פרנסיס פורד קופולה הוא אמן זקן ועשיר, אך לא שבע. הוא צבר את הונו באמצעות הסרטים שיצר והפיק, ורשם הכנסה נוספת מהיקב שרכש עם הרווחים מ"הסנדק" ו"דרקולה". אני לא נוהגת לפתוח ביקורות עם התייחסות למצבו הפיננסי של קולנוען, אבל הפעם זה רלוונטי, משום שבגיל 85 קופולה סוף סוף הגשים חלום בן 40 שנה, ומימן את "מגלופוליס" בכספו שלו (הוא מכר חלק מהביזנס כדי לשחרר כסף להפקה). זה איפשר לו לעשות מה שהוא רוצה, ולעבוד באופן לא מתוכנן, כשהוא מבזבז זמן על הסט באקספרימנטים, כאילו מדובר בסרט דל תקציב ולא בהפקת ענק עתירת כוכבים שעלתה כ-120 מיליון דולר. זה מטורף, אבל יש בזה משהו יפה.

>>עמית אולמן יצר את "העיר הזאת", וזו העיר שלו. שהיא גבעתיים, מסתבר

התוצאה היא בלגן מפואר – מאוד בלגן ומאוד מפואר. התסריט דחוס ברעיונות ובציטוטים מכל הבא ליד (מילוליים וחזותיים, ממרקוס אורליוס ושייקספיר ועד "ורטיגו"), אבל הדמויות אינן מבשילות והדרמה אינה מתגבשת. גם המהלכים העלילתיים משורטטים בלי להיות מפותחים כראוי. לקופולה יש שלושה אוסקרים על התסריטים שכתב ל"פטון" ולשני הסנדקים הראשונים, כך שמדובר במישהו שיודע – או לפחות ידע פעם – איך עושים את זה. ועדיין, הסמטוחה הזאת מרהיבת עין ומנוקדת ברגעים יפים, ויש משהו מרגש בעצם העובדה שהאריה הזקן שב לזירה, בתנאיו שלו. מבחינת השאפתנות והגודש הדקדנטי "מגלופוליס" הזכיר לי את "בבילון" של דמיאן שאזל, סרט שלא סבלתי. אבל את "מגלופוליס" חיבבתי, גם משום שהאמנתי יותר לתשוקה של הבמאי.

הסרט מתרחש ב"רומא החדשה", שהיא גרסה של ניו יורק, ומעוצב כמו אפוס היסטורי על נפילת אימפריה, כולל בכחנליות ומירוצי מרכבות. השילוב הזה בין עתיק לעתידני, שכבר הפך לקלישאה בדיסטופיות נוסח "משחקי הרעב", נולד ב"מטרופוליס" האילם של פריץ לנג מ-1927, ששימש השראה ישירה לסרט הנוכחי. גיבורו הוא סזר קטלינה (אדם דרייבר), ארכיטקט נערץ ואדיר עוצמה שרוצה להרוס חלקים שלמים מהעיר כדי לבנות במקומה אוטופיה, שעל שמה נקרא הסרט. לצד היותו זוכה פרס נובל בשל חומר בניה מיוחד שגילה/המציא בשם "מגלון", קטלינה ניחן ביכולת לעצור את הזמן כרצונו. זאת מטאפורה לאומנות, ובשלב מסוים הוא אף נושא מונולוג על האופן שבו האומנויות השונות מתייחסות לזמן. דמותו של קטלינה היא מעין תרכובת של פרוספרו, המכשף מ"הסערה" של שייקספיר, הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, ורוברט מוזס, המתכנן העירוני ששינה את פניה של ניו יורק בין שנות השלושים והשישים של המאה שעברה.

אחד מהפרויקטים הידועים של מוזס היה הרס השכונה גבעת סן חואן לצורך הקמת מרכז לינקולן לאומנויות הבמה. כמו מוזס (שקופולה ציין אותו כמקור השראה לסרט), גם קטלינה שואף לדרוס את ההווה לצורך העתיד, וזה מכניס אותו לקונפליקט עם ראש העיר, פרנקלין סיסרו (ג'אנקרלו אספוסיטו), שמדבר על שימור הקיים לטובת תושבי העיר, אך מתכנן בניית קזינו. כאמן בעל חזון שנאבק כל חייו בממסד הקולנועי, ואף ייסד את חברת ההפקה אמריקן זואטרופ שנועדה לשמש חלופה להוליווד, מן הסתם קופולה מזדהה עם האדריכל הצעיר. אך ממרום גילו וניסיונו הוא העניק את שמו הפרטי דווקא לראש העיר הלא אהוד, שבשלב מסוים מבהיר ששמו המקורי הוא פרנסיס. "כמו סינטרה", הוא מציין.

היריבות בין השניים החלה כשסיסרו עוד היה התובע המחוזי, והאשים את קטלינה ברצח אשתו. עכשיו הוא מתחלחל לגלות שבתו האהובה ג'וליה (נטלי עימנואל מסרטי "מהיר ועצבני") מתחילה לעבוד עבור קטלינה, ומתאהבת בו. סיפור האהבה הרומנטי הזה מניב את הרגעים הכי יפים ופיוטיים בסרט. דמות מרכזית נוספת היא קלודיו (שיה לה-באף), בן דודו הקנאי של קטלינה, שהופך למין מנהיג פופוליסטי נוסח טראמפ, המוביל המונים להפגנות המאיימות על הסדר הציבורי. וישנה גם וואו פלטינום (אוברי פלזה טורפת את התפקיד), מגישת טלוויזיה פתיינית עם אינטרסים משלה.

