בימים אלו תעשיית הקולנוע הישראלית קרועה בין שני טקסי פרסים, כאשר הראשון הוא טקס פרסי אופיר המכובד – המוענק על ידי חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה מאז 1990, ואחראי על שליחת הנציג הישראלי לאוסקר – והשני הוא "טקס הקולנוע הישראלי" של שר התרבות מיקי זוהר, שחרף העובדה שהוא מציע פרסים כספיים כבדי משקל, בקושי מצליח לגייס מספיק מועמדים שיסכימו להצמיד את שמם לטקס פוליטי שכזה. אך עבור מי שמתעניין בקולנוע מוצלח ואיכותי, אין צורך להתייחס לשטויות, כי היום פרסם פורום מבקרי ומבקרות הקולנוע בישראל את מצטייני שנת 2025.

כמדי שנה, הפורום התכנס כדי להצביע לסרטים המוצלחים ביותר שיצאו השנה בישראל, וגם לסרט הבינלאומי האהוב עליהם."נאנדאורי" של אתי ציקונבחר לסרט הישראלי הטוב ביותר, וגם זיכה את הבימאית בפרס הבימוי הטוב ביותר. בתואר הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה הסרט "ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ערמוני", ותואר התסריט הטוב ביותר הוענק לענת מלץ עבור "נדל"ן: סיפור אהבה". בתארי השחקנים הטובים ביותר זכו רועי אסף ("מופע טוטאל") וטלי שרון ("כביש הסרגל"), בעוד היאלי יוסף זדה זכתה בתואר תגלית השנה עבור עבודה ב"בנות כמונו", והצלם שי דולדמן זכה בתואר ההישג האמנותי, עבור עבודותו בסרטים "נאנדאורי", "הים" ו-"פינק ליידי". עבור הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בחרו המבקרים, באופן לא מפתיע כלל, בסרט המהולל "קרב רודף קרב".

זו השנה ה-13 בה חברות וחברי פורום מבקרי הקולנוע בישראל, המורכב מנציגים משלל גופי תקשורת בארץ, מעניקים פרסים לסרטים, ויושבי ראש הפורום פבלו אוטין ויעל שוב (גילוי נאות וגאווה גדולה: מבקרת הקולנוע של טיים אאוט תל אביב) הוסיפו כי "בשנתיים האחרונות הקולנוע הישראלי נמצא תחת מתקפה דו צדדית. בחו"ל כל מה שישראלי נתפס כנגוע, ובארץ החלטת שר התרבות והספורט מיקי זוהר לייסד את טקס פרסי הקולנוע הישראלי, כתגובה לזכייה של "הים" בפרס אופיר, היא עוד אחת מסדרה של מזימות פוליטיות שנועדו להצר את צעדיהם של יוצרי הקולנוע, שמעזים לתאר את מורכבות המציאות שאנו חיים בה. אנחנו קוראים לעצירת המגמות השליליות שמאיימות על חופש היצירה ובכלל".

• פורום מבקרי הקולנוע
• קולנוע
• קולנוע ישראלי

פבלו אוטין הוא מבקר קולנוע וחוקר קולנוע שפרסם לאחרונה את הספר "מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות", אשר מורכב מאסופת מאמרים על קולנוע ישראלי. פבלו נולד בואנוס איירס והיגר לתל-אביב בגיל 19, ובספר שלו מתבונן בישראליות מעיניו של מהגר.

>>ספייס נטול ציניות, ואמפתיה לא סלקטיבית. העיר של דניאל קנטור

1. סינמטק תל אביב

בתור שוחר סרטים אי אפשר שלא לציין את המובן מאליו. סינמטק תל-אביב הוא מוסד הקולנוע החשוב בעיר (מיד אחריו קולנוע לב, בסנטר). הסינמטק הוא מקום שעובר טרנספורמציה מתמדת לפי שעת היום או עונת השנה. אם מתקיים בו פסטיבל דוק-אביב הוא מתמלא באוהבי קולנוע תיעודי המאופיינים בצניעות מסוימת ותודעה פוליטית וחברתית מפותחת. אם בדיוק זה השבוע של פסטיבל הסטודנטים הסינמטק מוצף בצעירים מלאי התרגשות, התלהבות ותקווה. לעתים הוא מקום של מבוגרים שבאים להרצאות מעמיקות, ולעתים מקום של אנשי קולנוע מפורסמים יותר או פחות שנפגשים שם כאילו היה זה מתנ"ס שכונתי. לבסוף, הסינמטק הוא גם מקום שבו המוני ילדים מתכנסים כדי לפגוש את כוכבי הסדרות האהובות עליהם בהקרנות מיוחדות. כך למעשה בין קולנוע קלאסי מרחבי העולם ועד לסרטים חדשים, מהנה לבוא ולגלות סרטים אבל בעיקר מרתק לשהות שם ברחבה ולהתבונן בפניה המגוונות של העיר שלנו, מן אוטופיה כזו שבה הדבר החשוב ביותר בעולם זה סרטים והאנשים הצופים בהם.
הארבעה 5

