כמה שנים נהדרות עברו על הטלוויזיה הישראלית. עד כדי כך נהדרות שסדרות שבעשור אחר היו הופכות למפלצת הייפ הופכות לעוד סדרה ישראלית מעולה. קחו לדוגמה את "אורי ואלה" – פיסת טלוויזיה מעולה במיוחד שעדיין עוברת מפה לאוזן כהמלצה, אבל יותר מהסוג של "יש מצב שפספסתם" במקום "הקלאסיקה שאתם בטח כבר מכירים". צרות טובות, אנחנו יודעים, אבל זו באמת סדרה מספיק טובה בשביל שנרצה להרעיף עליה שבחים שוב ושוב בכל הזדמנות.

>>היהודי הסרבן: דווקא כשאנחנו הכי צריכים לארי דיוויד, לא בא לו

והנה, אחרי המתנה ארוכה מדי (7 שנים מאז הסדרה, 5 מאז הסיקוול דווח לראשונה), ההזדמנות המושלמת הגיעה. "טיטו ורוחו", הספין אוף החדש שיצרו דינה סנדרסון ויובל שפרמן (תסריטאית ובמאי "אורי ואלה") הגיעה אמש ל-VOD של HOT, וביום חמישי הקרוב תשודר גם ב-HOT3. הסדרה החדשה מתמקדת בדמותו של צוקי, מסעדן ושף-סלב נהנתן בגילומו של פבלו רוזנברג, שגנב את ההצגה בסדרה ההיא, ובגדול, ברומן עם דמותה של סנדרסון.

עכשיו אנחנו זוכים להציץ לעולמו, ועוד ברגע קריטי במיוחד – בת זוגו עדן (מגי אזרזר) עומדת להביא לעולם את בתם המשותפת, בזמן שאשתו לשעבר סמדר (שרית וינו אלעד) חווה משבר נפשי ומתארחת בביתם של השניים, אחרי שאף קרוב משפחה אחר לא התייצב לעזרתה. במקביל יש גם קיצוצים ושינויים במסעדה שלו, אותם אחיו מישאל (בגילומו של שמוליק רוזנברג, אחיו של הכוכב) מוביל ברפיסות מסוימת, בעודו מתפקד גם כמנהלו האישי של צוקי בעודו מתמודד בעצמו עם מאבק גירושים בלתי נגמר.

כמו כל ספין אוף טוב באמת, "טיטו ורוחו" מנתקת מיד את חבל הטבור ולא מנסה לשחזר או למחזר את הסדרה שמתוכה נוצרה. הכל בה נוצר כדי להתאים לגיבור שלה – הטון שמערבב בגסות קומדיה ודרמה, המבנה העלילתי שמתאים את עצמו לבלאגן שלא נגמר והתוכן עצמו, שנוגע בנמוך והצעקני בלי לוותר על אהבת אדם עזה. היא קורעת מצחוק גם בשיאם של רגעים איומים וקשים ומלאת רגישות גם ברגעים הכי וולגריים של גיבוריה. והכי חשוב – כמו צוקי, זו סדרה שמבינה ורואה אנשים לרבות כל הפרטים הקטנים, אלה שקל להתעלם מהם או להעמיד פנים שפספסנו. זה גם נראה מרהיב, בזכות הצילום היפהפה כתמיד של גיא רז.

שלושת הפרקים הראשונים של "טיטו ורוחו" הם כמעט שלושה סרטים קצרים באופיים, ומתמקדים כל אחד בסיפור אחר – הראשון סובב סביב אירוע יום ההולדת הגנדיוזי של עדן ותוצאותיו, השני הוא מעין יום בחיי מישאל והשלישי מתמקד במתח בין עדן וסמדר על רקע חשש בריאותי. זה מבנה שמזמין צפייה מרוכזת ואנטי-בינג'ית של פרק בשבוע, כזו שמאפשרת לצופה להישאב לעולם המסוים של הפרק עצמו ולא רק לחכות לסצנה שתקדם את הסיפור קדימה. בסיום השלושה הזו כבר יש לנו לפחות ארבע דמויות מרתקות שרק בא לנו להכיר עוד ועוד. לא בהכרח בגלל מי שהן – אף אחד מהם איננו אדם קל או נוח לעיכול – אלא דווקא בגלל שהם מרגישים כמו אנשים שלמים, מורכבים ומתפתחים תמידית.

