אתם כבר במתח? כי מפעל הפיס הכריז הבוקר על חמשת המועמדים שנכנסו לרשימה הקצרה לזכייה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023. כן, אנחנו מניחים שהם יודעים שאנחנו כבר 2024, אבל היי – אתם יודעים כמה זמן לוקח לקרוא ספר שלם בימים כאלה?

>מונטי פייתון בדרך לאופרה הישראלית עם תזמורת, מקהלה ותוכי מת

אם כן, בלי לעכב אתכם יותר מדי, חמשת המועמדים הסופיים לפרס הם: "מה קרה להגר באילת" מאת עופרה עופר אורן; "ביוטופ" מאת אורלי קסטל-בלום; "הו-מאמה" מאת תמי בצלאלי; "חיים" מאת גיל הראבן; ו"סימני שיניים" מאת חנוך מרמרי. מבין החמישה ישנן שתי סופרות אשר כבר זכו בפרס בעבר – הראבן ב-2002, וקסטל-בלום ב-2015.

על הזוכה יכריזו בטקסט מיוחד שיערך בסוף פברואר הקרוב. זו השנה ה-23 בה מחולק הפרס, שנוסד בשנת 2000 במטרה לעודד את הספרות העברית ואת תרבות הקריאה בישראל, כמו גם לקדם את הסופרים והסופרות והספרות הישראלית בכללותה. בפועל, זה אומר כסף. לא מעט כסף.

סך הסכומים שיוענקו לזוכים בקטגוריות השונות של הפרס מגיע ל-765,000 ש"ח, כאשר חמשת הסופרים המועמדים ברשימה הקצרה זוכים למענק בסך 60 אלף ש"ח, כשהזוכה שיבחר מתוכם יזכה לא רק בגביע הקדוש של עולם הספרות המקומי, אלא גם במענק נוסף של 180 אלף ש"ח, כמו גם תרגום והוצאה לאור בשפה הערבית ובשפה נוספת, לבחירת הזוכה.

בהודעה שיצאה לתקשורת התייחס יו"ר חבר השיפוט אורן נהרי לדיסוננס של לבחור פרס ספרותי בימי מלחמה: "זו תחושה מוזרה, יש שיאמרו הזויה – להתווכח ולדון על ספרים בזמן מלחמה נוראה, מסוייטת, כשהלב נקרע וכולנו דואגים לחיילינו, לחטופים. אבל אולי לא – לצ'רצ'יל, לא פחות מיוחסת האמירה כשהוצע לקצץ בתקציב התרבות בזמן מלחמת העולם השנייה – אז עבור מה אנו נלחמים? ואנו נלחמים על מדינת ישראל, על עתידה, וכן, על תרבותה. תרבות שהחלה בספר הספרים, ונולדה מחדש עם השפה העברית. והספרים שנבחרו לרשימה הקצרה לפרס ספיר השנה נכתבו בידי ארבע סופרות וסופר, חלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, כאלה המדברים על נושאים אוניברסליים על זמניים ואחרים מאד מאד ישראליים, נטועים כאן ועכשיו. כולם מרתקים, מעוררי מחשבה, מקוריים. קשת רחבה של ישראליות, של תרבות ישראלית".

• ❤ תרבות
• ספרות
• ספרות ישראלית
• פרס ספיר
• אורלי קסטל-בלום

מפעל הפיס הכריז אמש על הזוכות בפרס ספיר לספרות לשנת 2021, בטקס חגיגי שנערך בראש העין, והזוכה הגדולה היא הילה בלום על ספרה "איך לאהוב את בתך". בלום גברה על המועמדים שמעון אדף, דרור משעני, יניב איצקוביץ' ובוריס זיידמן. זהו ספרה השני בלבד, אחרי ספר הביכורים שלה "הביקור" שראה אור ב-2011.

בלום, 52, היא דמות מוכרת במעגלים הספרותיים ונחשבת לאחת העורכות הספרותיות המובילות בארץ, וערכה בעבר בין היתר את ספריהם של אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, יגאל שוורץ ועוד רבים וטובים. היא החלה את דרכה המקצועית כעיתונאית "במחנה" ולאחר מכן כבעלת טור במקומון "ירושלים".