2. בריו 66

הסיפור של הבר השכונתי שלי הוא ייחודי. הבר קיים כבר כמה שנים ומגישים בו אחלה המבורגר ופיצות לצד הדרינקים הרגילים. במקביל, הבעלים שלו, שרעק, פתח גם מסעדת סושי באזור, אבל קורונה ועוד כל מני תקלות גרמו לו לאחד בין שני המוסדות וכך למעשה נוצר בר שכונתי שכולל תפריט אסיאתי מגניב. התוצאה: אפשר לשבת להפי אאוור או לדרינק בשעות מאוחרת ובמקביל להזמין איזו מנה אסיאתית מושקעת או סושי ברמה. זה לא מקום "צעיר", במהלך היום אפשר לראות שם הורים עם ילדים חולקים פיצה, ובערב האווירה האפלולית, המוזיקה הנעימה והאווירה השכונתית משלבת אוכלוסייה של הורים בשעות פנאי, חבורות חברים ותיקים וגרושות וגרושים בדייטים ראשוניים בתקווה לפרק ב' מוצלח.
יהודה מכבי 66

3. קיוסק "מעדניית דני" בסנטר

בתור ארגנטינאי אני מתגעגע מדי פעם לטעמים של הילדות. יש כל מני חנויות ומסעדות בתל-אביב שמאפשרות לטעום אמפנדס, סטייק או לקנות ספרים בספרדית, אבל המקום שאני לא יכול שלא לעבור דרכו כל כמה זמן זה קיוסק "דני" בדיזנגוף סנטר, בקומה ה-2 בניין A, ליד חנויות הקומיקס ומשחקי הוידיאו. שם יש סנדוויצ'ים בסגנון ארגנטינאי עם שינקן וגבינה, אלפחורס, קונוסים של ריבת חלב ועוד ממתקים מיובאים מארגנטינה. אבל הקיוסק הזה גם מביא מוצרים ממדינות שונות, כמו משקאות קלים קוריאנים, מאכלים רוסיים, חטיפים יפנים ועוד. ולמרות שהכול נראה שם אקראי לחלוטין ולא עקבי, מדובר באחד המקומות המשונים והמרגשים בתל-אביב, שבו חי זאב עם כבש, ריבת חלב לצד סושי, ומשקאות מוגזים מהמזרח עם ממרחים רוסים. וכל זה בלי שום אספירציות לעיצוב בעל אופי כלשהו, כמו ברחובות העיר, כול המגוון נזרק שם בצפיפות אחד על השני ותמצא מה שאתה מסוגל.
דיזנגוף סנטר, בקומה 2, בניין A

4. מסעדת מון

זה לא דבר של מה בכך להגיד שהסושי הטעים ביותר שאכלתי בימיי נמצא פה בתל-אביב במסעדת מון על בוגרשוב (וגם בסניף החמוד יותר בפינסקר, מון לייט). לא הייתי אף פעם ביפן אז אולי עוד יהיו הפתעות, אבל אני כל כך אוהב את הסושי שם שאפילו יצא לי פעם להמציא משחק מילים נוראי וחסר בושה ואמרתי שחוויתי אורזגזמה. מבחינתי, ביומולדת, בדייט מושלם, או סתם כשיש צורך בנחמה, אני מגיע למון, מתפנק בסושי ומשם צועד לי דרך בוגרשוב אל הים. עם זה בליווי חברה טובה ובשעת שקיעה זה בכלל נפלא.
בוגרשוב 58

5. ביטבוקס קריוקי

יום אחד כשהבת שלי הייתה בכיתה ד' אמרתי לה בדרמטיות "היום זה היום שבו תגלי מה זה קריוקי". בהתחלה היא הייתה הססנית לגבי הרעיון ואפילו נהגה קצת בחשדנות, אבל כשנכנסנו לחדר ושרתי את השיר הראשון, עם הרמקולים, המסכים, האורות והאווירה, היא מיד חטפה ממני את המיקרופון ושרה את כל להיטי נועה קירל, אגם בוחבוט ואנה זק ברצף. אז נכון שקריוקי זו לא בדיוק חוויה תל-אביבית, ונכון שיש מספר חדרי קריוקי בתל-אביב והביטבוקס בהחשמונאים 90 הוא לא בהכרח הכי מפואר או מגניב, אבל שם היו לי כמה חוויות יפות. כשמגיעים המקום נראה יותר כמו כניסה למועדון חשפנות מאשר קריוקי וזה באמת קצת קרינג', אבל אולי זה חלק מהקסם, להיכנס לסימטה אפלה, לרדת לקומת מרתף כאילו יורדים אל תהומי הלא מודע, ולפלוש כך לעולם אחר, משחרר תודעה ומוזר.

