-2.9-12.9 באי לידו שבאיטליה, סמוך לוונציה. את הפסטיבל יפתח סרטו של דניאל לוקטי, "Lacci", שיהיה הסרט האיטלקי הראשון שפותח את הפסטיבל מזה 11 שנה. עוד סרט שיוקרן בבכורה בפסטיבל הוא "Nomadland" של הבמאית קלואי ז'או, בכיכובה של פרנסיס מקדורמנד.

• המסך
• פסטיבל ונציה
• קולנוע
• סרטים
• עמוס גיתאי
• קורונה

• Facebook
• Twitter
• Email

"מירי רגב טועה כשהיא חושבת שהיא שרת התרבות של הליכוד. יש לה תפקיד הרבה יותר חשוב וזה שרת התרבות של ישראל", כך אמר היום (א') עמוס גיתאי לאחר הקרנת הבכורה העולמית של סרטו "ממערב לירדן" בפסטיבל קאן.

סרטו של גיתאי מתייחס בין היתר לכך שבישראל של היום הכיבוש הפך לעניין שלא מדברים עליו. בפאנל שאלות ותשובות לאחר הקרנת הסרט נשאל גיתאי לאיזה יחס הוא מצפה מהממסד הישראלי כיום, לאור הניסיון שלו להציף שוב את הסוגיה.

גיתאי התייחס להופעה המדוברת של רגב עםהשמלה שעליה הדפס של ירושלים, ואמר ששרת התרבות "אמורה לייצג את החברה המורכבת והמעניינת שלנו, שבה יש יהודים וערבים, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, הכל. היא בחרה להיות שרת התרבות של הליכוד, ואולי לקבל יותר קולות בפריימריז של המפלגה. אני חושב שזה חבל ושזו אי הבנה של התפקיד שלה, אבל זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה".

גיתאי הזכיר ש"לפני כמה שנים היא אמרה על מהגרי העבודה שהם סרטן בגוף של ישראל. אלה לא מילים מאוד תרבותיות. אני מקווה שהאנשים שמחזיקים בכח יבינו את השבריריות של הפרוייקט הישראלי ויספקו מילים של נחמה ולא של שנאה, שממנה יש לנו מספיק".

• מירי רגב
• עמוס גיתאי
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שני ימים חשובים צוינו באוקטובר: הראשון היה ב־21 בחודש, שבו צוין התאריך שבו מרטי מק'פליי, גיבור "בחזרה לעתיד", מגיע מן העבר ועולה על סקייטבורד מעופף; השני הוא יום ה־20 שנה לרצח יצחק רבין (על פי התאריך העברי). שני התאריכים דומים זה לזה יותר משנדמה במבט ראשון. שניהם חגגו את העתיד שמעולם לא קרה לנו, שניהם הפכו לחגיגה מסחרית שבה מותגים כאלה ואחרים (מותגים מסחריים בארצות הברית, מותגים תרבותיים ותקשורתיים אצלנו) ניסו לנצל את החגיגות כמה שיותר כדי לקדם את עצמם. אבל עם כל הכבוד לניסיון של חברות כמו פפסי להוציא בקבוקים במיתוג "בחזרה לעתיד", הפסטיבל התרבותי סביב 20 שנה לרצח ניצח את מרטי מק'פליי בנוקאאוט. בתור התחלה, אם פעם, בארץ ישראל הישנה והטובה (כלומר, זו של המאה ה־20) היינו מפנים לציון רצח רבין את הימים מי"ב בחשוון (התאריך העברי) עד 4 בנובמבר, הרי השנה לא התאפקנו והתחלנו להרבין בשמחה כבר מתחילת אוקטובר.

התערוכה והספר "אחרי 20 שנה: עיצוב, זיכרון" במכון הטכנולוגי חולון; תערוכת הצילומים "געגועים למפקד, למנהיג, לאיש" של ארכיון צה"ל המוצגת בדיזנגוף סנטר; "רצח רבין, הסיפור שלא סופר" מאת דביר קריב; סיור מיוחד של המרכז להכרת תל אביב ויפו; סרטים רבים, בראשם "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי אשר הוקרן בפסטיבל ונציה – זוהי רק רשימה קצרה של האירועים התרבותיים במהלך החודש האחרון לציון המועד, וכל אחד מהם עוסק בנושא שאוטומטית מעניק לו חותמת חשיבות מהמעלה הראשונה. הסרט של גיתאי לווה אפילו בהזמנה מרני רהב, שהפציר באנשי רשימת התפוצה שלו: "אשמח מאוד אם תוכלו לרכוש כרטיסים ותבואו לראות סרט חשוב זה".

