>>

1. גבעת הדשא שצופה לים בפאתי גן העצמאות

כמגשר גירושין אני נמצא בחלקים גדולים של היום בחדרים בהם האנרגיה יכולה להיות קשה וסוגרת לפרקים. בשנתיים האחרונות מאז התחילה המלחמה נראה שהאוויר כולו נהיה דחוס ורווי בצער, כאב וחרדה. אלה מצבים בהם הפריים שלנו כבני אדם מצטמצם מאוד וקשה לראות רחוק או רחב ובטח שקשה לראות אופטימי. כשאני מרגיש שהתמונה שלי הולכת ומצטמצמת, אני תופס את עצמי לקראת סוף היום, יוצא מדירתי שברחוב פנקס וצועד על שדרות נורדאו לעבר הים. זו שעה בה מתחילה השקיעה ובראש ובלב תמיד מתנגן לי השיר "ערב עירוני" של אלתרמן. באחת מהגיחות שלי, בעודי צועד בשדרה נתקלתי מחוץ לאחד הבניינים שלט עליו כתוב "כאן חי המשורר נתן אלתרמן". הרגשתי שהשקיעה הוורודה בין הגגות שאני רואה היא אותה השקיעה שהוא ראה מאותה נקודה. היה בזה משהו מרגיע, כי המציאות יכולה להשתגע בכל מיני צורות ולייצר חוסר ודאות, אבל יש דברים שאף פעם לא ישתנו. בסןף הדרך הזו אני מגיע לגן העצמאות, חוצה אותו ומגיע אל גבעת דשא קטנה שמולה נפרש הים במלוא תפארתו. אני מתיישב, באופן אוטומטי גם הפריים שלי נפתח ביחד עם כל הכחול הזה, ופתאום אפשר לראות אופק.

2. קפה איזי

יש המון בתי קפה אטרקטיביים בעיר ובאמת שבדקתי הרבה מהם, אבל מהרגע הראשון שבו התיישבתי באיזי הרגשתי שזה המקום שלי. מאז עברו 7 שנים בהן הפכתי אותו למשרד שלי בימים בהם אני לא נמצא בקליניקה, לנקודה אליה אני מגיע כשאני צריך להרגיש תנועה מול העיניים כדי לשחרר איזה מחסום של כתיבה, לבסיס שלי לפגישות וללוקיישן המועדף עליי לקפה ומאפה בשישי-שבת. למה דווקא האיזי? זה לא רק הקפה המעולה או ריחות האפייה שמקשים עליי בכל פעם שאני מרגיש שהגיע הזמן לדיאטה – זה קודם כל הצוות. למרות שהדמויות התחלפו במהלך השנים, האנרגיה של הצוות נשארה תמיד כזאת שמייצרת אווירה מזמינה של קפה שכונתי כמו שקפה שכונתי אמור להיות – כזה שאתה מגיע בבוקר ומקבל את הקפה שלך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו מבלי שהיית צריך להגיד מילה.
ארלוזרוב 76 תל אביב

3. המספרה של ניסים וחיים

התקשיתי למצוא בעיר ספר שהצליח להבין עד הסוף מה אני מבקש. אני לא בטוח שהצלחתי להבין בעצמי. בשלב מסוים כשכמעט השלמתי עם זה שלעולם לא אצא מרוצה ממספרה, זיו בת הזוג שלי עשתה מעשה שמעטות הנשים שמוכנות לעשות וחיברה אותי לניסים, הספר שלה. הגעתי למקום די קטן ברחוב בן יהודה בו שתי עמדות תספורת – אחת של חיים בעל המקום ואחת של ניסים. יצאתי משם אחרי חצי שעה לא רק עם התספורת המדויקת לה חיכיתי כל השנים אלא עם הרגשה שפגשתי פסיכולוג, מטפל זוגי ויועץ עסקי. מאז אני חוזר לפחות פעם בחודש (לפעמים פחות, תלוי כמה יש לי לפרוק), מתקבל באמירה "הנה השמאלני שאנחנו הכי אוהבים" ויוצא אחרי חצי שעה כמו אדם חדש.
בן יהודה 196 תל אביב

4. בית אריאלה

מאז שאני זוכר את עצמי, להיות בסביבת ספרים תמיד נסך בי רוגע. מגיל מאוד צעיר אהבתי לקרוא ולכתוב וללכת לאיבוד בין המילים ולתת לדמיון לשוט עליהן הרחק מהמציאות המוגבלת והמגבילה. כשאני נכנס לספריה בבית אריאלה אני מאבד את תחושת הזמן. כמו ילד בחנות ממתקים אני שולף ספרים, צולל אל איזה טקסט שתופס לי את העין ומאבד תחושת זמן. יצא לי גם להשתתף בשתי סדנאות כתיבה שנערכו בבית אריאלה אותן הנחו הסופרות המעולות אדוה בולה ונועה ידלין.