אני חובב קריוקי גדול, זו מסגרת שמאפשרת להשתולל, לפרוק, לשמוח, לשחרר ולרפא את עצמנו בלי שיפוטיות. אבל ההעדפה שלי בקריוקי זה להגיע לחדר בשניים, מקסימום שלושה או ארבעה אנשים. קבוצה קטנה שמאפשרת באמת לשיר הרבה שירים אחד אחרי השני ולחלוק רגע אינטימי ושמח עם אנשים שאוהבים. בביטבוקס לא תמיד מסכימים להשכיר חדר רק לשניים. לרוב זה עובד בשעות שאין בהן עומס. אבל זה אפשרי, ואפילו לנועזים זו יכולה להיות חוויית דייט (שלישי נניח, לא ראשון!) מאוד ייחודית. זה מאפשר שבירת קרח קיצונית, לדבר על מוזיקה, לספר סיפורים מאחורי השירים שאוהבים, וגם קצת להשתולל יחד.
החשמונאים 90

6. גזור של פיני

אני כ-27 שנים מסתפר אצל פיני. הוא לא רק הספר שלי, זה מקום שאני אוהב להגיע אליו סתם להגיד שלום, וכמו בכל מספרה, המקום הוא גם סוג של קהילה. מקום לספר על אהבות נכזבות, סרטים מוצלחים, לקלל פוליטיקאים ובסוף גם לצאת עם ראש קל, נקי ויפה יותר. פיני הוא גם חובב סרטים גדול וכוכב קולנוע בהתהוות שהופיע בתור "ספר" בסרטים ישראלים שונים. הקשר בינינו התחיל ממש כשהגעתי לארץ ולא היה לי חצי גרוש. באותה התקופה נהגתי לחפש מתלמדים במספרות שונות בעיר כדי לקבל תספורת במחיר נמוך. אחרי שבאחד המקומות עשו לי תספורת שנראתה כמו המכתשים בירח, יצאתי משם בקריאות "הורור, הורור" (אני קצת רגיש בענייני שיער). מבוהל ומזועזע הלכתי במהירות על אבן גבירול עד שראיתי מספרה, נכנסתי אליה, סיפרתי את סיפורי ושאלתי אם הם יכולים להושיע אותי. ב"גזור" הציעו לי לתקן לי את התספורת בלי לקחת ממני כסף. ומאותו הרגע נשבעתי אמונים.
אבן גבירול 23