כריכת הספר הזוכה בפרס ספיר, "איך לאהוב את בתך"

"הספר 'איך לאהוב את בתך', נפתח באישה המתבוננת בסתר דרך החלון במשפחת בתה לאחר שנים של נתק ומעמיד גם את קוראיו וקוראותיו כמו מאחורי החלון המשפחתי, מאחורי הזגוגית, שעל סיפה, כמאמר המשורר, 'הרעש נפרד מן האור'", נכתב בנימוקי וועדת הפרס. "בכתיבה מאופקת, מדויקת, רגישה וללא פאתוס, נמסרת בספר נקודת מבט המקוטבת בין מרחק לבין קרבה. פסקותיו ופרקיו הקצרים של הספר הם רבי עוצמה ומציגים מבט רענן ואמיץ באמהות ובקשר בת ואם. הילה בלום מספרת, תוך שימוש במקורות ספרותיים נשיים חזקים, על שושלת נשית, על אהבה ועל מכאוביה ועל סימני הבניה וההרס, שלא ניתן להפריד ביניהם, וכל זאת בכתיבה מזוקקת, מיומנת וחדשנית".

בפרס הביכורים זכתה הסופרת רומית סמסון על ספרה "המטבח האחורי". הזוכה ב"פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס" תקבל מענק על סך 150 אלף ₪ וספרה יתורגם וייצא לאור בשפה הערבית ובשפה זרה נוספת על-פי בחירתו. בנוסף, ירכוש מפעל הפיס מהדורה בת 500 ספרים מספרי חמשת הסופרים שנבחרו במסגרת "הרשימה הקצרה" ומזוכה פרס הביכורים, ויעניק אותם לספריות ציבוריות ברחבי הארץ.

• ❤ תרבות
• ספרות
• ספרות ישראלית
• פרס ספיר

• Facebook
• Twitter
• Email

אתגר קרת זכה הערב (שני) בפרס ספיר על ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה", בטקס שקיים מפעל הפיס בתל אביב. הוא יקבל פרס כספי בסך 150 אלף ש"ח, ובנוסף הספר יתורגם לערבית ולשפה זרה נוספת לבחירתו. "תקלה בקצה הגלקסיה" הוא קובץ הסיפורים הקצרים השישי של קרת.

בטקס הוכרזה הזוכה בפרס לספר הביכורים – איה קניוק על "ממלכת האי רצון". הספר מספר על פסיכיאטר שנשכר כדי לאבחן את כשירותה המשפטית של נערה שרצחה את אמה.

עוד כתבות מעניינות:
הוצאת רסלינג, הגרסה הימנית
קראו את הפרק הראשון מתוך "הבוזזים"של פוקנר
איך הפך פסיכולוג קנדי לגיבורם של הגברים המדוכאים?

קרת גבר על "יקיצה" של ניר ברעם, "להתראות עכו" של עלא חליחל, "היה היתה" של יעל נאמן ו"סמאדר" של מירב נקר־סדי. כל אחד מהמתמודדים שהפסידו יקבל פרס כספי בסך 40 אלף ש"ח.

בנימוקיהם כתבו השופטים כי בתוך הכתיבה האופיינית לקרת הם זיהו דבר חדש: "בתרכובת עדינה וייחודית של אסופת סיפורים, שניתן לקרוא גם כרומן מפורק מבפנים, מצליח 'תקלה בקצה הגלקסיה' לגעת בנימי הנימים של ההוויה העכשווית ולמצוא לה שפה חדשה. ספר זה הוא גולת כותרת של דרך ארוכת שנים של סופר, אך אולי אף יותר מכך, מהווה נקודת מפנה. מבעד לטביעת האצבע המוכרת של אתגר קרת ניתן לחוש ביסוד אחר, חדש, המפוצל משפתו הקלילה לכאורה ורוחש תחתיה. זהו יסוד המציף עצב עמוק לאין שיעור, שקט ולא מרפה, והוא מספר סיפור של התפוררות, ארעיות ונזילות של קשרים אנושיים. הטקסט חותר תחת קול מונוליטי ומוגדר במקום ובזמן. הוא מבקש אחר ביטוי של קיום נומדי ועקור, ומרחיק אל עבר מרחבים גלקטיים שאינם מתבררים עד תומם. מתוך פרספקטיבות אלו נבחנות מחדש חוויות יסוד כחברות, הורות ואהבה. בד בבד, הכול מתקדם לעבר אבולוציה של פרידה: 'לא, משהו נשבר, משהו רוסק, משהו שלעולם לא נוכל לרפא או לתקן'".

