כשהחרם התרבותי על ישראל הולך ומתרחב, פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה שייפתח בשבוע הבא (5-14.10) עלול להיות האחרון שבו יוצגו סרטים בולטים של יוצרים בולטים מרחבי העולם. התכנית השנה כוללת את "בלו מון" של ריצ'ארד לינקלייטר עם אית'ן הוק בתפקיד המלחין לורנז הארט, "חלומות" שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין, "שתי עונות, שני זרים" שקטף את פרס נמר הזהב בפסטיבל לוקארנו, ו"ערך סנטימנטלי" של יואכים טרייר שזכה בפרס השני בקאן. בשורות הבאות תמצאו המלצות על סרטים נוספים, בהם קלאסיקות ישנות וחדשות, ויצירות ביכורים מבטיחות.
>>הניצחון המוחלט: 30 שנות סאטירה נגד בנימין נתניהו אחד

1. על כלבים ואנשים

השכם בבוקרו של ה-18 באוקטובר 2023 יוצאת דר בת ה-16 בחזרה אל ביתה בניר עוז, במטרה לחפש אחר כלבתה שולה שנעלמה במהלך ההתקפה על הקיבוץ. במרחב ההרוס והנטוש היא פוגשת אנשים בודדים שנותרו שם, או שבו לשם כמותה – בהם מצילת הכלבים נורה ליפשיץ – ושומעת מהם על חוויותיהם ואת מחשבותיהם על מה שהיה ומה שיהיה. בנובמבר 2023 דני רוזנברג ("החייל הנעלם") לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם (שלאחרונה זכתה בפרס אופיר על הופעתה ב"כי את מכוערת") וצוות צילום קטן, ויחדיו הם הסתובבו בעוטף עזה ויצרו מעין דוקו-דרמה המשלבת בדיון עם תיעוד, וכוללת עדויות משני צידי הגבול. זה סרט יחיד במינו, עדין, עצוב ומהורהר, שאינו נופל למהמורות הצפויות כשעוסקים בקטסטרופה.

2. סקס

"סקס" הוא הסרט הראשון בטרילוגיה של דאג יוהאן האוגרוד הנורווגי שמוקרנת במלואה בפסטיבל (שני הנוספים הם "אהבה" ו"חלומות", זוכה בדב הזהב). זאת מין דרמה קומית על אש קטנה בטעם נורדי, שבוחנת את החווייה של להיות גברים היום. היא נפתחת בסצנה מעולה, שבה שני מנקי ארובות משוחחים על חלומות והתנסויות מיניות, ומפתיעים זה את זה ואותנו שוב ושוב. בהמשך נכיר גם את בנות זוגם ונראה כיצד מה שתואר בפתיחה משפיע על חייהם. שום דבר בסרט לא משתווה לסצנת הפתיחה הארוכה (אני צופה שהיא תהפוך לפופולארית בשיעורי משחק), אבל היא מצדיקה את מחיר הכרטיס בפני עצמה. ואיך שאנני-פריד מאבבא ודיוויד בואי משתלבים שם זה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי מזה זמן.

3. אומהה

כותרות הסיום של סרט הביכורים האינטימי והנוגה של קול וובלי מעניקות לו משמעות חברתית והיסטורית, ופותרות תהיות שעולות במהלכו. זה סיפור על אב אלמן שלוקח את בתו אלה בת התשע (מולי בל רייט המקסימה), אחיה הצעיר צ'רלי והכלב רקס למסע לעבר נברסקה. בדרכם הם עוצרים לקנות אוכל ודלק למכונית שמתקשה להתניע, ולפעמים דוחפים אותה יחדיו. האב מחשב כל דולר שהוא מוציא, ואלה הנבונה מבחינה שזה לא טיול לדיסנילנד כמו שצ'רלי מפנטז. מה מטרת הנסיעה הארוכה אנחנו יכולים רק לנחש, כי אבא (ג'ון מגארו מ"חיים אחרים") סגור ולא משתף. הדינמיקה בין שלושת השחקנים טבעית ומשכנעת, והסרט עתיר האבחנה נוגע ללב.

אומהה. צילום: יח"צ

4. הסוכן החשאי

"הסוכן החשאי" כבר הוכתר כאחד הסרטים הטובים של השנה ואני מצטרפת להילולים. הוא מגולל סיפור על פרופסור (ואגנר מורה שזכה בפרס השחקן בקאן) באוניברסיטה בברזיל של 1977 שנרדף על ידי השלטונות, ולכן מאמץ זהות חדשה ומוצא מקלט בבית בו מתגוררים אנשים רדופים כמותו. סרטו של קלבר מנדונסה-פיליו נע קדימה ואחורה ולצדדים, מצרף עוד ועוד דמויות (צמד מתנקשים, רופאת שיניים סקסית, ילד יפה להפליא, סבא דואג, שוטרים מושחתים, רגל כרותה) ולא תמיד נצמד למציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. לא כל השאלות שמועלות בסרט מקבלות תשובות, ואיכשהו זה ממש סבבה. זה סרט מלא חיים, מלא קולנוע, מפתיע וממלא את הלב.

5. ג'וי האוס

הפסטיבל מקדיש השנה לאלן דלון המנוח מחווה בת שני סרטים. האחד הוא "שמש אדומה" – מערבון עם צוות שחקנים בינלאומי שכולל גם את טושירו מיפונה, צ'רלס ברונסון ואורסולה אנדרס. השני הוא מותחן מתעתע מ-1964 שבו דלון מככב לצד ג'יין פונדה, רגע לפני שהפכה לכוכבת. מארק בורח על נפשו מהמאפיונרים שרוצים להרוג אותו משום שניהל רומן עם רעייתו של הבוס. הוא מוצא מסתור בווילה המפוארת של האלמנה העשירה ברברה (לולה אולברייט), ששוכרת אותו לשמש כנהג שלה ומזמינה עבורו שני סטים של מדים. בת דודתה מלינדה (פונדה), המשמשת כעוזרת בית וכבת לוויה, דלוקה על הנהג החתיך, אבל הוא נושא עיניו לאלמנה, שהיא פחות חסודה מכפי שנראה במבט ראשון. בין השלושה מתפתח מחול של מזימות נכלוליות לצלילי פסקול ג'אזי מאת לאלו שיפרין, שתורם רבות לאווירה. שמו הצרפתי של הסרט הוא "חתולים", ויש בו גם חתול אמיתי בתפקיד מפתיע. "ג'וי האוס" אינו משתווה ל"לעין השמש" – שיתוף הפעולה הקודם של דלון עם הבמאי רנה קלמאן – אבל הוא מספק לא מעט הנאה בפני עצמו וכדאי לגלות אותו.