מקום לא אהוב בעיר

כיכר רבין. במשך שנים גרתי בשלמה המלך ממש כמה מטרים מהכיכר. שם ביליתי עם חברים, שם פגשתי אהבה גדולה בחיי, שם חגגנו, בכינו, ומחאינו. דווקא בגלל שהבטון של המקום הזה היה כל כך משמעותי עבורי, ועבור העיר כולה לדעתי, ההרס הנורא שהולך שם כרגע מרגיש סימבולי באופן בלתי נסבל. כיכר רבין נעשה לפצע פתוח תרתי משמע. חור בלב של תל אביב. כל פעם שאני עובר שם הנשמה קצת מתכווצת מכאב.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"קוויר גאלה – אזור מלחמה": סצנת הדראג הקווירי האוונגרדי והאנדרגראונד די נעלמה וזה מאוד חסר לי. עד לפני כמה שנים נהגתי לפגוש את הקהילה הקווירית התל-אביבית שהתכנסה סביב אירועי דראג כמו מסיבות הפופ-איט – עם אופי קהילתי ושילוב של דראג חובבני עם דראג יותר מקצועי – ואת מופעי STRANGE FRUIT, שהיו פרץ של יצירתיות רדיקלית אוונגרדית. הדראג הקווירי שונה ממופעי הדראג-קווין המוכרים יותר בכך שהוא שם יותר דגש על אלמנטים פוליטיים, על טשטוש גבולות ותפקידי מגדר וכולל בתוכו אלמנטים פרפורמטיביים תיאטרליים אוונגרדיים יותר בולטים. הקוויר גאלה הנו אירוע שנתי נוצץ במרכז עינב שמייצר מתח בין הרעיון שהמופע מנוהל כ-גאלה יוקרתית, אך המופעים עצמם בעלי אופי אנדרגראונד אוונגרדי. השנה הוא התקיים בהקשר המלחמתי והיה אפשר להיחשף לקולות שונים והתמודדויות שונות עם המצב. שילוב של ביקורת, כאב, הומור, ייאוש, חרדה ואבל. א.נשים עלו לבמה וחשפו שם את הנשמה. מפלויד סנואו שהופיע בתור בן גוריון עושה עמידת ראש ועד FKA ANTON עם ההומור הנשכני ששילב עצב עם בידור. זה היה מרגש ומפעים והזכיר לי בפעם המיליון כמה התרבות הקווירית המרגינלית כל כך חשובה תמיד, בכל רגע ובכל חברה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"עוצר נשימה" בנטפליקס. שתי העונות הראשונות של הסדרה יצאו לפני פרוץ המלחמה. אבל לי לא היה כוח לסיפור אהבה גאה נטפליקסי חנפני וסירבתי לראות למרות ההמלצות. בחודשים האחרונים התיישבתי עם הבת שלי בת ה-10 מול הטלוויזיה וממש עשינו בינג'. גיליתי כך את אחת הסדרות המתוקות והחיוביות ביותר. מצליחה לעסוק בנושאים מורכבים אבל עושה זאת באופן תמים וקל. זוהי סדרה שמספרת סיפור אהבה בין שני בנים בני 16 בתיכון, אחד גיי והשני בי, שמתחברים בתורם לנשים לסביות, אישה טרנס וגבר ככל הנראה סטרייט שיוצרים מן חבורה/קהילה של תמיכה וחברות. כל כמה דקות המוח שלך מצהיר "זו הדמות האהובה עלי" ואז עובר לדמות אחרת. בעיקר זוהי סדרה שמדברת על החשיבות של חברויות כדי לשרוד בעולם הזה ועל הכוח העצמתי של חיבורים אנושיים מיטיבים ומלאי אהבה והערכה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בזמן הזה ובכל זמן שהוא צריך להמשיך לחתור למצב שהאלימות תיפסק ונוכל לחיות פה כולנו יחד בשוויון ובחופש אמיתיים. הדרך היא לא להתגונן ולתקוף, כי זה לא הוכיח את עצמו. אם נבנה חומה, ימצאו דרך לעקוף אותה, מהאוויר או דרך מנהרות, אם נשלוט על ציר כזה או אחר, ימצאו שיטה אחרת להגיע אלינו. שום דבר לא יעזור, ואנחנו לא באמת רוצים לחיות בצורה כזאת. הדרך היחידה לסיים פה את ההתנגדות לקיומנו זה להכיר בקיום של האחר, הכרה הדדית ובנייה שתיקח שנים ותצטרך לחתור בכוח ובהתמדה דרך האלימות שלא תפסיק בקלות, אבל אסור שהיא תכניע אותנו ותהפוך להצדקה לאלימות שלנו כמו שקורה עכשיו. לכן, חשוב לתרום ולתמוך בעמותות וארגונים שפועלים ליצירת מרחב דו-לאומי, כמו למשל "עומדים ביחד" ואחרים. כלומר, ההכרה שכולנו שייכים לכאן, ולא צריך בשביל זה מדינת לאום, אלא אפשר לחלוק מדינה דמוקרטית, פתוחה ושוויונית בין כולנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלון לי גרין. לא מכיר אותו אישית, אבל רואה מדי פעם סרטוני רשת שהוא מעלה. המסרים, המידע ותפיסות העולם שהוא מביא הם חשובים ביותר תמיד ובמיוחד בימים אלו. והלוואי שכולנו נפנים אותם.

מה יהיה?
אחד מהשניים: או שנצליח לשנות את התודעה לכזו של שיתוף הפלסטינים בפרויקט לאומי משותף, ונבין ששלום זה תהליך שלוקח שנים ולא מוותרים עליו בקלות. או שהדברים ימשיכו להידרדר. אם כך, נחיה במדינה קיצונית ואלימה יותר ויותר, שהיא כאילו דמוקרטית אבל למעשה בעלת מנטליות והתנהלות טוטליטרית עם טונים דתיים ולאומנים חזקים. ואז, כמו בדיקטטורות בעולם ולאורך ההיסטוריה, נצטרך לייצר בתל-אביב מרחבים אלטרנטיביים של חופש והישרדות. בועות שקטות שהן מרחבי אנדרגראונד של תרבות שוליים שיאפשרו לנשום ולשרוד בזמן אמת, ויהוו מרחב מחייה לכל מי ששונה או אחר או מתנגד בשקט ובסבלנות לדיכוי. מדובר במרחבים קווירים, פמיניסטיים, חילונים, פתוחים ורדיקליים של אמנות וביטוי אישי שיהפכו עם הזמן לתאים לבנייה מחדש של המקום הזה, ברגע שהגישות הקיצוניות יעברו.