קחו לדוגמה את עדן – דיווה נרקיסיסטית מהסוג שהיה יכול לככב בסרטון "איזה יפה אני, איזה שווה אני", אבל לא תתפסו אותה מאבדת ככה את השליטה העצמית. היא רוצה שהכל יעשה על פי דרכה, וממהרת להתפוצץ ולרדת לפסים האישיים כשהיא מרגישה מאויימת. כשהיא חושבת שהרופאה של סמדר מזלזלת בה היא שורטת לה את האוטו. אל סמדר עצמה היא פונה בדמעות במה שנראה כמו רגע של בונדינג בין שתי נשים שונות מאוד זו מזו, אבל אז מפתיעה עם מונולוג נוזף על כך שסמדר שולחת את הילדים אליה הביתה בבגדים לא נקיים או בלי דיאודורנט. ועדיין, קשה מאוד לשנוא אותה ואפשר לגמרי להבין כל צעד שלה, גם הכי מכוער.

באותה הצורה, צוקי הוא הרבה יותר מטיפוס נהנתן וראוותן שאוהב לחיות טוב ולהיות בטוב עם כולם. הבועה הזו התפוצצה כבר ב"אורי ואלה", וכאן הניסיון לפענח את דמותו היא לב העניין, גם כשהסובבים אותו גונבים את הפוקוס. ההתעקשות של צוקי להישאר אדם שמח, נמרץ ואופטימי לא משנה מה נובעת מתמימות או מאיזה כוח פנימי נסתר, והיא פרפורמנס. גם בתוך עלילת הסדרה צוקי הוא גם כוכב טלוויזיה, וההצגה שלו לא מסתיימת כשהמצלמות כבות. הצורך הכפייתי לדבוק בטוב הוא במידה רבה גם ניסיון לעודד ואפילו לרצות את האנשים שקרובים אליו – ולפעמים גם הדרך שלו לשמור על שליטה. האקסטרוברטיות הזו מונגדת לצניעות המסוימת שבה אמו ואחיו נושאים את עצמם, וכמובן גם לסמדר הדיכאונית, שבאחד הפרקים מתנצלת בפניו בכנות על כך שלא הייתה מצטרפת אליו מספיק לאירועים ויציאות כשהיו נשואים.

הטריקיות של "טיטו ורוחו" היא העובדה שחוץ מניאונסים רגשיים ודמויות מורכבות יש בה גם אלמנט סנסציוני מסוים. גם בגלל שצוקי הוא אדם כאוטי ומונע רגש, גם בגלל שהקשר בינו לבין עדן הוא תיבה ענקית של חומר נפץ, אבל בעיקר בגלל גובה הסיכונים. אנחנו פוגשים כל אחת מהדמויות בסדרה כשהיא עומדת במידה מסוימת על סיפו של בור פתוח, והרבה מהעניין בפרקים הראשונים נובע מהפלרטוט עם הסכנה הזו, עם האפשרות שנזק אמיתי ייגרם למישהו או למשהו. השאלה היא כמה נחושה תהיה הרגל על הגז, ועד כמה היוצרים ירגישו צורך לאזן את המורכבות שלה עם רגעי שיא דרמטיים.
"טיטו ורוחו", זמין ב-HOT VOD, ישודר ביום ה' ב-22:00 ב-HOT3

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• טלוויזיה ישראלית
• פבלו רוזנברג
• HOT

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן רוגל. שמי דין הרצליך, בן 24 מרמת השרון במקור. לפני שבוע השתתפתי בפרק השישי בסדרה "טיול אחרי צבא" עם פבלו רוזנברג וגל תורן, שעליו כתבת מאמר בהארץ שכותרתו "החי"רניקים הישראלים יורים בעזה ואז הולכים להיות זבלים בהודו". אודה ואומר, אני מאוד מעריך אותך ככותב ועיתונאי. בין אם דעותינו חופפות ובין אם לא, למאמרים ולכתבות שאתה מפרסם יש יכולת השפעה על דעת קהל נרחבת ועל מחשבתם של אנשים רבים, ולכבוד הוא לי שדברי בתוכנית תפסו את תשומת ליבך וראית לנכון להעלות אותם לדיון ציבורי.

חוויית הטיול בהודו, במיוחד טיול ארוך של מספר חודשים, היא חוויה מטלטלת בכל מובן אפשרי. החופש האין סופי, הנוף עוצר הנשימה, המפגש עם ההודים המשגעים, המחייה הזולה, העושר התרבותי הבלתי נתפס ועוד – כולם יוצרים חווייה מאוד ייחודית במקום הזה שלא מצאתי בשיטוטי במדינות אחרות באסיה.