6. חיים פנטסטיים

השחקן מתיו שיר כתב לעצמו תפקיד ראשי בסרט שאותו גם ביים, והקיף את עצמו בשלל שחקנים ידועים ממנו (בעיקר יהודים). התוצאה היא דרמה קומית יהודית ניו יורקית מדוכדכת על אנשים עם משברים רגשיים. אחרי שהוא מפוטר מעבודתו כעוזר משפטי, סאם עובר התקף חרדה. רעייתו (אנדריאה מרטין) של הפסיכיאטר (ג'אד הירש) מציעה לו להיות בייבי סיטר של שלוש נכדותיה. אימן דיאן (אמנדה פיט בהופעה חשופה) היא שחקנית שהיתה על מסלול ההמראה לכוכבות כשחוותה משבר ופרשה מהמסך, ואביהן המוזיקאי (אלסנדרו ניבולה) נעדר מהבית במשך חודשים ארוכים. בין סאם ודיאן כהן היפה מתפתחות שיחות מלב אל לב על מצבים נפשיים, והוא קצת מתבלבל. סרט הביכורים הכן והסימפטי הזה זכה בפרסים מהקהל ומחבר השופטים בפסטיבל SXSW הנחשב שבאוסטין טקסס.

חיים פנטסטיים. צילום: יח"צ

7. הקשת הגדולה

זה סיפור פחות או יותר אמיתי על הארכיטקט הדני האלמוני שב-1983 זכה במכרז הבינלאומי להקים מונומנט מודרני ברובע העסקים לה־דפאנס שבפריז. קלאס באנג ("הריבוע") מגלם את אוטו פון ספרקלסן שעיצב את הקשת המרובעת האפורה (הוא רצה שהיה תהיה לבנה), זידזה באבט קנודסן ("הממשלה") היא רעייתו המומצאת (לצורך הדרמה), ומישל פאו הוא נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, שתומך בארכיטקט בעל החזון הבלתי מתפשר גם כשהמחיר של הפרויקט הולך ותופח. הסרט משוחק היטב, קולח ומעניין בתארו את המכשולים הרבים העומדים בפני הגשמת חזון גדול. לקסוויה דולן, שהחליט לפרוש מבימוי ולהתמקד במשחק, יש תפקיד נחמד כפקיד ממשלה המתווך בין הארכיטקט לעולם.

8. יפה מדי בשבילך

ברטראן בלייה היה אחד היוצרים היותר חתרניים וחצופים של הקולנוע הצרפתי. את סרטו הנהדר מ-1989 הוא תיאר בקצרה כסיפור על גבר שמתחתן עם המאהבת שלו, ואז פוגש את רעייתו. ז'ראר דפרדייה מגלם בעל סוכנות של BMW הנשוי לאישה יפהפייה, יפה מדי (קרול בוקה, שמאוחר יותר הפכה לזוגתו בחיים). כשלמשרדו מגיעה מזכירה זמנית בעלת מראה ממוצע (ז'וסיאן בלסקו), בין השניים ניצתת משיכה עזה. אלא שגם למזכירה יש בן זוג (פרנסואה קלוזה) וזה מסבך את הבגידה. הכוכב החמישי של הסרט הוא פרנץ שוברט, שהפסקול מורכב מיצירותיו. ברנאר חש ש"אימפרומפטו אופוס 90 מס' 3" מאת שוברט הוא שהכניס אותו למצב רוח רומנטי, ולכן הוא מאשים את המלחין האוסטרי בפירוק נישואיו ובהרס חייו. זה סרט שנון ומפתיע, שמערבב בתבונה בין רמות שונות של הוויה קולנועית. הפסטיבל יקרין שני סרטים נוספים של בלייה, מומלצים גם הם – "חליפת ערב" ו"מזנון קר".

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, 5-14.10.לפרטים וכרטיסים

• קולנוע
• פסטיבל חיפה
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• סרטים מומלצים

במהלך סופשבוע ארוך בפסטיבל הסרטים ה-40 של חיפה, בארבעה סרטים מארצות שונות – ארה"ב, ישראל, אוסטריה ונורבגיה – ראיתי דמות שסובלת מדימום מהאף המעיד על לחץ נפשי מוכחש. רק באחד הסרטים מצאתי שהדימום קיבל הצדקה דרמתית וסגנונית מעבר לקלישאה. זה אחד היתרונות (ויש שיאמרו חיסרון) של פסטיבלי קולנוע, שמספקים צפייה מרוכזת המבליטה תופעות וגם פרטי טריוויה. בשורות הבאות אסקור כמה מהסרטים מעוררי העניין בהם צפיתי. יש לציין שאת מחיאות הכפיים הרבות ביותר קיבל סרטון שהוקרן לפני כל סרט וסרט, ובו הופיעו בזו אחר זו המילים "אין לסרט סוף טוב עד שכולם חוזרים". הסרטון לווה בצלילים של לב פועם ושעון מתקתק. זאת היתה תזכורת אפקטיבית לכך שגם אם אין כרגע אזעקות בחיפה, והאולמות מלאים שוחרי קולנוע, תחושת הנורמליות שדוברי הקואליציה מנסים למכור לנו היא מזויפת.