• העיר שלי
• פורום מבקרי הקולנוע
• קולנוע
• סינמטק תל אביב

חודשיים אחרי מותו בגיל 76, בסינמטק תל אביב חולקים כבוד אחרון למבקר הקולנוע המיתולוגי באמצעות תכנית המציגה מבחר מהסרטים האהובים עליו, בדגש על הקולנוע ההוליוודי של שנות ה-50. הרטרוספקטיבה, שתתקיים בין התאריכים 27.9 ל-9.10, החלה בתור פרויקט משותף עם קליין טרם מגפת הקורונה, אז בחר לאצור סרטים מהקולנוע עליו גדל, אלו שהזינו את אהבתו הגדולה לקסם הקולנועי.

בין הסרטים שבחר קליין תוכלו לצפות ב"ג'וני גיטאר" של ניקולס ריי, מערבון בכיכובה של ג'ואן קרופורד; את סרטו של היצ'קוק "האיש שידע יותר מדי", בכיכובם של דוריס דיי וג'יימס סטיוארט ואת המיוזיקל "שיר אשיר בגרם", שיוקרן בעותק משוחזר ונוצץ לרגל 70 שנה ליציאתו. קליין היה אמור להיות נוכח בהקרנות ולהציג בעצמו את בחירותיו, אך כאמור, התכנית השתנתה מעט לאחר מותו.

אחרי שהפרויקט נקטע עם פטירתו, הוא הושלם לבסוף בעזרתה של שותפתו לחיים אירמה קליין, שבחרה שבעה סרטים נוספים מהעידן המדובר – כאלה שאהב וכאלה שמייצגים נאמנה את היצירה הקולנועית של שנות ה50 בהוליווד: "פלישת חוטפי הגופות" של דון סיגל; סרט נוסף של ניקולס ריי, "במקום בודד"; "נשק אותי למוות", אחד מסרטי הפילם נואר מהבולטים בתקופתו; ושתי מלודרמות של דאגלאס סירק – "חיקוי לחיים" ו"כל שהשמיים מרשים".

אורי קליין היה מבקר קולנוע וזוכה פרס סוקולוב לעיתונאות לשנת 2007. בשנת 1979 החל לכתוב ביקורות קולנוע בעיתון "הארץ", שם המשיך לכתוב במשך כארבעה עשורים. יעל שוב, מבקרת הקולנוע שלנו,ספדה לו עם פטירתו: "כתיבתו הייתה חדה ולפעמים חסרת רחמים, וכשקטל סרטים של יוצרים ישראלים זה היה יכול להכאיב במיוחד, משום שדעתו הייתה חשובה יותר מכל דעה אחרת. היא הייתה חשובה דווקא משום שבאה מאהבה גדולה לקולנוע".

"אורי קליין, לזכרו", סינמטק תל אביב, 27.9-9.10,לפרטים נוספים וכרטיסים

• קולנוע
• המסך
• פורום מבקרי הקולנוע
• סינמטק תל אביב
• סינמטק
• הוליווד

לפני ארבע שנים השתתפתי לצד נחמן אינגבר ואורי קליין בתכנית "קבלת שבת" בצוותא שהוקדשה לקולנוען דני וולמן, שממש לאחרונה השלים סרט חדש בגיל 80. "אחד הדברים שמעצבנים אותי לפעמים כשאני קורא על דני וולמן, זה שבמיני ביקורות מופיעה המילה 'צנוע'", אמר קליין. "ואני לא אוהב את המילה הזאת. אני לא אוהב את המילה הזאת בהקשר של אומנות. אני לא מאמין שיש אומנות טובה שהיא צנועה. דני לא עושה סרטים צנועים. דני עושה סרטים שיש בהם אולי מידה של פשטות, לפעמים, אולי מידה של צמצום, בגלל התנאים שבהם הוא עושה את סרטיו. אבל אין בהם צניעות. יש בהם יומרה. יש בהם תעוזה. ויש בהם אומץ. ויש בהם כוח… הוא באמת אחרון בני דורו".