אני מאמין שהרוב המוחלט של החוזרים מהודו יספרו בחיוך על כמה היא עשתה להם טוב, פתחה להם את הצ'אקרות והדליקה להם את הקטורת. על אחת כמה וכמה במקרה של תרמילאים שהשתחררו לא מזמן מהצבא, שבמשך כל השירות למדו להעריך את החופש שלהם ולהבין כמה הוא לא מובן מאליו. לאחר מספר שנים בתוך מערכת שמגבילה אותך במובנים רבים, קובעת לך איך תיראה, לאן תלך, מה תאכל ומה תלבש ואומרת לך שהאני מאמין שלך מהיום נקרא רוח צה"ל – טבעי לרצות לנפוש במקומות אקזוטיים שלא יכולת להגיע אליהם כחייל; לנקות את הראש, לטעום חופש בצורה אבסולוטית ולהירגע מהפרק הצבאי בחייך.

אחד הדברים שהתרמילאים גוזרי החוגר מחפשים הוא "להשתחרר". אחרי שעשו זאת פיזית ביום השירות האחרון, הם מחפשים את ההשתחררות המנטלית. יש הרבה אופנים ודרכים להרגיש תחושת פורקן ושחרור, ובשביל רבים ההתמסרות למחירים הזולים בהודו היא דרך עיקרית וחלק גדול מחוויית הטיול. אחרי הכל, קשה שלא להבין את ההנאה ותחושת הדרור שיש בחיים ללא דאגות כלכליות, גם אם רק לתקופה מוגבלת. בשיחה עם גל ופבלו קראתי לתופעה "להיות השייח' של המקום, לזרוק כספים". בכתבה שלך, רוגל, אמרת שהמונח שייח' לא מתאים לתיאור אדם השולט כך בזולת, וש"מדוייק הרבה יותר לומר שהצעירים הישראלים מתאווים להגיע להודו אחרי הצבא ולהיות המג"בניק של המקום, לנהוג שם כחייל-צה"ל-במחסום".

כאן ידידי, אינני מסכים איתך. אמנם אין ספק שכשנער בן 19 מקבל לראשונה בחייו סמכות ועומד במחסום עם נשק עשויה להיות לו תחושת עליונות רגעית (יש חיילים שיתעלו עליה ויתנהגו כמו בני אדם לעוברים במחסום, יש כאלו שלא) אך אני לא חושב שהתחושה הזאת היא שמביאה ישראלים רבים לדבר בזלזול למקומיים ההודים שמגישים להם צ'אי. אחרי הכל, רבים וטובים שמתנהגים בצורה בזויה בהודו לא עמדו מעולם במחסום, רבים מהם לא היו לוחמים, לא ראו לוחית רישוי לבנה מימיהם והדבר הכי קרוב לצ'ק פוסט שהם חוו בשירות הצבאי היה הרגע שבו המאבטח בכניסה לעזריאלי ביקש מהם לפתוח את התיק ולהראות חוגר.

אז למה הם מתנהגים ככה?

אני מאמין שמקור היחס המזלזל כלפי ההודים לא קשור לפלסטינים בהכרח, אבל בהחלט קשור לחוויה הצבאית – כמו שאמרתי בתוכנית. כל מי שעבר טירונות, כל מי שעבר קורס כלשהו, כל מי שפגש רס"ר קצין או מפקד שהשתן והסמכות עלו להם לראש, ובעצם כנראה כל מי שנכנס לרגע למערכת הצבאית – מכיר את התחושה הזאת של להיות חייל פשוט, בורג קטן במערכת. לפעמים הפגיעה באגו ובנפש של ילדים שסיימו תיכון ובלי הכנה ראויה מצאו עצמם במצב הזה היא כל כך כואבת – שהם יחפשו דרכים לטפל בה אחרי השירות. בכאב רב אני נאלץ להודות שמאוד נפוץ בקרב חברי החיילים והמשוחררים הטריים למלא אגו פגוע על ידי מעיכת אגו של אחר, כמו שעשו להם בצבא.