אין בעיה עם יצירות תרבותיות המודעות לחשיבות הנושא שהן עוסקות בו, אך כשיש יותר מדי חשיבות, האמנות לפעמים הולכת לאיבוד. הרבה מהאירועים האמורים הזכירו תרגיל סטודנטיאלי במקרה הטוב, או התבססו על הרצון העז של יוצריהן לקפוץ על עגלת הממלכתיות במקרה הרע. יותר משהיצירות על רבין עוסקות בניסיון לפצח את דמותו או את דמותה של המדינה אחרי הרצח, הן עוסקות בשאלה שכמעט כל מי שחי בישראל ב־20 השנה האחרונות נשאל מתישהו: "איפה היית כשרצחו את רבין?". כזאת, למשל, היא ההצגה "עשר דקות מהבית" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה.

ערב הבכורה של ההצגה כלל קוקטייל מכובד עם סלבס מהשורה הראשונה (משפחת רבין) ואת פתיחת התערוכה "שלוש היריות ששינו את פני המדינה" של "ידיעות אחרונות", המוצגת גם היא בבניין הבימה. התערוכה לא רק מבשרת את המחסור החמור בשמות לאירועי רבין, אלא גם את המחסור בספונסרים לאותם אירועים, שכן "ידיעות אחרונות" השתלט כל כך על האירוע שבזמן התערוכה כמעט היה אפשר לשכוח מה הנושא שלה. אחד משיאי התערוכה הוא קיר המציג את כל השערים של "ידיעות אחרונות" המדווחים על אירועים הנוגעים לרצח, להזכיר לנו שרבין אמנם איננו, אבל בכל זאת מישהו אחר היה שם לשמור עלינו.

שכול וכישלון

"עשר דקות מהבית" עצמה היא התגלמות כל הקלישאות הרעות של התיאטרון הישראלי. ההצגה נרקמת בין שני אירועי קצה מאותם ימים – הענקת פרס נובל לשלום לרבין וחטיפתו של נחשון וקסמן. רוב רובה של ההצגה מתרחשת בחלל הבמה הריק המשמש כחדר מלחמה של רבין, ומדי פעם כחדר חקירות עצורים או כחדר הוריו של וקסמן. בתוך כל אלה, על הבמה הריקה, מתהלך רבין (בגילומו של דב רייזר), יועציו היחידים הם נתי רביץ ומזכירת הממשלה מרית (איילת רובינסון). אך היועצות האמיתיות לכל הסיפור הן שלוש מוזות, שמתוקף המדיום התיאטרלי לובשות לבן ומסתובבות בין כולם כרוחות רפאים, נראות כשצריך וממשמשות את הקיר באטיות כשלא צריך. שלוש המוזות האלה מייצגות את האימהות השכולות הישראליות (עבר, הווה ועתיד, כאילו התחנה הבאה שלהן היא אצל עשיר קמצן בסיפור של דיקנס) – לא פחות. ומה זה "עשר דקות מהבית"? זהו סמל, כמובן: הרי גם נחשון וקסמן וגם יצחק רבין נרצחו במרחק של עשר דקות מהבית שלהם. בנסיעה. ככה לפחות אומרים במחזה. ווייז תזמן יותר, אולי בגלל הפקקים.

המחזאית מאיה ערד מציגה את רבין כאיש רדוף אשר זוכר היטב את שמות האנשים שפיקד עליהם, שמבין היטב את העבר שלו ויודע טוב מאוד מה העתיד שלו. בשעת מבחן, כאשר נחשון וקסמן מוחזק בשבי, רבין מחליט לנצל את ההזדמנות לבדוק עד כמה ערפאת הוא באמת פרטנר. ערד מנסה להציג את רבין כמי שמעולם לא הייתה לו אפשרות לא לעשות טעות, איש סגור ופרטי אשר קיבל החלטות כמעט לבדו. רבין שלה הוא גיבור במחזה טרגי שהוא מדינת ישראל, שמעליה מרחפים לא רוחות המתים אלא הרוחות של אנשים המבכים את מותם, בעוד המתים עסוקים בלהיות גיבורים. זו לא הפרשנות הכי מקורית או חתרנית שיש לסיפורו של רבין או להיסטוריה של ישראל, אבל המחזה מתנהג כאילו הרגע גילינו את הרבין שמעולם לא חשבנו שנכיר. הוא אפילו מפשיט לנו את רבין מדמותו של רבין – רייזר לא עושה חיקוי של רבין בשום צורה (ואולי טוב שכך), ומאיה ערד אינה שמה בפיו את השפה הייחודית שהייתה לו, את אוצר המילים הרחב ואת דיבורו הענייני. רבין של ההצגה הוא מין כל יכול הרואה לנגד עיניו את הקטסטרופה שתתרחש בעוד 20 שנה. מין נביא שראה הכל, מלבד גורלו שלו כמובן.