בזמנים מסוימים היה קשה לי להסביר לעצמי את הפער העצום בין המציאות הגסה שכולנו חיים בה בשנתיים האחרונות לשקט ולעדינות שחוויתי כשנכנסתי לבית אריאלה למפגשים של הסדנה. ואז צפיתי בראיון עם דויד גרוסמן בו הוא נשאל איך הוא מצליח לכתוב בתוך המלחמה הקשה הזאת. התשובה שלו, "אני מצייר קווים דקים במציאות עבה", ענתה לי באופן הכי מדויק שיש על הדיסוננס שחשתי. ספרים, מילים ובכלל כל דבר שקשור ליצירה ולתרבות הם הרפואה המונעת הטובה ביותר מפני ההשחתה של הנפש בימים בהם היא עלולה להיאטם ולהתקשות.
שאול המלך 27 תל אביב

5. הסילון

בשנים האחרונות נראה שכל בר שנפתח בעיר בונה את עצמו כך שישרת את המציאות האינסטגרמית שאנחנו חיים בה. זה נראה טוב ומצטלם טוב, אבל לי זה מרגיש מתאמץ ומזיע מדי. אולי אני אשמע בומר, אבל לצלם כוסות עם אלכוהול, מעוצבות ומעוטרות בשמשיות ככל שיהיו, נראה לי כמו אינסטינקט לא בריא. כשמניחים כוס עם אלכוהול על השולחן שלי האינסטינקט הראשוני שלי הוא לשתות אותה. אני גם מאמין ששגרת חייו של הציבור לא תושפע באופן דרמטי אם לא ייחשף למרגריטה שלי. הסילון הוא בר שכונתי שמתקיים מחוץ ליקום האינסטגרמי. הכל פשוט, מהשולחנות והכסאות ועד המשקאות והמזון. פשוט במובן הכי טוב של המילה. אחרי שתי מרגריטות וטוסט שממחיש בכל ביס את האימרה שטבעו חז"ל, "אין דבר כזה יותר מדי חמאה", לאף אחד אין צורך להוציא את הטלפון ולצלם, וכל מה שבא לך הוא פשוט להיות.
קינג ג'ורג' 89 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית ה"חדשה" היא ללא ספק המפגע הויזואלי/סביבתי הגדול ביותר שקיים בעיר. נאלצתי להגיע אליה מדיי פעם בימי שישי בלילה כשמועדון הבלוק האגדי ז"ל פעל בו. בזמן העמידה בתור והציפייה לתדרוך המפורסם שכל מי שהגיע לבלוק הכיר בעל פה, נפרשה מול עיני המבלים תמונה שכללה מזרקים של נרקומנים, דרי רחוב זרוקים על המדרכה, ריחות של שתן והזנחה. כבר שנים שמדברים על הריסת המתחם המקולל הזה ואין לי מושג איפה התהליך הזה עומד, אבל אני מקווה בשביל העיר, בשביל אלו שגורלם לא שפר עליהם וגורלם נקשר בגורל התחנה הזאת ובשביל תושבי תל אביב ואלו שמגיעים אליה מבחוץ – שהמבנה הזה יהפוך לאפר ואבק ודרי הרחוב יקבלו את העזרה והסיוע שהם כל כך זקוקים לו. ושיחזור הבלוק לאלתר!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ציפורלה לילדים".אני מאוד אוהב את ההרכב של ציפורלה. הייתי בהמון הופעות של האנשים המוכשרים האלה ובכל פעם נפעמתי מהיכולת שלהם לשלב בין הומור ונונסנס לאמירה נוקבת על מציאות חיינו בארץ הזאת. כשהם יצאו במופע לילדים ידעתי שזו הזדמנו לחשוף את בנותיי (בנות 14 ו-12) לחבורה הזאת. קצת חששתי שבתרגום החומרים שלהם לשפת ילדים משהו מהעוקץ הייחודי שלהם ילך לאיבוד. החשש הזה התפוגג מהר כשראיתי את בנותיי צוחקות מאותן הבדיחות שגרמו גם לי לצחוק ולהתעכב על המקומות שדרשו מחשבה. המופע הזה, ובכלל העשייה של ציפורלה, מוכיחה שגם באקלים של השתקה ורידוד השיח – אפשר להגיד המון, בלי להתחנף, בלי להתפשר על איכות אמנותית ובלי שום פחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כמה חודשים מפרוץ המלחמה חזרתי אל הספר"האדם מחפש משמעות"של ויקטור פרנקל. קראתי אותו לאט ובעדינות. בדיעבד אני יודע שחיפשתי תשובות אצל מי שחווה את הגדולה שבטראומות, השואה, וידע איך לזקק ממנה את הנוסחה להתמודדות עם קושי שסוגר עליך מכל כיוון: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". מאוחר יותר סיפר שורד השבי אלי שרעבי שזה בדיוק המשפט שאמר לו הירש פולין-גולדברג ז"ל בשבי, משפט שעזר לו לשמור על עצמו עד ששוחרר. חשתי צמרמורת בכל הגוף.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שצריך לסייע, בכסף או בהתנדבות, לכל ארגון שמסייע לאזרחים ולחיילים להתמודד עם המעמסה הנפשית שיצרה המלחמה, עם הטראומה ועם הפוסט טראומה. כשהמלחמה תסתיים זו תהיה המשימה הגדולה ביותר של כולנו, להחלים ולשקם את הנפש הפצועה שלנו על מנת שנוכל לחזור לשמוח, לצחוק ולאהוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון כחלילי. דווקא במלחמה הוא החליט לפתוח אתקפה תת-תרבות בפאתי שוק הכרמל(רחוב הכרמל 12 תל אביב). מעבר לעובדה שכל המאכלים והמאפים שמכין שם רון בעצמו נעשים מתוך אהבה וטעימים עד מאוד, הוא הפך את המקום לבית לדעות שמאוד קשה להשמיע היום באווירת החרבו-דרבו הכללית. הדוקומנטריסט המוכשר הזה והכותב המחונן הוא גם איש אמיץ מאוד שמתעקש לדבר על דו-קיום, על חזון אחר לאזור המדמם הזה ועל תקווה. בין אם מסכימים איתו או לא, אי אפשר שלא להעריך אדם שבוחר להעז ולדמיין עתיד אחר ולהדליק אור במקום בו החושך מתפשט מדי יום.