כאמור, התסריט הוא קרעים קרעים, ואף אחד מהנ"ל לא מבשיל לדמות בשר ודם. זה לא עוזר שהמספר, שהוא גם הנהג של קטלינה, מדבר בפראזות מנופחות ובטון חלול ומונוטוני. התפקיד הופקד בידיו של לורנס פישברן, שזה שיתוף הפעולה החמישי שלו עם קופולה – הראשון היה ב"אפוקליפסה עכשיו" שבו גילם חייל בן 17. בתפקידים קטנים יותר אפשר לזהות את אחותו של קופולה טליה שייר (קוני בסרטי "הסנדק") כאמו של קטלינה, ואת בנה ג'ייסון שוורצמן, המוכר מסרטיו של ווס אנדרסון. עוד נמצאים כאן ג'ון ווייט ודסטין הופמן, שתפקידו ככל הנראה קוצץ קשות.

גם מבחינה רעיונית "מגלופוליס" מבולגן ושטחי, ועדיין האמירות שלו על כוחה של האומנות מעניינות יותר מאשר הנגיעות הבסיסיות בפוליטיקה עכשווית. עם זאת, הסרט הוא חגיגה חזותית. התלבושות והעיצוב מציפים את העין ביופי, גם אם פה ושם האפקטים לא מושלמים. בשנות השבעים קופולה היה הגדול מכולם. מרטין סקורסזה דלק בעקבותיו אך לא השתווה לו. בשנות השמונים שניהם התקשו למצוא את דרכם במערכת ההוליוודית, ובשנים הבאות התפוקה הקולנועית של קופולה הלכה ופחתה. סקורסזה לעומתו המשיך לעבוד בקצב של אמן צעיר ואנרגטי, והשביח את אומנותו. כך יצא שבמאה הנוכחית סקורסזה הגיע לכמה משיאיו הגדולים. קופולה לעומתו הגיע אל "מגלופוליס" אחרי שלא יצר סרט 13 שנים, וחוסר התרגול ניכר. למרות כל זאת, אם אתם אוהביו, לא תרצו לדלג על החזון המרוסק הזה, שמסתיים בסצנה יפה ומרגשת באופטימיות שלה.
3 כוכבים
Megalopolis בימוי: פרנסיס פורד קופולה. עם אדם דרייבר, ג'נקרלו אספוסיטו, נטלי עימנואל, שיה לה-באף. ארה"ב 2024, 138 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• פרנסיס פורד קופולה
• קולנוע

"אי אפשר לעשות אמנות ללא סיכון. זה כמו להגיד 'בלי סקס' ולצפות שייוולדו ילדים" – כך אמר פרנסיס פורד קופולה, מהענקים הגדולים של הקולנוע, שאף פעם לא הפסיק להסתכן. הוא עצמו תיאר את מהלך היצירה שלו כמי שזורק משהו מעבר לצוק, ואז קופץ לתהום בניסיון לתפוס אותו. בשנות ה-70 של המאה שעברה קופולה יצר רצף לא ייאמן של יצירות מופת כבירות, שגם זכו להצלחה קופתית גדולה. בשנים הבאות הוא המשיך להתנסות, אבל בהצלחה פחותה, וחלק מהפרויקטים שלהם הקדיש שנים רבות קרסו בדרך למסך. שלושת הסרטים דלי התקציב שיצר במאה הנוכחית כמעט ולא זכו להפצה. במקביל הוא הפיק סרטים של אחרים, בהם כמה מסרטיה של בתו סופיה קופולה.

>>

ב-27.9 ייצא למסכים בעולם סרטו החדש "מגלופוליס" – פרויקט חלומות שאפתני, שקופולה, כבר בן 85, עבד עליו כ-40 שנה. זה סרט מד"ב עתיר תקציב עם אדם דרייבר בתפקיד ארכיטקט שיכול לשלוט בזמן. הביקורות המקדימות מפסטיבל קאן מעורבות, ועדיין קשה שלא להתרגש לקראתו. לרגל האירוע, דירגנו את עשרת הסרטים הטובים ביותר של הקולנוען הדגול.

10. אתה כבר ילד גדול (1966)

סרט הגמר של קופולה במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת UCLA התקבל לפסטיבל קאן וזיכה את ג'רלדין פייג' במועמדות לאוסקר. הוא סימן את תחילתו של הגל החדש בקולנוע ההוליוודי, כשחבורה של יוצרים צעירים בוגרי בתי ספר לקולנוע פלשו לתעשייה ושינו את פניה (לזמן קצר מדי). זוהי קומדיית התבגרות חיננית ורעננה על חנון בתול בן 19, שעובר להתגורר במנהטן כדי להתחיל לחיות את החיים הרחק מהוריו המגוננים. הוא מתאהב בשחקנית נרקיסיסטית שמשחקת עם רגשותיו (אליזבת הרטמן), וניצל מהתרסקות על ידי בת השכן הנאמנה (קרן בלאק). הסיום שמרני, אבל חלקו הראשון של הסרט מלא רעיונות שובי לב של סטודנט מוכשר ונלהב, שמתנסה להנאתו בשפת הקולנוע. היום הסרט נחווה גם כקפסולת זמן, המתעדת את ניו יורק שאיננה עוד.

9. אחד מהלב (1981)

אחרי ההצלחה הגדולה של "אפוקליפסה עכשיו", קופולה פנה לכיוון חדש: מה שיצא לדרך כקומדיה רומנטית צנועה, התפתח להפקה שאפתנית ומסורבלת לא פחות מהצילומים בג'ונגל, וקופלה שם עליה את כל יהבו וממונו. זה סיפור על בני זוג בעלי טמפרמנטים שונים – פרדריק פורסט וטרי גאר – שנפרדים בערב יום העצמאות בלאס וגאס, ויוצאים לבלות כל אחד לחוד – היא עם ראול ג'וליה והוא עם נסטסיה קינסקי. הסיפור הקטן הזה מקבל טיפול של מיוזיקל הוליוודי ללא שירים. הסרט הפוסטמודרני צולם כולו בתוך תפאורות מורכבות שנבנו באולפן זואטרופ, שקופולה רכש בכספו שלו. הצילום של ויטוריו סטורארו הגדול (שצילם גם את "אפוקליפסה עכשיו"), משחקי התאורה, הצבעים, התפאורה – הכל יפה להפליא. אבל הסרט מפוספס מבחינה רגשית, והחזון הייחודי של קופולה הוגשם רק חלקית.