המילים היפות שקליין הקדיש לוולמן מתארות היטב גם את יצירתו שלו כמבקר קולנוע, ששלושה ימים לפני מותו עוד הספיק להספיד את הבמאי בוב רפלסון (הוא היחידי שנהג, וקיבל מקום, לכתוב הספדים על אנשי קולנוע קרובים לליבו שרוב הציבור היום אינו מכיר). בכתיבתו של קליין היו תעוזה, ואומץ, וכוח, ויומרה. אבל כשמדברים על האדם עצמו עולה שוב ושוב התואר "צנוע".

עקבתי אחר כתיבתו מאז היה למבקר הקולנוע של עיתון "הארץ" ב-1987, והיא תמיד ריתקה אותי והאירה את עיני, גם במקרים שהכעיסה אותי. בכתיבתו היו אהבה גדולה לקולנוע וידע רחב ומעמיק, שנים לפני שהאינטרנט החל להנגיש לנו את האינפורמציה שזלגה מכל טקסט שכתב. והוא ידע ליצור קישורים פוריים ומעניינים בין הדברים שידע – כמו קורסים קצרים בקולנוע.

יותר מכך, היתה לו תפיסת עולם מגובשת, והוא התבונן אל מתחת לפני השטח של הסרטים כטקסטים תרבותיים, מוסריים ופוליטיים, פירק אותם לגורמים, ולא פעם הוציא לאור את האמת שהסתתרה שם. לכן הוא היה בשבילי מה שפולין קייל, שאותה איזכר לא פעם, היתה עבור חובבי קולנוע אמריקאים. אז הקדשתי לו מחווה סודית. במשך זמן מה בשנות התשעים כתבתי מניו יורק ל"ידיעות אחרונות" בשם בדוי, והרכבתי לעצמי פסבדונים מראשי התיבות של אורי קליין – אריאלה קרצנר.

אבל במובן האישי הוא היה הרבה יותר נגיש מפולין קייל. בפעם הראשונה שהעזתי לגשת לדבר איתו ככותבת צעירה בעיתון ירושלמי – זה היה בפסטיבל ירושלים לפני שנים רבות – הופתעתי מכמה הוא איש שיחה נעים, ידידותי ולא מתנשא. כתיבתו הייתה חדה ולפעמים חסרת רחמים, וכשקטל סרטים של יוצרים ישראלים זה היה יכול להכאיב במיוחד, משום שדעתו הייתה חשובה יותר מכל דעה אחרת. היא הייתה חשובה דווקא משום שבאה מאהבה גדולה לקולנוע.

האהבה הזאת הייתה שם מאז שהיה ילד קטן, כפי שסיפר בכתבה שפרסם ב-2010. אם אני זוכרת נכון, רק בשנות האלפיים הוא החל לכתוב בגוף ראשון, ולשתף את הקוראים בזיכרונותיו הקולנועיים. אבל היחס האינטימי לסרטים תמיד היה שם. לכן הביקורות שלו היו מעין יצירות אומנות בפני עצמן. כן, לכתוב ביקורת ללא ספק קל יותר מאשר ליצור סרט, וקולנוענים פגועים שלא אוהבים מבקרים באופן כללי ואת קליין באופן ספציפי, לא יאהבו את ההשוואה. אבל רבים מהטקסטים של אורי מעשירים את הצפייה בסרטים טובים, ולא פעם, כמו שכבר כתבו לפני, מעניינים יותר לקריאה מאשר הסרטים הפחות טובים שבהם עסקו. לכן הם עומדים בפני עצמם ומן הראוי שייאספו לספר, כפי שהוא עצמו ערך ב-1982 את ביקורותיו של זאב רב-נוף ל"מסך גדול: יוצרים גדולים וסרטיהם" (ספר שחזרתי אליו שוב ושוב).

בשנים האחרונות, כשיותר נשים החלו ליצור סרטים והמודעות לנקודת המבט הנשית בקולנוע, ועל קולנוע, הלכה והתרחבה, היו יותר פעמים שלא הסכמתי עם נקודת המבט של קליין. הקדשתי לחוסר ההסכמה הזה כמה פוסטים קנטרניים בפייסבוק,שאת חלקם אף פיתחתי לטקסטים ב"טיים אאוט". כך, למשל, לא יכולתי לשתוק כשב-2017 בחר את "40 הסרטים וקצת יותר שעיצבו את מפת הקולנוע הבינלאומי בארבעת העשורים האחרונים", ולא רק שלא כלל בו אף סרט של במאית, אלא ציין במפורש "אני מאמין שתקין ומכובד יותר שלא לכלול ברשימה סרט שאינני אוהב או מעריך במיוחד, כמו, למשל, 'הפסנתר' של הבמאית הניו זילנדית ג'יין קמפיון, ואין לו חשיבות היסטורית ייחודית בעיני, רק משום שאשה ביימה אותו". נזעקתי, כי בעיני – כצופה, כמבקרת קולנוע, וכאישה – "הפסנתר" הוא יצירה מהותית, משלל בחינות. אז כתבתי פוסט שבו מניתי שמונה סיבות למה הסרט היה צריך להיות כלול ברשימה,וזה התפתח לרשימה משלי על עשרה סרטים בולטים של במאיות(לשמחתי, היא מאוד התרחבה בחמש השנים שחלפו מאז).

