עם כל יוקר המחיה הזה, לפעמים מרגיש לנו שאוכל הרחוב בתל אביב שכח את מטרתו האמיתית - להיות נגיש, זול, מהיר ומרים. קיים מחסור באוכל שאפשר לחטוף בשעת לילה מלוכלכת או לסגור פינה מורעבת בצהריים בנזק כספי נמוך ולחזור הביתה מאושרים ומלאי ג'אנק. חיפשנו ברחבי העולם ומצאנו פתרונות
מצב אוכל הרחוב בתל אביב מעולם לא היה רע יותר, ומעולם לא היה טוב יותר. יש היצע, יש יצירתיות, יש קלסיקות ויש הפתעות חדשות. אתם יודעים מה כמעט ואין? אוכל שאוכלים ברחוב, במחיר שמצדיק אכילה ברחוב. נראה שבין כל השווארמות ב-60 ש"ח וההמבורגרים המופרעים, השוק הישראלי שכח שמטרתו של אוכל רחוב זה להיות נגיש וזול, ולפתע זה ממש קשה למצוא בעירפיתה שעולה פחות מ-50 ש"ח, או אפילו נשנוש ראוי בטווחי ה-25 ש"ח.
>> "גילה וננסי" של אייל שני ו-PAG היא מסעדה מסוג שעוד לא ראינו
יש מגוון רחב של סיבות שתורמות לבעיה הזו, אבל אחת הבעייתיות היא האתגר הבלתי הגיוני של פתיחת דוכן בתל אביב, שלא ממוקם בשוק. בעצם גם דוכן שכן ממוקם בשוק. לכן אין פה האשמה, אבל כן יש רצון לראות יותר דוכני אוכל שמכינים דבר אחד ואותו בלבד, אבל מכינים אותו בכמויות, באיכות סבירה ובמחיר זול. אתם יודעים, כמו פלאפל, רק ביותר טעים. אלו דוכני אוכל הרחוב שהכי חסרים לנו בעיר.
קורנדוג
נקניקיה על מקל, עטופה בבלילה מטוגנת, אז ברור שזה אמריקאי מאוד, אבל אם תשאלו אותנו, נשמח שקורנדוג קוראני עם תוספות משוגעות יגיע ארצה, אולי גם עם גרסת החצי נקניקיה חצי גבינה.
עוואמה
עם כל הכבוד לסופגניות – ובאמת שיש לנו כבוד – אוכל הרחוב המתוק הזה לוקח בדבש ומי סוכר. כדורי בצק מטוגנים וקטנים שאולי אכלתם כבר בעיר העתיקה בירושלים, בדוכנים שמוכרים שקית ב-5 ש"ח. כאן זה יעלה 15, אבל עדיין נקנה כי אי אפשר להפסיק לנשנש מהם.
כריך הרינג קטן
ההולנדים יודעים על מה מדובר, וטוחנים כאלו בזול מדוכנים רעועים שמזכירים דוכני פלאפל. בקיצור, שרי הרינג יכולה לבוא וללמוד. זה לא כריך מורכב ולא פסגת אמנות קולינרית, אבל כל הקטע בזמינות והפשטות: הרינג כבוש קלות, בצל, מלפפון חמוץ, לחמניה קטנטנה והופ, כריך בית ספר הולנדי.
סלופי ג'ו סליידר
כריך אמריקאי קלאסי שאמור ממש להתאים לחיך הישראלי, ובדוכן יעודי יכול לפעול על בסיס סיר ענק של רוטב סלופי ג'ו, שיספיק לעשרות כריכי סליידר קטנים. 15 ש"ח לאחד או 25 לשניים ואתם מסודרים לערב נאה ביותר. אפילו לא צריך צ'יפס. זה לא מספיק סלופי.
כיסונים אסייתים מטוגנים
טוב רגע, ברור שיש לנו שפע מאלו, ואפילו כמה מקומות שמתמחים בכיסונים אסייתים – אבל המחירים, והצורך להפוך למסעדה אסייתית של ממש, לא מי יודע מפתים. דמיינו דוכן קטן שמכין אך ורק כיסונים מטוגנים בשיטת סרט נע, ומוכר אותם במחירים סבירים שאשכרה יאפשרו לכם לשבוע מכמה נשנושים באזור ה-25 ש"ח, או לעשות ארוחת טעימות ב-50 ש"ח. אנחנו מאמינים שזה אפשרי, אז כדאי שגם אתם.
סמוסה
גם להודים יש את הכיסונים, ואתם חייבים להודות שבכל פעם שאתם מבקרים במסעדה הודית, הסמוסה היא היי-לייט. אז למה שלא יבוא בדוכן שמתמקד רק בזה, אולי במילויים שונים? אל תגידו שלא הייתם משלמים כסף טוב כדי לדפוק סמוסה מטוגנת טרייה מחוץ למועדון ב-2 בלילה.
ניו יורק צ'ופד צ'יז סנדוויץ
קלאסיקה ניו יורקית שנמכרת בבודגות (קיוסקים), ועלתה רק 2.5 דולר לאורך שנים, עד שבעשור האחרון קפצה למחיר המשוגע של 4.5 דולר. כריך שמורכב מבשר טחון (לרוב קציצה מפורקת), בצל, הרבה גבינה ותבלינים, שנקצצים יחדיו על גריל, ואז נדחפים ללחמניה. אתם מבינים שזה עולה בערך 16 שקל, כן?
אמפנדס
כמה שניסו, לא הצליחו להכניס לישראל את תרבות האמפנדס הדרום אמריקאית, ופה כולנו בעצם טעינו. דוכן אמפנדס מטוגן טרי, 8 שקל לאחד, רוטב צ'ימיצ'ורי בצד, ויש לנו להיט. מבטיחים.
עוד בוריקה
היו ימים בהם תל אביב שפעה בוריקות, שהיה האוכל רחוב הכי פופולרי לצד פלאפל, אבל כיום תמצאו אותו בעיקר אצל קובי בשוק הכרמל. ועם כל האהבה לבוריקה של קובי, היינו שמחים להיתקל במנה הנהדרת גם באמצע העיר, נגיד על דיזנגוף בשעת לילה. דמיינו להתנדנד אחרי ערב אלכוהולי ברחוב, ואז לשמוע ממרחק "בוריקה בוריקה בוריקה!".
במבה יבשה
תקשיבו לנו רגע, כי יש פה משהו: דוכן שפועל רק באזורי בילוי בשעות הלילה, ומוכר גביע של במבה שיובשה במשך 24 שעות לפחות, חלקן במקרר. כוס קולה/נסטי בצד, עלות של שקית+עמלה של שקל אחד. כסף על הרצפה.