8. גן השיש (1987)

שמונה שנים אחרי "אפוקליפסה עכשיו" חזר קופולה למלחמת וייטנאם, הפעם באמצעות דרמה שאינה יוצאת לחזית, אלא נשארת בבית הקברות הצבאי, לשם מגיעות גוויות החיילים שנהרגו מעבר לאוקיאנוס. ג'יימס קאן, בהופעתו השלישית בסרט של קופולה (אחרי "אנשי הגשם" ו"הסנדק"), מגלם את סמל האזארד, לוחם וותיק שממונה לפקד על הגדוד שעורך את טקסי הקבורה בארלינגטון. האזארד שונא את התפקיד, ולוקח על עצמו לחנוך חייל נלהב (די.בי. סוויני) המשתוקק לצאת לחזית, בתקווה להציל את חייו. האזארד מתחיל לצאת עם עיתונאית שמתגוררת בבניין שלו (אנג'ליקה יוסטון), ולמרות דעותיהם השונות על המלחמה מתפתח ביניהם רומן בוגר ויפה. זה סרט שקט, עצוב ומרגש לעומק, שלא זכה להערכה שהוא ראוי לה. קאן נפלא במיוחד, ולג'יימס ארל ג'ונס המנוח יש תפקיד נחמד כחברו.

7. ראסטי ג'יימס (1983)

מעל לכל סרטי הנעורים הפופולאריים של שנות ה-80 ("מועדון ארוחת הבוקר" וכו') צף ועולה הסרט הזה בשחור-לבן אקספרסיוניסטי, עריכה קליפית ופסקול אלקטרוני מכשף (של סטיוארט קופלנד, המתופף של להקת "פוליס"). הקהל והמבקרים באמריקה לא כל כך ידעו איך לאכול את הסרט, שהפך ללהיט מפתיע דווקא בישראל. קופולה עצמו הגדיר את הטקסט המסוגנן והכמעט מופשט הזה כ"אלבר קאמי לנוער". העיבוד לספרה של סוזן הינטון מציג את הנוער האמריקאי של שנות ה-80 כדור אבוד, שעולם הערכים שלו קרס וגיבוריו נותרים בחלל ריק של סמלי מצ'ואיזם נבובים. הם עסוקים בקרבות רחוב כמו בסרטים של פעם (דניס הופר בתפקיד האב הוא הקשר הישיר של הסרט ל"מרד הנעורים") ומחמיצים את הסיכוי לזכות באהבה. מיקי רורק בתפקיד חייו כאופנוען, המייצג בשביל אחיו הצעיר והמעריץ ראסטי (מאט דילון צח הפנים) דור קודם של אאוטסיידרים אקזיסטנציאליסטיים. אבל הוא כבר אכול מבפנים, זקן בן 21, כבד שמיעה ועיוור צבעים. כמוהו, הסרט רואה בצבע רק את דגי הקרב שנלחמים בעצמם באקווריום.

6. דרקולה (1992)

שמו של הסרט באנגלית הוא "Bram Stoker's Dracula", כדי שיהיה ברור שמדובר בעיבוד ישיר לספר המקורי על הערפד מטרנסילבניה, ולא אחת מאינספור הנגזרות שלו. זה סרט אימה חושני, וגם סיפור אהבה טראגי, שכל כולו קולנוע מכשף. גרי אולדמן אדיר בתפקיד הרוזן עם הניבים שמגיע ללונדון הוויקטוריאנית בראשית ימי הקולנוע, ומתאהב במינה (וינונה ריידר) ארוסתו של הגבר שאותו כלא בטירתו (קיאנו ריבס – עקב האכילס של הסרט). המפגש בין דרקולה ומינה ברחובות לונדון הוא מהסצנות היפות ברפרטואר של קופולה. הפסקול המהמם של ווצך קילאר זוחל מתחת לדימויים המשכרים (הצל של דרקולה מתפקד כדמות בפני עצמו) ושיר הנושא של אנני לנוקס הוא מהיפים ביותר שנכתבו אי פעם לקולנוע. קופולה עשה עוד סרטים אחרי זה, אבל זה האחרון שהצליח מבחינה אמנותית וקופתית.

5. טאקר: האיש והחלום (1988)

סיפורו האמיתי של פרסטון טאקר, שבשנות ה-40 של המאה שעברה עיצב והרכיב מכונית חדשנית, שימש את קופולה לניסוח התקפה מרה על השיטה הקפיטליסטית האמריקאית, שלא באמת מאפשרת לבעלי חזון עצמאיים (כמותו) לפרוח. זה אחד מסרטיו הטובים ביותר של המאסטר, אבל הוא כשל בקופות ואינו מוכר בחוגים רחבים, כנראה משום שהוא מציג גרסה לא מעודדת של החלום האמריקאי, ללא ההדר האפי של סרטי "הסנדק". ג'ף ברידג'ס נפלא בתפקיד היזם הכריזמטי, אבל היה זה מרטין לנדאו שזכה במועמדות לאוסקר על תפקידו כאיל ההון שמממן אותו. לקראת תום העשור הפחות פופולארי שלו, קופולה מספר את הסיפור מתוך הזדהות מלאה, בסגנון קלאסי ואלגנטי.

4. השיחה (1974)

בין "הסנדק" ל"הסנדק 2" כתב וביים קופולה את המותחן האפל הזה, שהושפע מהקולנוע האירופאי האינטלקטואלי של אותן שנים, ובאופן ספציפי מ"בלו אפ" של אנטוניוני. ג'ין הקמן מגלם מתקין האזנות סתר שנשכר על ידי לקוח מסתורי לעקוב אחרי גבר ואישה, ומוצא עצמו מסובך בקנוניה שבה לא ברור מי הזומם ומי הקורבן. הסרט המתעתע צולל בהדרגה לתוך נפשו של הגיבור הפרנואיד, ומותיר את הצופים המומים. "השיחה" זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, וקופולה עצמו ציין אותו כדוגמה לסוג הסרטים שהיה מעדיף לעשות – הפקות צנועות מבחינה תקציבית שהיו מאפשרות לו חופש יצירתי. במבט היסטורי "השיחה" הוא הטוב שבגל הסרטים הפרנואידיים שנוצרו באמריקה בראשית שנות השבעים, בהשפעת התדרדרות האמון בממשל ובממסד הקפיטליסטי.