בראש ועדת השופטים ישבה פרופ' ארנה בן נפתלי ולצדה פרופ' איריס מילנר, פרופ' צבי טריגר, ד"ר נעמה צאל, ד"ר רומי מיקולינסקי, ורד לב כנען ורפאל בלולו.

טקס פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מתקיים מדי שנה, והוא הפרס הספרותי היקר ביותר בישראל. הוא נוסד לזכרו של פנחס ספיר ומוענק מאז שנת 2000 כדי לעודד את הספרות העברית, וייחודו בכך שהוא מוענק לספר ולא למפעלותיו של סופר או סופרת.

• פרס ספיר
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

חבר השופטים שלפרס ספיר לספרותבחר את חמשת המועמדים הסופיים לפרס מתוך "הרשימה הארוכה", שהורכבה לפני שלושה שבועות. המועמדים הםשמעון אדף,סמי ברדוגו, אמיר זיו, נעה ידלין ואסתר פלד. הזוכה בפרס, שייסד מפעל הפיס, ייבחר ב-22 בינואר. במסגרת פרס ספיר מוענק גם פרס ספר הביכורים, והוא ייחשף בהמשך החודש.

שניים מתוך חמשת המועמדים כבר זכו בפרס בעבר – אדף על ספרו "מוקס נוקס" ב-2012, וידלין על ספרה "בעלת הבית" ב-2013. השנה מתמודד אדף עם "קום קרא" וידלין עם "שטוקהולם"; ברדוגו עם "כי גי"; זיו עם "ארבעה אבות"; ופלד עם "פתח גדול מלמטה".

עוד כתבות מעניינות:
הפגשנו מוזיקאים ושפים עם הכותבים האהובים עליהם
ספרו החדש של שמעון אדף חכם, אבל נסחף בפאתוס העתידני
הקריאה בשפל, אז למה סדנאות הכתיבה פורחות בישראל?

חמשת הסופרים המועמדים ייזכו במענק של 40 אלף שקלים, ומי שנבחרו ב"רשימה הארוכה" זכו במענק של 20 אלף שקלים. הזוכה יקבל או תקבל פרס כספי בסך 150 אלף שקלים, וספרם יתורגם וייצא לאור בערבית ויתורגם לשפה נוספת.

• ספרות
• פרס ספיר
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מיכל בן-נפתלי היא ההפתעה של עולם הספרות הישראלי השנה. אחרי חמישה ספרי מסות, מאמרים וממוארים פרי עטה, ואחרי תרגומים רבים מצרפתית, בעיקר לכתבי ז'אק דרידה,זכה רומן הביכורים שלה– "המורה", שיצא בהוצאת כתר – בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס.

בן-נפתלי, שגברה על המועמדים העיקריים יניב איצקוביץ' ("תיקון אחר חצות") וננו שבתאי ("ספר הגברים"), משמשת בשנים האחרונות כמרצה לספרות וכתבה דוקטורט על פילוסופיה צרפתית בת זמננו.

"המורה" ברומן היא אלזה וייס, דמות חידתית וזרה שקופצת מהגג אל מותה. המספרת ברומן היא תלמידה שלה שמנסה להבין את הסימנים שהותירה אחריה וייס, שלושה עשורים לאחר מכן.

"בן-נפתלי משרטטת ברומן חוויות שהלשון מתקשה לתפוס … ביד מאומנת, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ודמיון", כך ציינו השופטים, וקבעו שהיא "כתבה סיפור בעל משמעות אתית, בקול חד פעמי וצלול, צנוע אך אמיץ, אשר מאפשר מבט חדש על עצם אפשרותה של זהות לאחר אובדן".