>>כל יום קורה משהו דפוק, ואף אחד לא יציל מהמוות. אז עשיתי מזה סרט

"טווס"

ביפן יש חברה בשם "Family Romance, LLC" המציעה שירותי ליווי חברתיים. ב-2019 וורנר הרצוג יצר סרט עלילתי בשם זה, האחרון שלו עד כה, וליהק את מנהל החברה לתפקיד עצמו. בין השאר הוא שלח אותו למלא את מקום האב החסר בחתונתה של כלה צעירה, ולגלם אבא גרוש עבור ילדה ואם שנזקקו לסגירת מעגל. בסוף הסרט המוזר והמרגש הזה האיש חזר לביתו, אך הסרט לא נכנס איתו פנימה והשאיר אותנו תוהים איך עיסוקו משפיע על חייו הפרטיים. אני לא יודעת אם ברנהארד ואגנר הגרמני צפה בסרטו של הרצוג לפני שכתב וביים את "טווס", אבל אני מנחשת שזאת היתה נקודת המוצא שלו.

סרט הביכורים השנון שלו מספר על חברה אוסטרית דומה (אך מומצאת) בשם "חבר להשכיר", ומתמקד בבחינת ההשפעה של עיסוקו של הגיבור על הזוגיות שלו ועל הגדרתו העצמית כאדם. מתיאס (אלברכט שוך מ"במערב אין כל חדש") מגלם בן לתפארת עבור איש עשיר שחושק במינוי כלשהו, בעל דורסני עבור אישה שמתקשה להתמודד עם בעלה האמיתי, ותפקידים נוספים. הוא כל כך מתורגל בריצוי האנשים ששוכרים את שירותיו, שהוא כבר אינו יודע איך לרצות משהו בשביל עצמו, ואיך להגיב באופן טבעי ולא מתוסרט. כשבת זוגו עוזבת אותו בטענה שאינה מכירה אותו יותר, מתיאס מתערער לגמרי (זה מתבטא, בין השאר, בדימום מהאף). "טווס" הוא קומדיה דוקרנית ואלגנטית, שנשכרת רבות מהופעתו המדויקת של שוך כדוגמן של רגשות, שפניו עוטות הבעה מבולבלת כשהוא נדרש להיות הוא עצמו.
"טווס" יוקרן שוב ב-9.1

"לימונוב: הבלדה"

לאדוארד לימונוב דווקא היתה לא תפיסה עצמית עזה כאמן וכמהפכן. מעולם לא שמעתי על המשורר-סופר הרוסי יליד 1943, אבל "לימונוב: הבלדה" של קיריל סרברניקוב ("הסטודנט") שכנע אותי שזה איש מעניין שראוי לסרט משל עצמו, גם אם מדובר בגיבור לא מאוד סימפטי. בן ווישאו (הסרט דובר אנגלית עם מבטא) ממגנט בתפקיד הצעיר האגוצנטרי, שבטוח לגמרי שהוא המשורר הכי גדול בברית המועצות, גם אם אחרים עדיין לא גילו זאת. הוא מסביר שיש שני סוגי משוררים רוסיים – סובייטים ודיסידנטים, והוא לא אחד משני הסוגים.

עד סוף הסרט, שרובו מתאר את שנותיו הסוערות והמתסכלות כגולה בארצות הברית, לפני שחזר לרוסיה כסופר של רבי מכר אוטוביוגרפיים עתירי סקס, אנחנו מגלים למה הוא מתכוון. סרברניקוב יצר סרט פרוע ונזיל, שנע בין סיקוונסים חלומיים מסוגננים לעילא לבין סצנות בסגנון ריאליסטי אגרסיבי. זה לא סרט קל לצפייה, ואילו היכרתי את לימונוב אולי היו לי טענות כלפי ייצוגו על המסך, אבל מששרדתי עד סופו הסיבירי אני שמחה שהקדשתי לו את זמני.
"לימונוב: הבלדה" יוקרן שוב ב-9.1

"מסייה אזנבור"

גם "מסייה אזנבור" הוא ביוגרפיה קולנועית, הפעם של דמות הרבה יותר מוכרת, לפחות במערב. סרטם של מהדי אידיר וגראן קור מלאד עושה את הטעות המוכרת, ומנסה לפרוש בפני הצופים את כל סיפור חייו הארוכים של שארל אזנבור, מילדותו ועד זקנתו. חציה הראשון של הביוגרפיה הקונבנציונאלית הזאת מעניין מבחינת פרטי ההיסטוריה המתוארים בה, עם פוקוס על יחסיו של כותב השירים נמוך הקומה עם אדית פיאף שפרסה עליו את חסותה (על פי הסרט היא הורתה לו לנתח את אפו, בטענה שרק זמרים יפי מראה יכולים לשיר שירי אהבה).

אבל אחרי שהוא נפרד ממנה ויוצא לדרך עצמאית הסרט הולך ונמשך, מדלג מפה לשם, חוטא בליהוק סטטיסטים לתפקידי סלבריטיז – היי, תראו, הנה פרנק סינטרה וחבר שחור! – ומאבד את לכידותו. מה שכן, טאהר רחים ("נביא") מצוין בתפקיד הזמר הארמני, שסבל מאנטישמיות כי רבים חשבו בטעות שהוא יהודי, ופרנקופונים ודאי יאהבו את הסרט יותר ממני.
"מסייה אזנבור" יוקרן שוב ב-9.1

"מה שמחבר ביננו"

סרט צרפתי הרבה יותר טוב ושלם מבחינה דרמתית הוא "מה שמחבר בינינו" של קארין טרדייה ("סביונים"). נקודת המוצא מוכרת – בעלת חנות ספרים פמיניסטית שהיא גם רווקה מזדקנת (ולריה ברוני טדסקי) מתבקשת על ידי השכנים לטפל בבנם בן השש בזמן שהם הולכים לבית יולדות. למרות התנגדותה הראשונית, היא כמובן מתאהבת בילד המתוק, אבל משם והלאה הסרט מפתיע אותנו שוב ושוב, בלי ליפול למלכודת הסנטימנטליות המתחסדת.