3. אפוקליפסה עכשיו (1979)

האפוס הסוריאליסטי על רקע מלחמת וייטנאם סיבך את קופולה בהפקה מהגהינום, שהביאה את השחקנים אל הקצה. הסרט הוקרן לא גמור בפסטיבל קאן, ולמרות זאת זכה שם בדקל הזהב. עלילת ספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפליה" הועברה מנהר קונגו שבאפריקה לווייטנאם ב-1969, שם קפטן ווילארד (מרטין שין, שהחליף את הארווי קייטל אחרי כמה ימי צילום) נשלח להתנקש בחייו של קולונל קורץ (מרלון ברנדו), גיבור מלחמה שאיבד את שפיותו והקים בקמבודיה צבא של בני שבטים ילידים. ווילארד מצטרף לצוות של סירת משמר המפליגה במעלה הנהר נאנג, ובדרך עד לחזיונות שונים של המלחמה המתמשכת, בהם מפגש עם קולונל קילגור המורעל (רוברט דובאל בהופעה מוחצת) שאוהב את ריח הנפאלם על הבוקר ולא רוצה שהמלחמה תיגמר. הטירוף הכללי הולך ומתעצם ככל שהוא מתקדם אל מטרתו. מתקפת המסוקים על כפר וייטנאמי לצלילי דהרת הוולקירות של ואגנר היתה לאחת הסצנות המפורסמות והמשפיעות בקולנוע.

2. הסנדק (1972)

האפוס התקופתי שהחיה את ז'אנר סרטי הגנגסטרים, והפך לאחת היצירות המשפיעות בתולדות הקולנוע. מסיקוונס החתונה בפתיחה ועד סצנת ההכתרה בסיום, זה סרט מושלם. הסיפור של משפחת הפשע קורלאונה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שנגזר מרב המכר של מריו פוזו, הפך בידיו של קופולה לאלגוריה אפלה על הקפיטליזם האמריקאי. הקשת הדרמטית של הבן הצעיר מייקל (אל פאצ'ינו), שמתחיל כגיבור מלחמה בשולי התמונה המשפחתית, ומסיים כיורשו של אביו, ניחנה בהדים של טרגדיה שייקספירית, שתמשיך גם בסרטים הבאים. ההופעה זוכת האוסקר של מרלון ברנדו, הפסקול הבלתי נשכח של נינו רוטה, הצילום המופתי של גורדון וויליס – הכל התגבש לסרט זוכה אוסקר, שגם היה למכניס ביותר של כל הזמנים, עד ש"מלתעות" הוריד אותו מראש הטבלה. סיקוונס ההטבלה, שבמהלכו מייקל מחסל את ראשי משפחות הפשע המתחרות, הוא משיאי הקולנוע העולמי.

1. הסנדק 2 (1974)

אחת השאלות הגדולות בקולנוע היא איזה סרט יותר אדיר, "הסנדק" או "הסנדק 2". זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר של 1974 ממשיך לגולל את סיפורה של משפחת קורלאונה תחת הנהגתו של הבן הצעיר מייקל (אל פאצ'ינו בהופעה כבירה), ועוטף את אירועי הסרט הראשון משני צדדיו, בספרו גם צעדיו הראשונים של האב ויטו (רוברט דה נירו) בעולם הפשע בניו יורק של שנות ה-20. התבנית העלילתית הייחודית השפיעה רבות על הקונספט של סרטי המשך מאז ועד היום. לסרט לוקח קצת זמן להתארגן על עצמו, אבל מהסיקוונס בקובה שבו מייקל מגלה את בגידתו של אחיו פרדו (ג'ון קאזאלה), ועד הסיום, מדובר ברצף של סצנות עוצרות נשימה, שמפרקות בהדרגה את כל מה שהסרט הראשון בנה, ומותירות אותנו מעוכים רגשית.

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סרטים מומלצים
• פרנסיס פורד קופולה
• הסנדק
• הוליווד

למרות שהז'אנר השולט בהוליווד בעשור האחרון הוא גיבורי על, להוליווד עדיין יש את שומריה, אותם הבמאים ובמאיות שמבטיחים סרטי איכות. נכון, לחלקם יש פספוסים פה ושם, אבל בסופו של דבר אם תראו את השם שלהם על הפוסטר, הוא ישמש כחותמת לאיכות. אספנו לכם את כל הפרויקטים הגדולים של ענקי הקולנוע שעוד בחיים, ומצאנו כמה יצירות ממש מעניינות לחכות להן.

אווה דוברני

קאסטה
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:פוסט פרודקשן
היכן ישודר:נטפליקס
פרויקט מעניין מאד, ולא רק בזכות הבימאית המוערכת הצעירה ברשימה – מדובר בעיבוד לספר עיון בשם "קאסטה: מקורות חוסר שביעות הרצון שלנו" שנכתב על ידי העיתונאית האמריקאית איזבל וילקרסון, אשר מתאר את הגזענות בחברה האמריקאית דרך השוואת המעמד של אנשים לא לבנים בארה"ב למערכת המעמדות בהודו, וגם בגרמניה הנאצית. נשמע מאד עיתונאי, וגם לא בדיוק דרמה קורעת לב, אבל העיבוד הנרטיבי הזה דווקא יהפוך לדרמה, בה ישחקו בין היתר ג'ון ברנטל ("הדוב", "המעניש") וניק אופרמן (הרון סוונסון), והצילומים כבר החלו ב-2022. אפשר להיות רגועים גם עם הנושא הנפיץ – אחרי הכל זאת היצירה של הבמאית שהביאה לנו את "סלמה" ואת הסדרה "כשהם רואים אותנו".