כעת, לכבוד זכייתה בפרס, בוחרת עבורנו בן-נפתלי חמישה ספרים שהיא אוהבת במיוחד:

"ילדות", מאת נאטאלי סארוט בתרגומה של אילנה המרמן (פרוזה אחרת, עם עובד, 1989)

ספרה המאוחר של סארוט, שהוא מעין זיכוך אלכימי של כתביה המוקדמים, אינו אוטוביוגרפיה מסורתית. הוא מכיל הבזקי זיכרון המאירים שלבים בתחושת האני המתהווה של המספרת ביחסה לאחרים, בראש ובראשונה להוריה. הקטעים הנרטיביים מופיעים בצורת מונולוגים קצרים או דיאלוגים בין אני ואתה, בין המספרת למעין כפיל שלה: תודעה בלשון זכר.

כפל-פניה מחולל לאורך הספר ריבוי נקודות מבט, דגשים והגברות, ומשחרר אותה מן הפיתוי להעניק לילדה ידיעה שקולה לזו של המבוגרת הכותבת בדיעבד את המכלול. אי אפשר לזכור הכול או לספר הכול. הזיכרונות, היא כותבת, "לא נוצרו בשבילי, הם רק הושאלו לי, לא יכולתי לטעום מהם אלא טיפין טיפין". ועם זאת, המשמעת הנזירית שסארוט כופה על עצמה הופכת ככלות הכול את הפרגמנטים הפרומים האלה לסיפור, לדרמה המובאת בסוף הספר לכדי השלמה או התרה: "אל תדאג, סיימתי, לא אגרור אותך הלאה".

"כסף קטן", מאת יהודית הנדל (ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988)

מחזור סיפורים ובו קולה המובהק כל כך של הנדל, שדמות המספרת-עדה שלה קרובה לדמותה של המחברת. הבליעה של המתים על ידי החיים, הפיגורות של המת-החי, נוכחותו של המקום הריק בחיי הנותרים: כל אלה הם מוטיבים שהולכים עם הנדל מספר לספר – "הר הטועים", "הכוח האחר", "המקום הריק", אם למנות רק אחדים.

אבל מה שבולט לי בקריאה המצטברת בסופרת אהובה זו הוא אפקט נוסף, הקשור בתיאורי הפּנים, המצבים, המעשים, באפיון החד של אברי הגוף ותנועותיו המוגזמות והקפואות לסירוגין, במימיקה, בפעלתנות-היתר. הנדל מחדירה לטקסטים שלה מימד תיאטרלי מגוחך, המקרב אותם אל מחזה האבסורד. אפשר לקרוא בקטעי התיאור שהיא פורשת כמו בהוראות-בימוי ולדמיין טרנספורמציה שלהם להצגה קאמרית שמזגה מתקרב במפתיע לבקט ולחנוך לוין. הנה כך, מתוך הסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.": "'אנחנו באמצע האוכל', אלכסנדר רעם. 'אוה, שכחתי, אנחנו באמצע האוכל, אני מבקשת סליחה'. פניה היו מלאים דם. – 'שכחתי, אנחנו באמצע האוכל, אני בהחלט מבקשת סליחה.'"

"הנערות ההולכות בשנתן", מאת רונית מטלון (המעבדה, רסלינג, 2015)

במבוא למחזה הזה, רונית מטלון מתוודה על הדרך הז'אנרית המפותלת שבה פסלה בהדרגה את צורות הרומן, הנובלה והמסה במרדף אחרי הז'אנר ההולם את "הנערות". הז'אנר הזה מתגלה לבסוף לא כתיאטרון חד-וחלק, אלא כטקסט חמקמק שהוא בעת-ובעונה-אחת מעין משל על כתיבה ותיאטרון על תיאטרון או בתוך תיאטרון, תיאטרון שבו "עושים דרמה" ודה-דרמטיזציה בהינף יד. כטקסטים אחרים של מטלון, הטקסט רושף שנינות והומור אינטנסיבי ובוטה. הוא מתרחש במצב תודעה סהרורי המכתיב את עיקרון השיח ואת הגיונו.