העלילה משתרגת לכיוונים שונים, כשעוד ועוד דמויות מצטרפות (וחלקן גם נעלמות) ונוצרת ביניהן דינמיקה אנושית ומשפחתית משכנעת ונוגעת. במהלך הצפייה חשבתי שזה הסרט הכי מקסים שצפיתי בו מאז "נשארים לחג", שגם הוא לקח תבנית מוכרת ומילא אותה באנשים אמיתיים ובאמפטיה, וזאת ההמלצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה.
אין עוד הקרנות בפסטיבל, אך הסרט נרכש להפצה

"ארמנד"

ילד בן שש עומד גם במרכז הסרט הנורבגי "ארמנד", אך הוא אינו נוכח בו, כשהשאלה מה הוא עשה או לא עשה לחברו לכיתה יון מחוללת את הדרמה המתוחה שמתרחשת בין אמו אליזבת (רנאטה ריינסב מ"האדם הגרוע בעולם"), להוריו של יון, ולמורי בית הספר שזימנו אותם לשיחה (היועצת מדממת מהאף). את הסרט כתב וביים הלפדן אולמן טונדל, שהישגו הגדול עד כה הוא היותו נכדם של אינגמר ברגמן וליב אולמן. יש להניח שהמורשת המשפחתית המפוארת הזאת תרמה לכך ש"ארמנד" זכה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן.

השעה הראשונה של הסרט מעניינת, משוחקת מצוין, ומרתקת את הצופים לחידה שבמרכזו, כשעוד ועוד פרטים נחשפים לגבי הקשר בין הדמויות. אבל משום מה אולמן טונדל החליט לעטר את חציו השני של הסרט בסצנות הזויות שאמורות לייצג את תודעתה המסוכסכת של אליזבת, ואלה מפוררות את הדרמה. גם הבחירה לצאת מחדר הכיתה שבו מתרחש המפגש, ולשלוח את הדמויות להיתקל בדמויות נוספות במסדרונות בית הספר היא טעות בשיקול. וזה ממש חבל, כי מתוך השעתיים הארוכות של הסרט אפשר לגזור משהו הרבה יותר מהודק ושלם.
"ארמנד" יוקרן שוב ב-10.1

"בירד"

אנדריאה ארנולד ("אמריקן האני") היא במאית הרבה יותר מנוסה מהצעיר הנורבגי, ובניגוד אליו היא מצליחה לשלב דרמה מתוחה עם סצנות הזויות, שמעשירות אותה ותורמות לה רובד רגשי עז. "בירד" מספר על ביילי בת ה-12 שחיה בבית מוזנח בצפון קנט עם אביה חסר האחריות (בארי קיוגאן מ"רוחות אינישרין") ואחיה למחצה, שרואה עצמו כשומר השכונה. לאימא של ביילי יש עוד שלושה ילדים מגברים אחרים, ובן הזוג החדש שלה הוא גבר אלים. ביילי הטום-בוי מרגישה שהיא צריכה להציל את כולם, וזה כולל זר מסתורי (פרנץ רוגובסקי מ"Passages") המציג עצמו כבירד.

הסרט צולם בסגנון הריאליסטי התזזיתי האופייני לבמאית הבריטית הנהדרת, אך הפעם משולבים בו דימויים חלומיים, שאפשר לפענח אותם כריאליזם מאגי, או כנקודת מבטה של הגיבורה המתריסה. כדרכה, ארנולד ליהקה שחקנית צעירה וחסרת ניסיון לצד כוכבים מוכרים. זה עובד יופי כי ארנולד מגוננת על הגיבורות שלה, והיא שוב יצרה סרט מחוספס ומלא יופי וחמלה.
"בירד" יוקרן שוב ב-10.1

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• פסטיבל חיפה

פסטיבל הסרטים ה-39 של חיפה ייפתח ב-28.9 עם הקרנה של "ז'אן דו בארי", סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, על פילגשו של המלך לואי ה-15, בגילומו של ג'וני דפ. מייוון (ככה, כמו מדונה), שביימה ומגלמת את האישה שבכותרת, תכבד את ההקרנה בנוכחותה.

בימים הבאים יוקרנו סרטים בולטים מקאן ומפסטיבלים נוספים, וגם כמה קלאסיקות, בהן "פנטזיה" של דיסני בליווי חי של התזמורת הסימפונית של חיפה, ו"הקרקס" של צ'פלין בליווי אפקטים קוליים חיים בביצוע אנסמבל Foley-Amor. עוד יוקרן "פרח הסוד שלי" של אלמודובר לצד סרטו הקצר החדש – "דרך מוזרה לחיות", מערבון עם איתן הוק ופדרו פסקל. מבין המוני הסרטים בחרתי להמליץ על שבעה.

אוטוביוגרפיה

הסרט האינדונזי הזה צבר שובל נאה של פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, בהם פרס פיפרסקי (איגוד המבקרים הבינלאומי) בפסטיבל ונציה 2022. לאחרונה הוא גם נבחר לייצג את אינדונזיה באוסקר. "אוטוביוגרפיה" ניחן בתבנית קלאסית של סיפור חניכה על צעיר תם ולהוט שמגלה שהחונך הבוגר שלו הוא אדם לקוי מבחינה מוסרית. כמו אביו (האסור בכלא) וסבו לפניו, ראקיב משגיח על ביתו גדל המידות של אדון פורנה, שעבר עם משפחתו לעיר גדולה. יום אחד הגנרל לשעבר שב הביתה לנהל מסע בחירות לראשות העיר הפריפריאלית, והופך את הנער לנהגו וליד ימינו. ראקיב רואה בו דמות אב, ואינו שועה לאזהרת אביו שפורנה אינו איש טוב. כרזת בחירות שהושחתה מניעה שרשרת של אירועים שמעמידים את ראקיב במבחן. מקבול מובראק, שזה סרטו הראשון, ביים ביד בוטחת, ובשפה קולנועית עדכנית, והוא מאזן היטב בין התכנים הפוליטיים והחברתיים, לדרמה האישית.