קתרין ביגלו

אורורה
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:רק הוכרז
אחרי "כוננות עם שחר" (2012) ואת "מטען הכאב" (2008), הבמאית קתרין ביגלו עוברת לז'אנר מותני האימה עם "אורורה", עיבוד לספר מותחן האימה של דייוויד קואפ בעל אותו השם. הסיפור עוקב אחר אוברי ווילר, אם חד הורית שבעלה העבריין עוזב אותה לבדה עם בנה המתבגר. לאחר הפסקת חשמל כלל עולמית בעקבות סופה סולרית, אוברי נוסעת עם בנה לבית של אחיה העשיר, ומה שהיה אמור להרגיש בטוח הופך מהר מאד לשדה קרב בין שני אחים עם עסקים לא פתורים. למרות שהסרט עוד נמצא בחיתולים, מדובר בפרויקט מרתק בגלל השינוי הסגנוני בעיקר, אבל גם מסקרן לראות איך במאית זוכת אוסקר, שביימה עד כה בעיקר סרטי אקשן כבדים, תתמודד עם מותחן אימה.

ווס אנדרסון

סיפורו המופלא של הנרי שוגר
תאריך יציאה:מאוחר יותר השנה
סטטוס:פוסט-פרודקשן
היכן ישודר:נטפליקס
הבמאי הכי מסוגנן בהוליווד פשוט לא מפסיק לעבוד. רק עכשיו שוחרר הסרט עמוס הכוכבים "אסטרואיד סיטי", וכעת אנדרסון כבר בשלבים מתקדמים עם "הסיפור המופלא של הנרי שוגר", המבוסס על אוסף סיפורים קצרים של רואלד דהל. הסיבה שאנדרסון מצליח להוציא שני סרטים בשנה – כנראה כי מדובר בסרט קצר באורך של 37 דקות בסך הכל, אבל איזה סרט מחכה לנו. בתור התחלה יש לנו את דייב פאטל, בן קינגסלי וריצ'רד איואדי ורופרט פרנד, אבל שני הכוכבים שככל הנראה יגנבו את ההצגה הם ראלף פיינס – שחוזר לשתף פעולה עם אנדרסון לאחר התפקיד המאד מוצלח שלו בסרט "מלון גרנד בודפשט", הפעם בתפקיד רואלד דהל – ובנדיקט קמברבאץ', שיופיע בתפקיד הנרי שוגר.

מאד לא ברור איך הכל ייכנס ב-37 דקות, אבל לפחות אנחנו יודעים שהם יהיו מלאות בקסם אנדרסוני סימטרי, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. ואם זה לא מספיק לכם, אז דעו שבימים האחרונים אנדרסון כבר הספיק להכריז על סרט עתידי נוסף בפני התקשורת הצרפתית. למרות שלא ידוע עדיין על שם הסרט, רוב הקאסט שלו או איזה מוצר וינטג' יפה יופיע בו – כן יודעים שמדובר בסרט ריגול ליניארי עם בניציו דל טורו במרכזו. הסרט יתמקד במערכת היסים של אב עם בתו והטון שלו יהיה אפל, אך כנראה לא אפל מדי. בכל זאת, ווס אנדרסון.

ג'יימס קמרון

סרטי אווטאר
תאריכי יציאה:אווטאר 3: 2025; אווטאר 4: 2029; אווטאר 5: 2031
סטטוס:אווטאר 3: פוסט פרודקשן; אווטאר 4: פוסט פרודקשן; אווטאר 5: בצילומים.
היכן ישודר:יוקרן בבתי הקולנוע וככל הנראה יגיע לאחר מכן לדיסני+
הבן אדם שהביא לנו את "טיטאניק" ואת "שליחות קטלנית" הוא חתיכת טיטאן, וזה נכון שעברו 13 שנה עד שקיבלנו המשכון ראשון ל"אווטאר", אבל קמרון הוכיח שהסדרה רלוונטית מתמיד. לא כי היא טובה, איכותית או אקטואלית או משהו כזה, אלא כי גם הסרט השני שבר קופות, ויש אפילו משחק וידאו שנראה לא פחות טוב מהסרט עצמו. סרטי "אווטאר" מכניסים המון כסף, והם פה כדי להישאר. לאחר העיכובים שהסרט השני חווה בעקבות משבר הקורונה, קמרון מתכנן הפעם להוציא את שלושת הסרטים הבאים באופן הרבה יותר מהיר. שני הסרטים הבאים, השלישי והרביעי כבר בשלבים מאד מתקדמים והסרט החמישי כבר בצילומים, למרות שהוא צפוי לצאת 19 שנה לאחר הסרט הראשון. האם קמרון יהיה בחיים עד אז? מי יודע, לפחות הוא צילם את הרוב.

המידענית
תאריך יציאה:אי שם בין 2025 ל-2031
סטטוס:בפיתוח
היכן ישודר:ככל הנראהיוקרן בקולנוע, אם עדיין יהיה כזה דבר
כן, כן, עוד סרט שמבוסס על ספר, והאמת? נשמע מעניין יותר מאווטאר. הספר "המידענית" מספר את סיפורה של (כמה מפתיע) מידענית שעובדת עבור ממשלות ותאגידים שונים, ומספקת להם מידע שהיא אוספת באפריקה. את הזכויות לספר רכשה חברת ההפקה של קמרון עוד בשנת 2012, אך ג'יימס קמרון יתחיל לעבוד עליו רק לאחר שיסיים עם אווטאר 3 ו-4. יש עוד זמן לחכות, אבל יש למה לחכות.