האבן השואבת שלו היא דמותה של אודט דה ויטו, מנהלת מעון ליתומות שאינה יכולה לראות, ומאחר שמה שאמור להיות העוגן של האני שלה – המבט – הוא בעצם נכותה, היא רוצה תמיד עיניים שיראו בעבורה ומזינה את עולמה מיכולת התיאור של האחרים. מטלון מפקיעה כל מילה לאורך המחזה מן השימוש הקונבנציונלי שמשתמשים בה, ומטילה ספק רדיקלי כל כך עד שדומה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים ואין לה עוד אדמה מוצקה לדרוך עליה, לא בתוך הז'אנר ולא מחוץ לז'אנר, במה שמכונה המציאות החברתית-פוליטית. אחרי שהנחתי את הספר על השידה, חלמתי בלילה שעיריית תל אביב שולחת לי חשבון ארנונה על מצבי הרוח שלי…

"שיבת הבן", מאת אוה טיקה בתרגומו של רמי סערי (כרמל, 1993)

הטקסט הנוקב שכתבה הסופרת הפינית אוה טיקה הוא מעין ממואר של אם שבנה שב לזמן-מה משהות ממושכת בבית כלא. מן המקלט שבו היא מסתתרת מפני הבן היא מהרהרת בדיוקנו המשתקף בעל כורחה בדיוקנה שלה, ומנסה להתמודד בחריפות חסרת פשרה עם מיתוס האם ועם שאלת-התמיד על שורשי הרוע.

האם-המספרת מניחה לפנטזיות שלה להתערבב בווידויה על השתלשלות האירועים הקונקרטיים ומעתיקה את נקודת הכובד של הסיפור ממעשי הבן אל מחשבותיה, החל ברגע שבו, היא כותבת, "חשבתי באופן מודע דברים רעים על בני." במובן זה, היומן-מן-המרתף הנרשם על ידה הרה באפיזודות מדומות שבהן היא מחליפה את הבן, תופסת את מקומו או מתמזגת איתו ועם עוצמות החרדה והטינה שלו שנעשות לחרדה ולטינה שלה עצמה ומשפיעות על המפגש ביניהם. עם זאת, ברגע מסוים בסיפור ברור גם לה, שמה שקורה אכן קורה בחוץ ואינו מזמן מצד הבן לא רגש אשמה ולא חרטה.

ההתייסרות שהיא מתייסרת בה מתחלפת בהכרה בזרות שמקבלת בהתחלה נפח דמוני, גורלי: "גירשתי את הילד מלבי, את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי ונהיה כזה. אני תוהה אם היה עלי להיות אחרת. במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה".

בעקבות הזמן האבוד [1]: קומברה, מאת מרסל פרוסט בתרגומה של הלית ישורון (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1992)

"מלאכת פנלופה של שמירת-הזכר": כך תיאר ולטר בנימין את "אריגת הזיכרון של פרוסט", שאנו קוראים בו בתרגומה המאגי של הלית ישורון. הספר הזה מכניס אותי בכל פעם מחדש לאזור החוויה של פרוסט, ואולי גם של סופרים מודרניסטים אחרים: אזור ההזיה הסהרורית של איש השרוע במיטה, מנוטרל מנוכחות אנושית או מדיאלוג עם החוץ, מישהו שאינו ישן לגמרי ואינו ער לגמרי אלא מנסה להירדם ומזמן אותנו למעין סיאנס. השוכב הוא הילד הנפלש באלביתי כשם שהוא הנוסע הנפגש עם הזר, וכל כמה שהוא ואנחנו מייחלים שסופו של המסע בשיבה, שהתנועה היא מעגלית, נוסטלגית, אפשר שמשהו טראומטי עתיד לקרות.

כבר עמוד הפתיחה של פרוסט, עם אותו "משפט פרוסטיאני" מובהק, מורכב ואטי, צופן את המעבר מסיטואציה ביתית מנחמת של שינה לדרך מנכרת של מסע וחולי. בחוץ – עוד נלמד – זה להיות נפרד מאמא, להמתין לה בכאב. פרוסט הוא הסובייקט הסנטימנטלי, אולי אפילו הפאתטי (במובן הטוב של המילה: סובייקט הרה פאתוס). והרומן הזה, שהוא רומן על הזמן, הוא גם רומן על אהבה, על משאלה לאינטימיות. ועוד לא אמרתי דבר על המדלין. הנה בתרגום: "בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו".

• פרס ספיר
• מיכל בן-נפתלי
• ספרים
• תרבות