אבל מלכתחילה חשתי צורך להגיב לטקסטים של קליין, לא רק בגלל המעמד שרכש כבכיר מבקרי הקולנוע בארץ, אלא כי אלה היו טקסטים מהותיים בעיני. וגם כשחשבתי שהוא טועה, כתיבתו תמיד הייתה חקרנית ומהורהרת והייתה בה יושרה. ב-2014 הוא פרסם טקסט על כך שבצפיות חוזרות שינה את דעתו לגבי כמה סרטים ישראלים וזרים שקטל בעבר, והפליג על "זכותו של מבקר לשנות את דעתו". לכן קיוויתי שיבוא יום והוא ישנה את דעתו גם בנוגע לכמה סרטים שיצרו נשים, או לפחות יכיר בכך שלזהותו כמבקר יש גם אספקט מגדרי.

אני רוצה לסיים באנקדוטה אישית. פעם על ספל קפה בפסטיבל לוקרנו סיפרתי לאורי זיכרון ילדות. אימא שלי הרבתה לספר לי על סרט שאהבה, "לילי" עם לסלי קרון, ולשיר לי את שיר הנושא. אבל דווקא ביום ש"לילי" הגיע להקרנה חד פעמית בבית העם של המושב, אבא שלי החליט שניסע לבקר את אימא בבית יולדות (נולד לי אח), וסירב להבטיח שנחזור בזמן לסרט. כששבנו מבית היולדות רצתי לבית העם והספקתי לראות את עשר הדקות האחרונות, אבל לא הבנתי כלום. התסכול הישן הזה, כך היגגתי, עשוי להסביר את האובססיה שלי לקולנוע. עיניו אורו, והוא אמר שזה די מדהים כי יש לו סיפור ילדות דומה, מאותו גיל ועל אותו סרט. כש"לילי" הגיע לארץ ב-1953 הוא הלך עם הוריו לראותו בקולנוע אסתר בתל אביב, אבל הייתה תקלה וההקרנה בוטלה. מאז אותו יום הרגשתי ששנינו שייכים לאחווה קולנועית סודית של מתוסכלי "לילי".

• המסך
• קולנוע
• פורום מבקרי הקולנוע
• ביקורת סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

שרה אדלר עברה לפריז לפני כשלוש שנים, אבל עוד לפני כן היה בנוכחות שלה על המסך הישראלי משהו אחר – מין נוכחות שקטה וחמקמקה, ועם זאת קורנת ומתמסרת למצלמה. מאז הופעתה ב״שנת אפס״ (2004) כאם חד הורית הנתונה במצוקה כלכלית, היא מקבלת בעיקר תפקידים לא שמחים, אך היא משרה אור על כל הסרטים שהיא מופיעה בהם. מוקדם יותר השנה ראינו אותה כאם שכולה ב"פוקסטרוט", והיום יוצא למסכים "האופה מברלין" – סרטו העדין והיפהפה של אופיר ראול גרייצר על היחסים בין צעיר בודד לבין אלמנתו של אהובו, שאינה יודעת דבר על הבחור הגרמני שנכנס לבית הקפה שלה ושואל אם היא מחפשת עובדים. בשל הופעותיה מפלחות הלב בשני הסרטים האלה, היא נבחרה על ידיפורום מבקרי הקולנועבישראל לשחקנית הטובה ביותר של 2017.

[tmwdfpad]"האופה מברלין" משאיר הרבה פערים ודברים שלא נאמרים. ענת לא שואלת את תומאס שאלות פשוטות, אולי כי היא לא רוצה לדעת את התשובות.

"הסיפור לא בנוי סביב התעלומה, אלא סביב התהליך של שתי הדמויות הבודדות והאבלות, שלאט לאט מתחילות לחוש ביטחון, אהבה, קרבה, התרגשות. בתסריט גילינו את ענת דרך עיניו של הגבר הגרמני. בעריכה הדמות שלי קיבלה יותר משקל ממה שהיה לה קודם".