סטיבן ספילברג

בוליט
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:פרה-פרודקשן
היכן ישודר:ככל הנראה יוקרן בקולנוע
רימייק לסרט "בוליט" משנת 1968, קלאסיקה בכיכובו של סטיבי מקווין. את תפקיד השוטר הקשוח של מקווין יגלם לא אחר מאשר בראדלי קופר, שרק לאחרונה שמענו את קולו בחלק השלישי של טרילוגיית "שומרי הגלקסיה". זה מאד מעניין מה יוצר קולנוע כמו ספילברג יעשה עם סרט אקשן קלאסי מסוף שנות השישים, במיוחד מאחר ומדובר בבן אדם שמצד אחד יצר את אי.טי, ומצד שני את פייבלמן.

קוונטין טרנטינו

מבקר הקולנוע
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:בפיתוח
היכן ישודר:לפי ההיכרות שלנו עם טרנטינו, יוקרן בבתי הקולנוע
"מבקר הקולנוע" יהיה סרטו האחרון של הבמאי קוונטין טרנטינו, שהבטיח לפרוש לאחר עשרה סרטים. והסרט האחרון של טרנטינו צריך להיות עבודה מטורפת, שתספק את כל מעריציו, ושתרגיש כמו חגיגה של טרנטינו – ולמען האמת זה נשמע כמו משהו שטרנטינו מעולם לא עשה. לפחות לא ככה. הסרט מבוסס על מבקר קולנוע שטרנטינו נהג לקרוא במגזיני פורנו מנעוריו. לא מדובר באיזה מבקר מפורסם, אלא במישהו שחי את החיים, אבל אף פעם לא קיבל תהילה. כולי תקווה שהפעם התסריט לא ידלוף ולטרנטינו לא יקפוץ הפיוז, כי זה נשמע כמו פרויקט מאד מסקרן ולא כדאי שטרנטינו יפעיל תכנית ב' – שבטח תכלול המון שעות ישיבה בזוריק.

פרנסיס פורד קופולה

מגלופוליס
תאריך יציאה:2024
סטטוס:פוסט פרודקשן
היכן ישודר:בבתי הקולנוע
גם ברשימה עם טרנטינו, קמרון וספילברג, זה הסרט הכי גדול ברשימה. פרנסיס פורד קופולה יצר אבני דרך בתעשיית הקולנוע – סתם לתזכורת, טרילוגיית "הסנדק" או "אפוקליפסה עכשיו" – ועיצב מחדש כל ז'אנר שבו הוא נגע. לפחות לתקופה מסוימת, כי בעשרים השנה האחרונות קצת קשה לקופולה לשנות את הקולנוע שוב. כך או כך, נדמה שדברים הולכים להשתנות עבורו, כעת כשפרויקט חייו (או לפחות חייו המתקדמים) נמצא בשלבי הפקה אחרונים. וזה חתיכת עניין כשזה נוגע לסרט שבעבודה עשרות שנים.

את התסריט של "מגלופוליס" קופולה כתב כבר בשנות השמונים, אך הסרט דרש השקעה כספית גדולה מדי, ולבסוף נכנס לשלב הפרה-פרודוקציה רק ב-2001. הקאסט המקורי כלל את פול ניומן, אומה תורמן, רוברט דה נירו, ג'יימס גנדולפיני, ניקולס קייג', לאונרדו דיקפריו, ראסל קרואו, אדי פאלקו וקווין ספייסי. לאחר הקראת שולחן ו-30 שעות צילום, הסרט קיבל ברקס רציני בגלל שני מטוסים שריסקו את מגדלי התאומים בניו יורק. הסרט לא סתם נדחה בגלל אסון, אלא בגלל שהוא עוקב אחר אדריכל צעיר שרוצה לבנות את ניו-יורק מחדש לאחר שנהרסה בעקבות אסון,ופתאום לא היה אפשר להשתמש בעיר ניו יורק מבלי להתייחס לאסון שקרה בה.

הסרט ישב על המדף עד שקופולה ניסה להפיק אותו שוב ב-2019 עם קאסט חדש לגמרי, שכלל את ג'יימס קאן, אוסקר אייזק, פורסט וויטאקר, קייט בלאנשט, ג'ון וויט, זנדאיה ומישל פייפר. רגע לפני שהיו אמורים להכריז על הליהוקים, ג'יימס קאן מת, והכל השתנה שוב. הליהוק הסופי של הסרט, אם כן, הוא: אדם דרייבר בתפקיד ראשי, ג'ייסון שוורצמן (האחיין של קופולה), אוברי פלאזה, שיה לה-באף, נטלי עמנואל, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ג'ון וויט, לורנס פישבורן, דסטין הופמן, טליה שייר (אחותו של קופולה), פורסט וויטאקר ועוד. יש מצב שזאת תהיה חוויה קולנועית מטלטלת, ויכול להיות שמדובר בפאלטה אחרונה של הבמאי הענק, אבל אם בגיל 84 הוא רוצה לזרוק את כל הכסף שלו על פרוייקט חייו לפני שהוא מתפגר – מי אנחנו שנגיד לו לא?

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סטיבן ספילברג
• פרנסיס פורד קופולה
• מרטין סקורסזה
• ווס אנדרסון

פרנסיס פורד קופולה מכחיש דיווחים על בעיות על סט הסרט החדש שלו, "מגלופוליס" – שזה בדיוק משהו שמישהו שיש בעיות על הסט של הסרט החדש שלו היה אומר. שלשום בהוליווד ריפורטר תיארו את מצב ההפקה כ"כאוטי", ואף הוסיפו שעל הסט יש וייב של "אפוקליפסה עכשיו". רק להבהיר: הכוונה היא לא רק שהאווירה היא אפוקליפטית, אלא שההפקה מסתבכת בדיוק כמו שהתסבכה ההפקה של אחת מיצירות המופת הגדולות של קופולה (ושל הקולנוע בכלל). חדשות עגומות למדי, בהתחשב בעובדה שהפקת "אפוקליפסה עכשיו" נמשכה כשנתיים, כמעט והוחרבה על ידי טייפון, ונתקעה ארוכות בעריכה – מספיק תאונות ותקלות בשביל להצדיק דוקו שלם ("Hearts of Darkness" מ-1991).