המתנחלים

שני שליש מערבון, שליש דרמה קולוניאליסטית – סרט הביכורים המרשים של פליפה גאלווס זכה בפרס פיפרסקי (ראו למעלה) בפסטיבל קאן 2023, ונבחר לייצג את צ'ילה באוסקר. בתחילת המאה שעברה בארץ האש בקצה הדרומי של אמריקה הדרומית, בעל אדמות ועדרים שולח שלושה רוכבים – סקוטי, אמריקאי וצ'ילאני – לסמן את גבולות האימפריה העצומה שלו, ולטהר אותה מילידים סרבנים. הדרך מזמנת להם מיני מפגשים והפתעות. הסיפור מוגש דרך עיניו של סגונדו, בן תערובת שמתקשה לירות באנשים ככה סתם או לאנוס על פי פקודה. זה סרט מסע איטי ויפה בתוך נופים מרהיבים, שבמערכה האחרונה קופץ שבע שנים קדימה ומחליף מהלך באופן דרמתי. ואז הוא נעשה ממש מעניין. הסגנון הוא קלאסי, המודעות היא עכשווית, ורק רמת המשחק הלא אחידה פוגמת בשלמות החוויה.

פיצקרלדו

סרט מסע נוסף בדרום אמריקה הוא "פיצקרלדו" של וורנר הרצוג, שעותק חדש ומשוחזר שלו יוקרן במסגרת מחווה לבמאי הגרמני בן ה-81, שהפך את עצמו לאחד האנשים המרתקים בקולנוע העולמי. הסרט מ-1982 מגולל את סיפורו החצי אמיתי של מהגר אירי (קלאוס קינסקי) שחולם להקים בפרו בית אופרה שאליו יוכל להזמין את זמר האופרה הנערץ עליו אנריקו קרוזו. כדי לגייס ממון הוא חוכר חלקה של עצי גומי באזור מרוחק באמזונס, במטרה להגיע לשם בספינת קיטור. החלק המטורף של התוכנית, שהעניק לסרט את פרסומו, הוא הניסיון לגרור את הספינה דרך היבשה כדי להעבירה מנהר לנהר. כמו גיבורו האובססיבי, הסרט הארוך הזה מלא השראה מטורפת, והמפגש בין אופרה לסבך הג'ונגל הפראי מניב שרשרת של סצנות עוצרות נשימה. עוד יוקרנו במסגרת המחווה להרצוג "המסתורין של קספר האוזר", "דיטר הקטן מוכרח לעוף", "נוספרטו הערפד" והסרט התיעודי "וורנר הרצוג – חולם רדיקלי". מומלץ לא לוותר על אף אחד מהם.

חוזה השרטט

במאי נוסף שזוכה למחווה הוא יקיר הפסטיבל פיטר גרינאוויי (גם הוא בן 81), שהתארח בחיפה יותר מפעם אחת. הפסטיבל יקרין ארבעה מסרטיו הארוכים ואחד קצר ואם אינכם מכירים את הקולנוע האינטלקטואלי והחתרני של גרינאוויי מומלץ להתחיל עם "חוזה השרטט" מ-1982, הסרט שפרסם את שמו (והראשון שלו שהופץ בישראל). באנגליה של סוף המאה ה-17, שרטט נשכר על ידי גברת להכין 12 רישומים של האחוזה שלה, אותם היא רוצה להגיש כמתנה לבעלה הנעדר. החוזה כולל היענות לדרישותיו המיניות של השרטט. כשבאחוזה מתגלה גווייה, וברישומיו של השרטט מתגלים פרטים חסויים, הוא הופך לחשוד ברצח. זה סרט שנון, מחוכם ומרהיב עין שבו הרעיונות הארס-פואטיים של גרינאוויי משתלבים באופן המושלם ביותר בנרטיב ובדרמה. "חוזה השרטט" היה שיתוף הפעולה הראשון של גרינאוויי עם המלחין הגדול מייקל ניימן, שהלחין 11 מסרטיו, אך הפסקול הקצבי והסוחף בהשראת הנרי פרסל הוא עדיין הזכור שבהם. אם זה יעשה לכם חשק לעוד גרינאוויי, נסו את "זד ושני אפסים" – סרט אבסורדי על מוות וריקבון.

היפנוזה

בני הזוג ורה ואנדרה (הרברט נורדרום מ"האדם הגרוע בעולם") מפתחים אפליקציה בתחום הבריאות ומתכוננים להציג אותה בתחרות שיכולה לסדר להם משקיעים. לפני הכנס, ורה עוברת טיפול בהיפנוזה במטרה להפסיק לעשן. כתוצאה מהטיפול (או שלא) היא מתחילה להתנהג באופן יותר ויותר מוזר ולא צפוי. היא, למשל, טוענת שיש לה כלב בלתי נראה, ודורשת משאר המשתתפים בכנס להתייחס אליו. אנדרה, מצידו, מנסה למזער נזקים, וזומם להשאיר אותה רדומה בחדר במלון. סרטו הנושך והמבדר של ארנסט דה ייר השוודי מייצר שלל סיטואציות שמעוררות חוסר נוחות, ומאתגרות אותנו להחליט לצד מי אנחנו עומדים. הסרט זכה בפרס פיפרסקי בפסטיבל קרלובי וארי, וזיכה את נורדרום בפרס השחקן.

אירופה

תאגיד "אירופה" רוצה להיטיב עם אזורים נחשלים ביבשת, להשקיע כספים ולקדם נשים. כך לפחות מספרת ביאטה, נציגת התאגיד המסתורי שמגיעה לעמק בדרום אלבניה, ומנסה לשכנע את תושביו למכור את אדמותיהם. אחד המקומיים מסרב להיפרד מהכוורת של אביו וזה דורש מביאטה ביקורים חוזרים ונשנים בביתו. מה באמת מתכנן התאגיד לאזור? הצצה לכך נקבל רק כשעה אחרי תחילת הסרט, וזה יותר מצמרר מכפי שאתם מדמיינים. סרטה החמישי של הבמאית האוסטרית-איראנית סובאדה מורטזאי עוסק בתופעה של ניצול בכסות פילנתרופיה, ונשכר רבות מההתנגשות הסגנונית בין הופעותיהם המחוספסות של נון אקטורז אלבנים, לבין הופעתה המאופקת והחלקלקה של השחקנית הגרמניה לילית סטנגנברג בתפקיד הפנים הידידותיות של התאגיד.