האימהות השכולות הן ללא ספק החוליה החלשה והמביכה ביותר במחזה. באחת הסצנות, רגע לפני שכוח החילוץ יוצא להצלת וקסמן, האימהות רואות מי יהיו החיילים שיבצעו את הפעולה ומברכות זו את זו "שהבן שלך יעשה חיל ויהיה מפקד סיירת מטכ"ל". הניסיונות החוזרים והנשנים של ההצגה לייצר בכוח את הנרטיב של הישראלי הלוחם, שייאלץ להמשיך להילחם לעד כחלק מאיזשהו גורל שנגזר עליו, הופכים את ״עשר דקות מהבית״ ליצירה חלולה שמתעסקת בסמלים ולא באנשים, שמספרת את סיפורה של מדינה מספר אגדות ולא של מדינה אמיתית.

מותר לעשן

רבין המדינאי שידע שכול מהו, הופך לרבין החייל שנפל בקרב בסרט "סיגריה אחרונה עם רבין" של עדו צוקרמן ועדו בהט. הסרט שודר בערוץ 1 לפני שבועיים. הקונספט היפה של הסרט – לשוחח עם אנשים שעישנו עם רבין (הסרט נפתח – וזוהי אמת לאמיתה – בכתובית המזהירה שסיגריות גורמות למוות בטרם עת) – הופך במהרה לסרט הנצחה שיכול היה להיות סטנדרטי לחלוטין, אילולא המפקדים המפיעים בסרט היו מהדרג המדיני והביטחוני הבכיר ביותר. לא מפתיע לגלות שרבין של ערוץ 1 מתחבט פחות וממלכתי יותר, וכזה הוא גם הסרט.

סצנת הפתיחה מבשרת טובות: עמוס חורב, שהיה סגנו של רבין במלחמת העצמאות, מקריא מכתב ששלח לרבין על חילוקי הדעות שהיו בין השניים בתקופת הסכמי אוסלו. על המכתב ענה לו רבין: "מה נשאר לו לאדם מלבד כמה חברים? אתה אחד מהם". משם הסרט הופך לאוסף סיפורי מור"ק משונים, ומה שמחבר ביניהם היא הדגמות שונות ומשונות כיצד רבין היה מדליק את הסיגריה שלו. אין זה מפתיע שדווקא בערוץ 1 הסרט שמוקדש לרבין ייראה כמו סרט שהיה אפשר להקרין בקלות גם ביום הזיכרון, ולפחות הוא מובן כסרט שבאמת עוסק בנושא שלו, גם אם הוא מקבל גושפנקה רשמית וחותמת של ערוץ 1.

לעומת זאת, הסרט הדוקומנטרי ששודר בזכיינית ערוץ 2 רשת לא הגיע כל כך לעניין הזה – רבין, כי הוא היה עסוק מדי בלדבר על מי שיצר אותו: אביב גפן. גפן כנראה התגעגע לאחרונה לאהבתו הישנה – הקולנוע – שבו הוא לא עסק מאז 1992, אז שיחק לצד אקי אבני ב״נערי החוף״, ולפתע הוא תופס פדופילים באינטרנט וגם עושה סרט מיוחד המוקדש ליצחק רבין. אבל קודם כל גפן מקדיש את הסרט לעצמו, שכן הוא רואה בעצמו האמן היחיד במדינה שמעז להשמיע את דעותיו. הדעות של אביב גפן הן שאביב גפן הוא אמן אמיץ מאוד.