זהו שורש העניין. היה לי קשה וכואב לראות את התופעה הזאת בשביל החומוס של התרמילאים בהודו בכלל, ובפושקר (שם צולם הפרק) בפרט. בגלל זה היה לי חשוב לספר על "חבר'ה בני 21 שיושבים במסעדה ומדברים אל המלצר בצורה שבחיים לא היו רוצים שידברו אליהם", שזה אבסורד במיוחד לאור העובדה שהם מילצרו את דרכם להודו לפני רגע והתבאסו כשדיברו אליהם בצורה לא מכבדת.

בנוסף, נדמה לי שהצטייר שכל הישראלים מתייחסים בצורה מכוערת להודים. כמובן שזאת הכללה גסה, ישנם המון ישראלים שמתייחסים לגמרי בכבוד לאוכלוסייה המקומית, ישנם קשרי מסחר ותרבות ענפים בין ההודים והישראלים, יש המון ללמוד אחד מהשני ולא סתם במשך לא מעט שנים התיירות הישראלית משגשגת בהודו והודים רבים אוהבים את הישראלים.

אל לנו לשכוח שאפשר להסתכל על חיילים משוחררים טריים כעל כובשים קפואי דם, אבל אפשר גם להסתכל עליהם כבני אדם צעירים שהחוק גייס על סמך בריאות פיזית בלי לשאול יותר מדי שאלות – והבחורים תרמו מגופם, זמנם ונפשם כדי לשמור על אנשים אחרים. גם אם לדעת רבים המשימה הלאומית של הצבא שנויה במחלוקת – ראוי בעיניי לומר מילה טובה על הנכונות להקרבה הזאת. ודבר אחרון, אמרת שפבלו אינטיליגנטי אך שיריו מטופשים – ובכן, לדעתי הבחור אינטיליגנט וגם שיריו כאלה, אבל אני מניח שזה עניין של טעם אישי. התסכים איתי שהמבטא שלו שווה זהב?

• המסך
• רוגל אלפר
• פבלו רוזנברג
• גל תורן
• טיול אחרי צבא
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי כל הסערות סביב הקמת תאגיד השידור ואי הוודאות שמלווה כל צעד שלו, לא מפתיע שאנשי "כאן" יעדיפו ללכת על בטוח בכל הקשור לתכנים שהם משדרים. ו"הולכת על בטוח" זה הדבר הראשון שאפשר להגיד על "טיול אחרי צבא", הדוקו-ריאליטי החדש של התאגיד.

שום דבר בפורמט של "טיול אחרי צבא" לא מבקש לחדש. התוכנית הזו, שבמסגרתה טסים פבלו רוזנברג וגל תורן להודו ל"מסע הכי ישראלי שאפשר לעשות מחוץ למדינה", שואלת אלמנטים מוכרים מתכניות ריאליטי אחרות שהכרנו ומערבבת אותם ביחד לכדי תבשיל אחר, אבל בלי שום טעם חדש. "פעם בחיים" פוגשת את "גולשי ספות" פוגשת את "אופטימיות קוסמית", אם תרצו.

רוזנברג ותורן, שלא עשו את הטיול אחרי צבא כשהיו אחרי צבא, יוצאים בגילאי 52 ו-41, בהתאמה, לעבור את "שביל החומוס", היעדים ההודיים המועדפים על המטייל הישראלי הממוצע והצעיר מהם בשני עשורים לפחות. כבר בשני הפרקים הראשונים אנחנו מובלים במסלול הידוע של הז׳אנר: פבלו וגל חוששים, פבלו וגל מתלוננים, פבלו וגל מתרגלים, פבלו וגל משתאים, פבלו וגל מגיעים לתובנות. מודל קובלר-רוס של סדרת מסע דוקו-ריאלטי.

הצמד הזה הוא ליהוק מושלם לתוכנית כזו: עבור תורן זו תכנית הריאליטי הראשונה בה הוא לוקח חלק, וכבר שכחנו שאת פבלו ראינו ב"כוכב נולד" ו"רוקדים עם כוכבים". הם פנים רעננות בז׳אנר, בתקופה שנדמה שכל מפורסמי ישראל עושים סבב תורנויות בין ריאליטי אחד לשני.

הם גם שניהם נטולי ציניות, ומוכיחים שאפשר לחבב דמויות ריאליטי גם כשהן לא מרושעות או בעלות אישיות בומבסטית. את השהות בהודו הם מתחילים בלגלוג על נהג המונית שלוקח אותם משדה התעופה ולא מדבר מילה באנגלית, אך העוקצנות מתחלפת מהר מאוד בסקרנות מכבדת כלפי הודו והתרבות שלה. למעט הערות סרקסטיות שנזרקות פה ושם, נראה שהם נרתמים למסע הזה בלב שלם ומתוך כוונה מלאה לחוות אותו במלוא עוצמתו.