תיק גולדמן

המהפכן פייר גולדמן אינו ידוע בישראל, אך בצרפת דמותו המפלגת שימשה נושא לכמה ספרים. בן לשורדי שואה שפיתח תודעה שמאלנית מיליטנטית, הוא נשלח ל-12 שנות מאסר אחרי שביצע שלושה מעשי שוד מזוינים. במהלך שהותו בכלא הוא כתב ספר אוטוביוגרפיה בשם "זיכרונות חשוכים של יהודי פולני שנולד בצרפת", שהיה לרב מכר וזכה במעמד של טקסט מכונן. אחרי שחרורו, ב-1974 נגזר לו מאסר עולם באשמת רצח כפול. גולדמן הכחיש בעקשנות, ערער, ולמשפט הגיעו תומכים רבים – בהם כוכבת הקולנוע סימון סניורה – שראו בו סמל של השמאל הנרדף. המשפט המתוקשר הזה משוחזר בדקדקנות בסרטו של סדריק קאהן ("רוברטו סוקו", "חיים טובים יותר"), מהטובים שבבמאי צרפת, שמרבה לעסוק בסרטיו בתכנים חברתיים. זאת דרמה משפטית חדה שלתוכה מתקבצים מתחים פוליטיים ואידיאולוגיים. אריה וורטאלטר (האב ב"נערה") מגיש הופעה כריזמטית בתפקיד גולדמן המסרב להישמע לעורך דינו. וירז'י רדזילוביץ', הזכור כ"איש השיש" של ויידה, מגלם את אביו.

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה יתקיים בין 28.9 ל-7.10.לפרטים וכרטיסים

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• פסטיבל חיפה

ביומי השלישי בפסטיבל חיפה צפיתי בשני סרטים נורדיים על מסעות מאתגרים שמעמתים את גיבוריהם עם היותם בני תמותה. האחד עתיר נופים איסלנדיים מרהיבים עד מאוד, השני מתמקד בפניו של הגיבור וכמעט אינו חושף את סביבתו, ודווקא הוא הסוחף והמרגש שבשניים, וזאת משום שבניגוד ל"ארץ האלוהים" הוא מאמין ברוח האנושית. "העיוור שלא רצה לראות טיטניק" של הבמאי הפיני טמו ניקי מספר על יאקו, בחור עיוור ומרותק לכיסא גלגלים בשל טרשת נפוצה. כשעוד ניחן במאור עיניו יאקו היה חובב קולנוע, ואהבתו זו משפיעה על האופן שבו הוא מדמיין את האנשים שאינו רואה. את האחות שמטפלת בו הוא מכנה אנני ווילקס (על שם האחות האיומה ב"מיזרי"), ואת סירפה החולה במחלה סופנית שבה התאהב במהלך שיחות הטלפון שלהם (הם נפגשו אונליין) הוא מדמיין כריפלי מ"הנוסע השמיני".

זו גם הסיבה שלא רצה לצפות ב"טיטניק" – יאקו מעריץ את מותחני האקשן של ג'יימס קמרון, והסרט הרומנטי על ג'ק ורוז נראה בעיניו כבגידה. כך, באופן אירוני, הסרט על העיוורון הוא גם סרט על קולנוע, או על זיכרונות קולנוע וכיצד הם נותנים לנו השראה. בספרו על מגבלה פיזית, הסרט אימץ לעצמו מגבלה סגנונית, והוא פועל בתוכה באופן מרתק, ושואב אותנו לנקודת המבט של גיבורו באמצעות העלמת העולם החזותי סביבו (אותה אסטרטגיה שבה נקט "הבן של שאול").

>> ויש לנו עוד 9 המלצות לסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל

יאקו שובה לב בהומור הסרקסטי שלו, ובתעוזה שלו, והסרט ריגש אותי עד דמעות עוד לפני שקראתי שניקי כתב את התסריט במיוחד עבור השחקן פטרי פויקולאינן, שחלה בטרשת נפוצה אחרי שמונה שנים על הבמה, והוא עיוור ומשותק כמו הדמות שהוא מגלם. לפויקולאינן יש פנים רגישות ועיניים טובות והופעתו הנהדרת זיכתה אותו בשלל פרסים.(הקרנה נוספת: שישי, 14:30)

כאמור, גם "ארץ האלוהים" הוא סרט מסע, והוא שאפתני ורחב יריעה עם היותו סגפני וחמור סבר. ככתוב בכותרות הפתיחה, סרטו השלישי של הבמאי האיסלנדי הלינור פלמאסון דומיין בהשראת שבעה תצלומים עתיקים שצילם כומר דני באיסלנד במאה ה-19. משום מה, אותם תצלומים אינם מופיעים בסרט, שצולם בהתאם (על ידי מריה פון האוסוולף) בפריים הצר של ראשית ימי הקולנוע (יחס גובה רוחב 1:1.33). "ארץ האלוהים" עוקב אחר הכומר לוקאס (אליוט קרוסט הובה) שנשלח להקים כנסיה בארץ הפראית הנמצאת תחת שליטה דנית. הוא מביא איתו שלל ספרים, נושא על גבו מצלמה כבדה, ומפגין התנשאות כלפי המקומיים בעלי הנוכחות הפיזית חסרת העידון. טביעתו בנהר של המתורגמן, יחד עם הצלב שלוקאס הביא מדנמרק, מותירה אותו חסר יכולת לתקשר עם ראגנר (אינגוור סיגורדסון, שמשתתף בכל סרט איסלנדי שראיתם אי פעם), המדריך המקומי שמוביל אותו בין קרחונים, הרי געש וקניונים מרהיבי עין. בין השניים נוצר אנטגוניזם שילך ויתעצם ויניב כמה אירועים דרמטיים בחלקו השני של הסרט, שבו לוקאס מתעורר בביתו של גבר דני המתגורר באיסלנד, ומפתח יחסים עם שתי בנותיו.

>> אם כבר אתם מבקרים בפסטיבל, לא תאכלו באחת מ-25 המסעדות הכי טובות בחיפה?