הסרט "קשר השתיקה" – שנפתח, איך לא, בתמונה גדולה של אביב גפן ההולכת ומתקרבת אל המסך עד שהיא מכניסה אותנו אל תוך ראשו המורכב – הוא שיר הלל למה שאביב גפן הספיק לעשות ב־20 שנה מאז רצח רבין – לרכוב על האירוע הזה בדרך להפיכתו לאמן הכי חשוב במזרח התיכון. גם הפעם גפן משתמש ברבין בשביל לקפוץ בין מרואיינים רבים ולשאול אותם את כל השאלות הכי בוערות: "למה רק אני מעז לדבר?", "איפה הייתם כשזרקו על אבא שלי ביצים?". גפן מעביר את הסרט בניסיון לנתח את דמותה של המדינה דרך כל מיני אמרות שפר שהוא אימץ לעצמו. איכשהו, מצעד של אנשים די מכובדים, מרובי ריבלין עד בריאן אינו (!) צריכים להתמודד עם השאלות המאוד מביכות של גפן, שחושב עצמו כנראה למראיין הראוי לפרס פוליצר. עם אינו, למשל, הוא מנסה לברר למה הוא מחרים את ישראל, ואת זה הוא קושר למירי רגב ולרצונה להפסיק לממן יצירות אמנות שלדעתה אינן תומכות במדינה. ואת ריבלין? את נשיא המדינה הוא מראיין בתור מי שלדעתו הולכים להתנקש בחייו בקרוב.

רוב הזמן גפן נראה כמגיב פייסבוק שלא ממש מבין מה יוצא לו מהפה, אבל איכשהו נתנו לו הרבה מאוד כסף, מקום בפריים טיים ואת הפריבילגיה להתבטא מול אנשים חשובים ולהביך אותם ואותנו. לבסוף גפן מגיע לאיזושהי חצי דבר הגות שהוא מוציא מהמסע הזה שרבין ציווה עליו: על רקע צילום של גלים מתנפצים אל המזח, גפן מדקלם את משנתו החשובה במשפטים כמו "נולדנו מהשואה, שהיא כנראה הדבר הכי אכזרי באנושות". רבין אמנם נרצח, אבל מזל שעדיין יש איש חזון כמו אביב גפן.

ובכל זאת, לא הכל רע. היצירה שמתעלה הרבה מעל המצוי בשדה התרבותי הזה היא הסרט "רבין במילותיו שלו" של ארז לאופר. היא עושה זאת בזכות העובדה הפשוטה שלאופר החליט לוותר מראש על הניסיון להוסיף מתווכים לסיפורו של רבין (או כמו במקרה של גפן – לשמש מתווך בעצמו). במקום זאת הוא מספר את הסיפור דרך המילים, הנאומים, המכתבים והראיונות שהותיר אחריו רבין במרוצת השנים. לפתע, כשאין צורך להתעסק בחזון של רבין, ברבין החייל או באביב גפן שרוחו של רבין שורה עליו, מתקבלת דמות מרתקת. המכתבים של רבין חושפים סופר קטן, ערמומי ומלא הומור, לקוני ויעיל באופן שובה לב. בראיונות מתגלה רבין כאיש אחראי ורציני שכנותו מפעימה. אל כל אלה נוספים קטעי ארכיון מרהיבים. לפתע – בלי מור״קים, בלי סיגריות, בלי אימהות שכולות, בלי אינטרפרטציות, בלי סמלים – מתגלה אדם. כך השיב לאופר לרבין את הקול שלו.

אחרי כל הרעש שהקימו חגיגות רבין בחודש האחרון, מעניין אם מישהו עדיין מוכן להקשיב לקול הזה.

• רובי ריבלין
• נתי רביץ
• עשר דקות מהבית
• עמוס גיתאי
• בחזרה לעתיד
• אביב גפן
• רצח רבין
• כיכר רבין
• יצחק רבין
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העשור הראשון של שנות האלפיים סימן את תחילתה של פריחה יוצאת דופן בקולנוע הישראלי. "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" היו מועמדים לפרס האוסקר ותרמו להתרוממות הרוח היצירתית שהייתה כל כך חסרה כאן. "2004 הייתה השנה שבה הקולנוע הישראלי חצה את סף מיליון הצופים לשנה, דבר שלא קרה מאז שנות ה־70. ההתעניינות בחו"ל וההשקעות בקופרודוקציות התעוררו והייתה התרגשות באוויר", אומרת אביטל בקרמן (37), שלצד יוצר הקולנוע והתיאטרון מרט פרחומובסקי עבדה בעשור האחרון על "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" – פרויקט שאפתני שמגולל בגוף ראשון את סיפורה של תעשיית הסרטים המקומית. האתר המרכז את העדויות הושק בתחילת החודש, ובסתיו הקרוב תגיע לסינמטקים תוכנית הקרנות בשם "האנשים שהמציאו את הקולנוע הישראלי", שבמסגרתה יוקרנו קלאסיקות ישראליות לצד קטעים מ"מאגר העדויות".