אם כך, זו השוואה עגומה עבור "מגלופוליס", סרט מדע בדיוני שקופולה החל לכתוב עוד בשנות ה-80 ואמור להיות הסרט הראשון שלו מזה יותר מעשור, שהוא מממן חלק ניכר ממנו מכיסו האישי ושהקאסט שלו כולל שמות כמו אדם דרייבר, לורנס פישבורן, אוברי פלאזה, ג'ייסון שוורצמן ופורסט וייטקר. צילומי הסרט נמצאים כרגע בעיצומם, אבל אולי הם יהיו בעיצומם עוד זמן רב: לפי מקורות הקרובים להפקה, קופולה פיטר כמעט את כל צוות האפקטים הויזואליים שלו בתחילת דצמבר – ואלו שלא פוטרו, התפטרו זמן קצר לאחר מכן (בהוליווד ריפורט מציינים שקופולה כבר עשה את הטריק הזה בעבר: לפני כמעט 30 שנה, הוא פיטר את כל צוות האפקטים הויזואליים של "דרקולה"). בהמשך פוטרו גם אנשי מקצוע בכירים מצוות ההפקה והארט, ובנוסף להתפטרויות – הסרט כרגע מתקדם ללא צוות ארט, דבר בעייתי למה שאמור להיות, לראשונה עבור הבמאי הותיק, סרט עתיר אפקטים מיוחדים. ההוליווד ריפורט אף ציטטו סוכן של אחד המפוטרים שאמר שהפיטורים התקבלו בברכה. "זה היה טירוף מוחלט, להיות על הסט הזה".

אלא שקופולה עצמו מספר סיפור אחר לגמרי, ואמר לאתר דדליין מוקדם יותר היום ש"אני אוהב את הצוות שלי, אני אוהב את מה שאני מקבל מהם כל יום, אני עומד בלוחות הזמנים ובתקציב וזה מה שחשוב. מעולם לא עבדתי על סרט בו הייתי כל כך מרוצה מהשחקנים… כל הדיווחים האלו אף פעם לא אומרים מי המקורות שהם מצטטטים. כל מה שיש לי לומר להם זה חה, חה, חכו ותראו. כי זה סרט יפהפה". קופולה לא הכחיש שהיו שינויים במצבת כוח האדם של הסרט, אבל הכחיש תיאורים כמו "בסכנה", "תקציב מתנפח" ו"כאוס". בצד של קופולה עומד גם אדם דרייבר, שכתב "הכל טוב פה! אני לא מבין על מה מדברים! הייתי בסטים כאוטיים בחיי וזה לא אחד מהם".

למעשה, לפי קופולה, הפיטורים של צוות האפקטים קשור דווקא להתייעלות – קופולה החליט להוסיף את רוב האפקטים בפוסט-פרודקשן בשביל לצמצם בעלויות, והדבר הזה גם איכשהו קשור ל"טכנולוגיה ניסיונית" שהוא משתמש בה בצילומים. בסדר, זה קופולה, הסרט הזה יצא מתישהו ויהיה או מדהים או ממש לא, אבל כך או כך, כולנו נבין למה בדיוק הוא התכוון. כלומר, חה, חה, נחכה ונראה.

• המסך
• הוליווד
• פרנסיס פורד קופולה

את ההיסטוריה של הקולנוע אפשר לנתח כמאבק נצחי בין המפיקים לבמאים. אם תשאלו כל חובב קולנוע מי עשה את "הסנדק" הוא מיד יענה: פרנסיס פורד קופולה. אבל כש"הסנדק" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הפסלון הוענק למפיק אלברט ס. ראדי, כי הוליווד הוקמה ותמיד נשלטה על ידי המפיקים. לרגל חמישים שנה לאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, אולפני פרמונט החליטו להפיק סדרה עלילתית על הפקתו שתתמקד במפיק ותתבסס על זיכרונותיו. אולי זו הסיבה לכך שעם עלות הסדרה למסכים באפריל השנה היא התקבלה בביקורות מעורבות, חלקן קטלניות ממש, ולכן גם לא מיהרתי לצפות בה. אבל כשסוף סוף פיניתי לה זמן גיליתי סדרה מהנה מאוד. אמנם לצלול לתוך תודעתו של יוצר גאון כמו קופולה היה יכול להיות מעניין יותר (וברוחו של קופולה עצמו שתמיד העדיף אתגרים), אבל המכשולים הפיזיים שעמדו בדרכו של המפיק הם בסיס לסיפור טלוויזיוני סוחף ובעל ערך בידורי מיידי. קולנוע, בסופו של דבר, הוא האומנות של הפקת אומנות, וגם זה סיפור שראוי לספר. אז אפשר לטעון של"הסנדק" הגיעה יצירה טלוויזיונית מופתית בסדר גודל של "הסופרנוס", בעוד הגנגסטרים של "ההצעה" נראים כמו קריקטורות – אבל זה חלק מהכיף, גם אם הוא שטחי. חדי עין גם יבחינו פה ושם במחוות ויזואליות לסרט, כמו, למשל, לשוט הסיום המפורסם שלו.

מיילס טלר הוא אחלה גבר בתפקיד המפיק המתחיל ראדי, שעושה כל שביכולתו למען הסרט שהולך ומתגלה כחתיכת אתגר הפקתי. באחלה גבר אני מתכוונת גם ליחסו למזכירה המוכשרת והמגניבה שלו בטי, בגילומה של ג'ונו טמפל. ראדי מאוד מעריך אותה ואת יכולותיה (היא מצילה אותו יותר מפעם אחת), והיחסים בין השניים חבריים ותומכים. על פי הסדרה, זה גם היחס שקיבלה מכל שאר הגברים אדירי הכוח שחגו סביבה. צ'רלס בלודהורן (ברן גורמן המצוין), המנכ"ל של תאגיד גאלף אנד ווסטרן שהחזיק בבעלותו את אולפני פרמונט, יוצא לשתות עם בטי בכל הזדמנות שהוא מגיע להוליווד או היא מגיעה לניו יורק, וזה נשאר ברובד הסחבקי. בשום שלב, אפילו לא פעם אחת, לכל אורך עשרת פרקי הסדרה, אין שום רמז להטרדה מינית מכל סוג שהוא, לא של בטי, ולא של אף אישה אחרת. יתרה מכך, בסצנה שבה צוות ההפקה מגיע לצלם בסיציליה, בטי היא הנהגת שמאחורי ההגה בוואן מלא גברים. כדברי שר ב"קלולס": As if! אם חיפשתם רמז לדרגת הדיוק ההיסטורי של הסדרה, הרי שיחסם של הגברים אל בטי (בראשית שנות השבעים, כן?) מחדד שמדובר בסוג של פנטזיה מרוממת לב.