"ארץ האלוהים", שזכה לביקורות נלהבות כשהוצג בפסטיבל קאן, עובד בעיקר כטקסט סמלי על קולוניאליזם ועל אובדן האמונה (אם הבנתי נכון, שמו המקורי של הסרט בדנית ובאיסלנדית הוא "ארץ עלובה", ואלוהים כלל אינו נוכח). אף שכל סצנה בפני עצמה מבוימת לעילא, הדרמה של הדמויות אינה מפותחת דיה ולרגעים חשתי שפעולותיהן הקיצוניות (כמו רצח סוס) אינן מוצדקות. זה סרט קשה על אנשים קשים, ומי שתורם לו חן ואנרגיה חיובית הוא כלבו הסקרן של רגנאר, שיש לו תפקיד חשוב בסצנת השיא של הסרט, כשלוקאס נושא את דרשתו הראשונה בכנסיה החדשה.(הקרנה נוספת: ראשון, 12:00)

צמד המסעות האלה החזירו אותי ל"יותר מתמיד", סרטה של אמילי אטף שראיתי יום לפני כן, וגם בו הגיבורה עורכת מסע לארץ נורדית. ויקי קריפס, שמאז "חוטים נסתרים" הקריירה שלה נמצאת בתנופה, מגלמת את הלן החולה במחלה סופנית שמקשה עליה לנשום. בעלה מתיה (גספאר אוליאל) מתעקש שהיא תעבור ניתוח השתלת ריאות שעשוי להעניק לה ארכה, אבל היא לא בטוחה שהיא רוצה להעביר את חייה בבית חולים. כמו ב"העיוור שלא רצה לראות טיטניק", הגיבורה החולה יוצרת קשר עם גבר נורבגי לא צעיר שמפרסם בלוג על התמודדותו עם מחלת הסרטן, ונוסעת אליו כדי לקחת פסק זמן. בנט מתגורר לבדו בבית עץ בפיורד, ללא קליטה או וויי פיי, ואחרי ההלם הראשוני הלן מתמסרת לשלווה של המקום. החלק הנורבגי של הסרט הוא שמעניק לו את שעתו היפה (וגם את ההומור). בשאר הזמן מדובר במלודרמה לא נורא מעניינת. את חוויית הצפייה מלווה הידיעה המרה שזה היה סרטו האחרון של אוליאל, שנהרג בתחילת השנה בתאונת סקי.(הקרנה נוספת: שישי, 18:00)

• קולנוע
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• חיפה
• המסך

אחד הדימויים המרכזיים שעולים מהסרטים של פסטיבל חיפה 2022 הוא האוזן. איבר השמיעה הפגיע, שמשמש אותנו לתקשורת ולחוויה של העולם שסביבנו, מניע את העלילה של כמה מהסרטים הבולטים בפסטיבל ומקבל ממדים סמליים בסרטים אחרים. איור של אוזן מעטר את הפוסטר של "המבחן" של שווקאט אמין קורקי, שהוא הסרט האפקטיבי ביותר שראיתי בימיו הראשונים של הפסטיבל. הסרט מספר על רוז'ין, צעירה השואפת להתקבל לאוניברסיטה בעיר סולימאנייה שבכורדיסטן העיראקית. אם לא תתקבל ללימודים אביה השוטר יאלץ אותה להתחתן, והיא מאוד לא רוצה ליפול למלכודת שאחותה הבכורה שילאן נלכדה בה. סיכוייה של רוז'ין לעבור את החומה של שש בחינות הכניסה נמוכים מאוד, ולכן שתי האחיות פונות בסתר אל קבלן בחינות שבעבור תשלום של אלף דולר לבחינה מספק ותשובות לשאלות, ובלוטות'.

רוז'ין תוחבת את הבלוטות' עמוק לאוזן המוסתרת מתחת לחיג'אב, ואחותה מקריאה לה את התשובות ברגע שהן מגיעות לידיה. המבצע המורכב של אספקת התשובות במהלך הבחינה נתקל בג'מאל, משגיח בבחינות שהחליט להילחם בתופעה שממדיה הרחבים הולכים ומתבהרים במהלך הסרט. אוזנו המדממת של תלמיד שנתפס בשעת מעשה נחווית באופן פיזי ממש על ידי הצופים, ומייצרת דאגה לגורלן של האחיות, עם זאת שאנחנו מזדהים גם עם מאבקו של ג'מאל. "המבחן" הוא שילוב מרתק, מלחיץ, עתיר אירוניה, לפעמים מצחיק מאוד אך גם מועך לב, של מותחן מורכב מבחינה מוסרית ודרמה חברתית על דיכוי נשים. דיווחים חדשותיים על מלחמות הכורדים בדאעש שנשמעים במהלך הסרט מזכירים לנו שאילו כוחות האופל היו מנצחים, רוז'ין אפילו לא היתה מקבלת הזדמנות לרמות בבחינות. (הקרנה נוספת: שבת, 15:00)

https://www.youtube.com/watch?v=xIJlC6rR_F4

אוזן פגועה מתנוססת גם במרכז "לחצות את הקווים" הנשכני של אורסולה מאייר. מאייר שבה ועוסקת בסרטיה במשפחות גרעיניות והאופן שהן מגדירות עצמן מול העולם (ב"אחות" אנחנו מגלים רק בשלב מאוחר שאחותו הגדולה של הילד שעליו מסופר היא בעצם אמו). הסרט מתחיל במריבה משפחתית סוערת שבמהלכה מרגרט (סטפני בלנשו) דוחפת את אמה (ולריה ברוני-טדסקי המצוינת), והיא נופלת על הפסנתר ומאבדת את השמיעה באחת מאוזניה. מרגרט, הנוטה להתפרצויות אלימות, מקבלת צו הרחקה מהבית למשך שלושה חודשים. משום שאינה מקפידה על הכללים, האם כריסטינה, פסנתרנית קלאסית שהפסיקה להופיע כשמרגרט נולדה, שולחת את הבת הצעירה מריון לסמן את הטריטוריה האסורה – היא צובעת מעגל כחול שמקיף את הבית ברדיוס של מאה מטר.