מדובר במאגר דיגיטלי שמכיל 50 ראיונות עומק עם אנשי קולנוע – במאים, שחקנים, תסריטאים, מפיקים, אנשי סאונד ועוד, שמספרים על ההכנות ועל תהליך העבודה, על תפיסותיהם האמנותיות וכמובן על הסרטים עצמם. "הרגשנו שההצלחה של העשור האחרון ניצבת על בסיס מאוד רעוע בכל הקשור למחקר וכתיבה עיונית על קולנוע ישראלי, בעיקר בכל הנוגע להיסטוריה ואסתטיקה. מדף הספרים, באופן מטפורי ופיזי גם יחד, היה כמעט ריק. רצינו לתקן את המצב ולחבר את הקולנוע הישראלי החדש לשורשים שלו".

איך הרכבתם את רשימת המרואיינים?

"לפי היקף הפעילות שלהם. בשנים הראשונות גם הגיל היה שיקול, והעדפנו להתחיל עם המבוגרים יותר. זאת הסיבה שהפרויקט שלנו עוצר כרגע פחות או יותר בשנות ה־70 בקולנוע הישראלי, עם כמה יוצאי דופן".

היה קשה לשכנע את המרואיינים לשתף פעולה?

"הרוב שמחו לדבר איתנו ואפילו התרגשו. אני זוכרת שהבמאי פרדי שטיינהרדט ז"ל ישב בחדר שלי ודיבר על סרטיו ועיניו הכחולות והמימיות נצצו. מסביבו כל הצוות היה צעיר ולא שמע לפני כן על הדברים שסיפר. פתאום הייתה לי הרגשה כאילו אנחנו מסנני עפר שמצאו זהב, כאילו כל החדר מתמלא באור מהזהב הנדיר שרק אנחנו חיפשנו. אחד הבודדים שלא הסכימו להתראיין הוא הצלם הפורה דוד גורפינקל. אנחנו מחזרים אחריו כבר כמה שנים, ואני מקווה שבסוף הוא יתרצה".

כצלע הנשית בצמד, מה את חושבת על הרוב המובהק של הייצוג הגברי בפרויקט?

"מרגע שהחלטנו להגיע לאנשים שהיקף העבודה שלהם הוא גדול יחסית, תמונת המציאות העגומה השתקפה, ולא רק לגבי נשים. במובן הזה, אני חושבת שהפרויקט מייצג נאמנה את יחסי הכוחות בתעשייה של שנות ה־60 ושנות ה־70, אבל יש בפרויקט ראיונות עם כמה נשים מרתקות כמו הבמאית הנפלאה מיכל בת אדם, המאפרת רחל גולן (בת זוגו של מנחם גולן ז"ל), השחקנית אפרת לביא ועוד".

הקדשתם קטגוריה שלמה לסרטי הבורקס. יש כאן ניסיון לתיקון מעמדו הנחות?

"בהחלט. אם יש אידיאולוגיה מאחורי הפרויקט היא מחיקת הגבולות בין 'איכותי' ל'פופולרי'. אם יוצר פעל לאורך זמן בקולנוע הישראלי ועשה סרט אחרי סרט – הוא יוצר משמעותי ששווה התייחסות ללא שיפוט".

האם מלאכת התיעוד ממשיכה? תגיעו גם ליוצרים חדשים יותר?

"האמת היא שחשבנו לנוח כמה שנים, אבל עם השקת האתר נוצרה בנו תשוקה מחודשת. נתחיל בגילה אלמגור ודן וולמן שרצינו לראיין כבר בסבבים הקודמים ולא הצלחנו, אחריהם נעבור ליוצרים בולטים משנות ה־80. על הפרק עומדים שמות כמו אורי ברבש, נורית אביב, עמוס גיתאי, מכרם ח'ורי ועוד ועוד".

למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי

• אסי דיין
• מנחם גולן
• עג'מי
• עמוס גיתאי
• גילה אלמגור
• ואלס עם באשיר
• בופור
• קולנוע ישראלי
• מיכל בת אדם
• סרטים
• תרבות