תחושת הפנטזיה החביבה עולה גם מהדימוי הסימפטי לא רק של ראדי, אלא גם של כל הבוסים שמעליו, באולפן ובתאגיד. הסדרה מאוד מחמיאה למפיקים ולדרג הניהולי. האיש היחידי שמייצג את השיקולים הקרים והמעצבנים של המערכת הפיננסית ותוקע מקלות בגלגלים הוא דמות מומצאת. בארי לפידוס הבדיוני, בגילומו של קולין הנקס, מוצג כמי שמנסה לקצץ בהוצאות ולהעיף את ראש האולפן רוברט אוונס (מתיו גוד), שמעניק תמיכה מלאה לראדי ולקופולה (שגם אותו ואת פאצ'ינו ניסו לפטר). אבל אפילו הדמות החמוצה הזאת מודה בסופו של דבר בטעותה, וזוכה לגאולה באמצעות התגייסות מלאה למען הסרט. כאמור, זאת פנטזיה הוליוודית שבה האולפן מעלה על נס את עצמו. יש לציין שבשיחה מצולמת על סרטיו האיקוניים שנערכה השנה, קופולה ציין את תרומתם של כמה מהאנשים המוכשרים שעבד איתם, ולא כלל ביניהם אף אחד מהמפיקים (מנגד, בנאום האוסקר שלו ראדי הודה לארבעה מהבוסים שלו באולפן, ולא הזכיר את קופולה וגם לא את המזכירה שלו בטי).

אבל, כאמור, זאת פנטזיה מהנה שלתוכה נרקמו המוני פרטים עסיסיים, שרובם הגדול נכונים. יוצר הסדרה, מייקל טולקין, הוא האיש שכתב את "השחקן" (1992), שקרקס את המפיקים של הוליווד. הפעם הוא בעד המפיקים, אבל לא חסרות עקיצות על הוליווד, על פוליטיקאים, ועל גנגסטרים. המעורבות של האחרונים בהפקה ידועה מימים ימימה, ועדיין מדובר בסיפור מרתק. ג'יובאני ריביזי מגלם את המאפיונר ג'וזף קולומבו שהקים את "הליגה האיטלקית-אמריקאית לזכויות האזרח" במטרה להכחיש את עצם קיומה של המאפיה, ולכן ניסה לעצור את הפקת הסרט, עד שראדי הצליח לשכנע אותו שדווקא כדאי לו לתמוך בו. זאת הופעה קריקטורית לחלוטין, שהופכת את קולומבו וחבר מרעיו הרצחניים לדמויות יותר מגוחכות מאשר מאיימות (כאמור, זה לא "הסופרנוס").

שאר הדמויות מגולמות היטב. אפילו גוד, שחקן בינוני בדרך כלל, כל כך נהנה לגלם את דמותו האקסטרוברטית של אוונס – שהיה בעצמו שחקן בינוני לפני שהפך למפיק – שהופעתו מבדרת בהחלט. מבין שחקני "הסנדק" רק שניים – אלה שקופולה היה צריך להילחם באולפן כדי להשיגם – הפכו לדמויות בסדרה (השאר הם לא יותר מסטטיסטים). אנתוני איפוליטו דומה מאוד לאל פאצ'ינו הצעיר (אם כי לא בטוח שהוא ניחן בכישרון שלו) וג'סטין צ'יימברס מ"האנטומיה של גריי" מפתיע בתפקיד מרלון ברנדו. קופולה עצמו מגולם על ידי דן פוגלר כבחור חביב שלא באמת צריך להילחם את המלחמות שלו בעצמו, כי בשביל זה יש לו את ראדי. עם זאת, הסצנות שבהן הוא כותב את התסריט עם מריו פוזו (פטריק גאלו) מנקדות את הסדרה בהסברים מאירי עיניים לגבי כמה מהמהלכים הדרמתיים והסמליים של הסרט.

אלה הסצנות שבהן הסדרה מודה בכך שהאמן האמיתי שמאחורי "הסנדק" הוא בכל זאת קופולה, שאמר בסרט התיעודי "עשור תחת השפעה" (על השנים שבהן הוליווד פתחה שעריה ליוצרים צעירים ונועזים כמותו) ש"לא יכולה להיות אומנות בלי לקחת סיכונים – זה כמו למנוע סקס ולצפות שיהיו ילדים". יש לציין שאחרי "הסנדק" קופולה המשיך להסתכן ויצר עוד כמה וכמה יצירות מופת, בעוד הקריירה של ראדי כמפיק הרבה פחות איכותית. שלא כמו הסרט, הסדרה לא לוקחת סיכונים, וזה מתבטא, באופן אירוני, גם בפוסטר שלה, שהוא דומה דווקא לאחד הפוסטרים שהוצעו ל"הסנדק" וקופולה דחה בשאט נפש. בסופו של דבר התלונה העיקרית שלי לסדרה היא התעלמותה הטוטאלית מנינו רוטה ומהפסקול המופלא שהלחין לסרט (מה גם שההסבר מדועהפסקול נפסל מלהתמודד על האוסקראחרי שכבר זכה במועמדות הוא מהאבסורדים הגדולים של תולדות הפרס).

• ביקורת טלוויזיה
• קולנוע
• פרנסיס פורד קופולה
• הסנדק