>> ויש לנו עוד 9 המלצות לסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל

מהר מאוד אנחנו מתרשמים שכריסטינה היא דרמה קווין ואמא מאוד בעייתית. האוזן הפגועה שעליה היא מתלוננת כל הזמן היא גם דימוי לכך שאינה מקשיבה לבנותיה (הזעם התחיל מזה שכריסטינה אמרה למריון שהשמלה שלבשה משמינה אותה). מריון מאמינה בכל ליבה באלוהים הטוב ומרגרט הדואגת לאחותה הצעירה מגיעה מדי יום לפגוש אותה בגבולות המעגל ולתת לה שיעורי מוזיקה. הדימוי הפורה של המעגל הטריטוריאלי מניב הרבה רגעים חדים ולפעמים פוצעים ב"לחצות את הקווים", שגם אם לא הכל בו מוצדק דיו (כמו דמות המאהב הצעיר של האמא), הוא לא מפסיק לסקרן, לעניין ולגעת. (הקרנה נוספת: שישי, 15:00)

לוולריה ברוני-טדסקי יש סרט נוסף בפסטיבל, הפעם כבמאית. סרטה החמישי "צעירים לנצח", שאותו כתבה (עם נעמי לבובסקי) בהשראת ימיה כסטודנטית בבית הספר למשחק בנאנטר בשנות השמונים, הוא סמי-אוטוביוגרפי. נדיה טרשקביץ המקסימה מגלמת את בת דמותה של ולריה הצעירה, בת למשפחה מאוד עשירה שמתקבלת לבית הספר אחרי אודישן סוער, ומתאהבת עד כלות בתלמיד נרקומן הלוקה במרה שחורה. חברו הטוב ביותר נשוי לאישה שאובחנה כחולת איידס, ומשום ששכב עם רוב תלמידות המשחק מתעוררת בהלה שכולן נדבקו. לואי גארל נהדר בתפקיד פטריס שרו, במאי התאטרון והקולנוע המפורסם ("המלכה מרגו"), שביים הצגות בבית הספר (והטריד מינית תלמידים). זה סרט שובה לב שסוחף אותנו אל תוך החוויה של הצעירים הלהוטים לטרוף את החיים ולאבד את עצמם על הבמה. (הקרנה נוספת: שבת 18:00)

>> אם כבר אתם מבקרים בפסטיבל, כדאי שתאכלו באחת מ-25 המסעדות הכי טובות בחיפה

אוזניים אטומות יש גם ב"לחיות", רימייק בריטי ל"איקירו", יצירת המופת של אקירה קורוסאווה מ-1952. סרטו של אוליבר הרמנוס (על פי תסריט מאת קזואו אישיגורו זוכה פרס נובל לספרות) מתרחש בלונדון של 1953, וכמו המקור הוא עוקב אחר עובד עירייה שכל חייו עסק בלדחות בקשות של תושבים או להעביר אותן לאגפים אחרים שהעבירו אותם לאגפים אחרים וחוזר חלילה. רק כשהוא מגלה שהוא גוסס מסרטן הוא מחליט לשלוף תיק קטן אחד מתוך הערמה ולטפל בו באופן אישי. ביל ניי נפלא בתפקיד הבירוקרט שמתעורר לחיים, ואיימי לו ווד ("משחקי הכס") מתוקה כפקידה שמקדישה לו תשומת לב. בחלקו הראשון של הסרט הבימוי המוקפד והמסוגנן עובד יפה עם המרחבים של בניין העיריה, ועם החליפות והמגבעות והקשיות הבריטית הידועה. אבל חלקו השני, שבו עמיתיו של הגיבור משחזרים אחרי מותו את פעולותיו בשבועות האחרונים לחייו ומנסים לפענח מה זה אומר עליהם, מקוצר ומזורז, והסרט מאבד מכוחו. "לחיות" מאוד מכבד את "איקירו", ואינו חורג ממנו (פרט לסיקוונס קצר ויפה של הבזקי פלשבקים של הגיבור לימים שהיה צעיר עם תקוות), ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם השאלה הישנה – בשביל מה בעצם היה צורך ברימייק. (הקרנה נוספת: שני, 14:30)

"פאקינג בורנהולם" החל את דרכו כפודקאסט לפני שהפך לסרט בידי הבמאית המוכשרת אנה קאזיאק. כמו "לחצות את הקווים" של אורסולה מאייר, גם הסרט הזה בוחן חוסר תפקוד משפחתי, אבל כאן זה קורה הרחק מהבית, והבמאית עומדת לצידה של האם למול הגברים. שני זוגות פולנים עם ילדים יוצאים לנופש על האי הדני בורנהולם, כשם שעשו בשנים קודמות. הפעם ההרכב קצת שונה, כי דויד הגרוש מגיע עם בת זוגו החדשה ועם בנו שאותו הוא רואה רק לעיתים רחוקות. כשלמדו יחד באוניברסיטה, דויד ומאיה היו בני זוג, אבל היא עזבה אותו ועכשיו היא נשואה להוברט (השחקן הפולני המוביל מאצ'יי שטור) ויש להם שני בנים. הוברט, כך נראה, מקדיש את רוב תשומת ליבו לאופניו היקרים, על חשבון משפחתו. זה עובר בשלום עד שהבן הקטן חוזר באמצע הלילה מהאוהל שבו ישן עם אחיו הבכור ועם הבן של דויד, ונראה שחווה אירוע טראומטי כלשהו. מאיה מנסה להבין מה קרה באוהל, בעוד הגברים מעדיפים לא לראות ולא לשמוע, וזה מתניע את הדרמה המפולפלת של הסרט. קאזיאק צובעת את הדינמיקה בין ארבעת הבוגרים בגוונים אירוניים ובונה את הדרמה מסדרה של התפוצצויות קטנות, כמו שקית פופקורן שהולכת ותופחת במיקרוגל עד לסיום המהדהד. (הקרנה נוספת: שבת 15:00)

• קולנוע
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• המסך
• חיפה