הישראלים שפוגשים השניים במהלך המסע, לעומת זאת, מפזרים הצהרות בלי כיסוי על ימין ועל שמאל. מטיילת ישראלית מספרת ששמעה ממטיילות אחרות ש"הודו א-מינית" והופתעה לגלות שעפים ניצוצות בין הישראלים לישראליות, כאילו הבאנו אנחנו את בשורת התשוקה למולדת הקאמה סוטרה. רוב המטיילים האלו מצטיירים כקלישאה המוכרת של הישראלי בהודו, כמה מהם אפילו חולפים על פניהם במכונית ממנה בוקע שיר של מוש בן ארי. ההבדלים ביניהם לבין רוזנברג ותורן המבוגרים ברורים, בעיקר כי צמד הבוגרים מבקשים לשאול שאלות – את עצמם ואת האנשים שלידם. כשהתוכנית מוצאת את המטיילים שסוטים מהפרופיל הזה, היא מוצאת כמה מהרגעים המעניינים ביותר שלה. ברור גם לה שאין רק סוג אחד של מטייל ישראלי בהודו. אבל לפחות בינתיים, "טיול אחרי צבא" משתדלת להידבק דווקא למוכר. הולכת על בטוח, כבר אמרנו.

הבעיה המשמעותית ביותר של "טיול אחרי צבא" היא האורך שלה. מעט מאוד מתרחש בחמישים הדקות שהוקצו לכל פרק, ולא נותרת ברירה אלא למרוח. המריחות האלו דורסות כל חלקיק סאבטקסט שיכול היה להיות בה, כשסצינות רבות מוסברות באמצעות שיחות בין תורן ורוזנברג שכל תכליתן היא העברת מידע והאכלת הצופים בכפית. השניים מגיעים לחדר בגסט האוס בניו דלהי ומופתעים מהתנאים? הבנו. מהתמונות, מהמבטים, ממשפט או שניים שנזרקו. השיחה שמתנהלת ביניהם לאחר מכן מיותרות לחלוטין. היא לועסת את הסצינה עבורנו אחרי שכבר שבענו, ובאמת שאין צורך. יצר המסבירנות הזה זוקף ראשו גם בסצינות נוספות. אנחנו בטלוויזיה, לא בפודקאסט. תראו, אל תספרו.

יש משהו מנחם בתכניות מהסוג הזה, שלא מפתיעות אותנו יותר מדי ומספקות לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. ככזאת, ״טיול אחרי צבא״ עושה את העבודה, אבל הייתה עושה אותה טובה בהרבה אם היתה משודרת בפורמט קצר יותר.

[interaction id="59acf5396ea3200001fa5a72"]

• המסך
• פבלו רוזנברג
• גל תורן
• טיול אחרי צבא
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הם מטפסים על הרים, רצים מרתון ומפליגים כסקיפרים מן המניין וזאת בעזרת עמותת "אתגרים" המשלבת אנשים עם מוגבלות בחברה ובקהילה. העמותה, המציינת בימים אלו 20 שנות פעילות באמצעות מגוון רחב של פעילויות ספורט אתגרי, תערוך מופע חד פעמי בהשתתפות האמנים: שירי מימון, שלישיית "מה קשור" ופבלו רוזנברג, שיתקיים בתאריך ה-2.2.16 ב'האנגר' 11, נמל ת"א בשעה 20:00. כל ההכנסות מהמופע יופנו לקידום פעילות עמותת אתגרים והמשך פיתוחה.

עמותת "אתגרים", הוקמה על ידי גרעין של נכי צה"ל, נכים אזרחיים ואנשי שיקום לפני כ-20 שנים. העמותה, מפעילה חוגי ילדים ונוער בתוכניות שיקומיות חינוכיות ומקיימת טיולי אתגר כיום שותפים לפעילויות השונות של אתגרים כ-5,000 ילדים וכ-500 בוגרים.

2.2.16, האנגר 11, נמל ת"א

פתיחת דלתות בשעה 19:00

תחילת מופע בשעה 20:00

לרכישת כרטיסים

• תל אביב-יפו
• מה קשור
• שירי מימון
• פבלו רוזנברג
• עמותת אתגרים