גילמת השנה שתי נשים אבלות שאופות עוגות, ועדיין החוויה מאוד שונה.

"זה מעניין איך נושאים מסוימים מגיעים אלייך, ופתאום יש תמה שנוכחת בחיים שלך. אבל הסרטים היו כל כך שונים מבחינת סגנונם והגישה של הבמאים, שלמרות שהם הצטלמו ממש בסמיכות זה לזה, הם לא התערבבו לי. ב'האופה מברלין' זאת אישה שיוצאת מסביבה מסורתית ירושלמית, וב'פוקסטרוט' היא בורגנית אינטלקטואלית. את 'האופה מברלין' צילמנו בירושלים ויום אחד בברלין, וכמה שבועות אחרי כן חזרתי לברלין לצלם את 'פוקסטרוט'".

איך היה לעבוד עם במאי מתחיל ב"האופה מברלין"?

"בסרט ראשון יש משהו יותר שברירי ועדין, אבל אופיר ידע מה הוא רוצה, ולכן זה לא הרגיש שונה מלעבוד עם במאים ותיקים שיכולים להיות לחוצים. ההבדל הוא שבהפקה קטנה יש אמצעים מעטים וצוות קטן וזה משרה אווירה שונה על הסט. עשינו את הסרט בעבודת כפיים, וזה יוצר אינטימיות שהייתה חשובה לסרט".

זה ודאי היה מאוד שונה מהעבודה שלך ב"המוזיקה שלנו" עם גודאר, שאחד המאפיינים של הקולנוע שלו זה שהשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא הם כלים להעברת רעיונות.

"באמת לא הרגיש שמה שהוא רוצה ממני זה עבודת שחקן, אלא עבודת נוכחות. פואטיקה של מצב. הוא רצה שאהיה אני. היה משהו מאוד עוטף בגישה שלו, נתן הרבה ביטחון להיות. שמעתי מכל עבר שהוא יכול להיות קשה בעבודה, אבל במקרה שלנו זה היה ההפך הגמור. היו לנו הרבה שיחות והוא היה מעין אבא עוטף ומגונן. זאת דינמיקה מאוד אישית בין שני אנשים, וביחס שלי אליו זה מה שיצא. אני חושבת שהוא הבין שאני מאוד מתמסרת, אבל יש דברים שאם אני לא מאמינה בהם אני לא אעשה אותם, ומצא חן בעיניו שמישהו יכול להגיד לו לא. הוא כתב את הסרט שוב אחרי שנפגשנו, והיו דברים שלא חשבתי שנכונים לדמות (כתבת של עיתון 'הארץ' – י"ש) מבחינה אידיאולוגית.

"תמיד ידעתי לשמור על עצמי. אם אתה לא חזק וגמיש אוכלים אותך חי. בתור שחקן אתה נותן את עצמך ואת הווייתך לפנטזיה של מישהו אחר, והרבה פעמים הגבולות לא ברורים. יש מי שחושב שהוא יכול לעשות בך מה שהוא רוצה כי הזמן הזה שלו, אז כדי להתמודד עם זה כשחקנית צריך להיות עם עמוד שדרה מאוד חזק, לדעת מה נכון לך ואיפה זה לא נכנס למה שכלול בעסקה, ומצד שני – לדעת לזרום עם דרישות ומצבים ולא להיות מקובע כי זאת עבודת משחק".

לכאן נכנס הנושא של הטרדות מיניות.

"באופן אישי מעולם לא חוויתי על בשרי שום דבר שמתקרב לזה. למרות זאת אני חושבת שזה נפוץ מאוד, הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים לדעת. התפיסה של האישה והדמות שלה בעולם היא כשל אובייקט מיני. זה כמו שבקולנוע נשים צריכות להיות חינניות ויפות אבל מגברים לא מצפים שהם ייראו טוב כל הזמן. לענת ב'האופה מברלין' יש עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיא קצת מוזנחת, כי אדם במצב כזה לא נראה טיפ טופ. מישהו העיר לי על זה. אני לא דוגמנית. אני לא מוכרת חלום. אני מוכרת רגש אמיתי ואנושי. העניין הוא לגלם את כל סוגי האנשים ולא כולם נראים אותו דבר. זאת תפיסה מאוד עמוקה ומושרשת, וזה משפיע על דברים קונקרטיים של הטרדה מינית. יש לפנינו הרבה עבודת החלמה ותיקון".

← "האופה מברלין" מגיע לבתי הקולנוע בחמישי (28.12)

• פורום מבקרי הקולנוע
• שרה אדלר
• פוקסטרוט
• סרטים
• תרבות