אם אפשר להוסיף דמות תל אביבית נוספת, הייתי מרים גם ליהודית כץ. אני מאזין קבוע לפודקאסט המעולה שלה "חושבים טוב" ובמלחמה הוא הפך להיות עבורי מקור לידע ולכלים מאוד חשובים להתמודד עם התקופה הזאת וכל המשברים שהיא הביאה איתה. אני בטוח שיש עוד הרבה אנשים שמאזינים לו ויזדהו עם מה שאני כותב פה ולכן מרגיש צורך לשלוח לה מכאן תודה גדולה על זה בשמי ובשמם.

מה יהיה?
התמונה הגדולה כל כך כאוטית שכל ניסיון לחזות מה יהיה משול לקריאה בקפה. אני מאמין בלב שלם שאם כל אחד ואחת מאיתנו יתאמץ לייצר תקווה עבור עצמו ועבור הסביבה שלו, יושיט יד לאלו שמתקשים לעשות את זה, לא ייפול למלכודת האדישות והייאוש שמשרתת את אלו שמבטיחים לנו ולילדינו עתיד רווי בדם ובכאב – נצליח לייצר עוד ועוד מעגלים שיתרחבו ויהפכו לתנועה עצומה שבסוף תשנה כאן את המציאות. גם את המציאות הפוליטית. אנחנו חייבים להיאבק על עצם היכולת להיות אופטימיים ולהחזיק תקווה – כי בלי אלה באמת שאין לנו מה לחפש כאן.

• העיר שלי
• גירושים
• גן העצמאות
• סילון
• איזי
• ציפורלה
• תתתרבות
• בית אריאלה
• מספרות

>> שרונה ברגר היא הבוסית של OPA, מסעדת הפיין דיינינג האדירה של השפית שיראל ברגר (שהיא גם אחותה), החוגגת בימים אלה שבע שנים של קולינריה גבוהה המבוססת על חומרי גלם מן הצומח בלבד. לציון המאורע ייערך ב-28.9 פופ אפ מיוחד שיכלול לא רק מכירה של שלל המרקחות וההתססות הנפלאות שהן מוכרות בצנצנות ששוות את משקלן בזהבף אלא גם קאמבק של נקניקיית הגזר האיקונית מ"מיס קפלן" ומנות כיפיות אחרות במחירים נגישים.בקיצור, תעקבו.

1. הוטל מונטיפיורי

המקום האהוב עליי בעיר. תמיד כיף לשבת שם. האוכל, האווירה, האנשים, וכמובן הבלאדי מריה עם החזרת הטרייה שהיא הכי טעימה בעיר.
מונטיפיורי 36 תל אביב

2. ג'יאקונדה

מכורה למבעבעים ויינות מתיישנים. ענת ורפאלה מייבאות את הפורטפוליו הכי רחב וטעים של יינות אורגניים וביו דינמיים. לשבת שם בשישי בצהריים זה חלום. אין כמותן.
פרישמן 73 תל אביב

3. חגי והלחם

הם משתמשים בזני חיטה עתיקים חלקם מחקלאות מקומית, יש שם דגש על קיימות ומקומיות אמיתית – שני ערכים שחשובים לי מאוד, טחינת הקמח נעשית במקום, כמובן שהלחמים על בסיס מחמצת, וזה הלחם הכי מזין והכי טעים שיש. אין בוקר בלי טוסט אבוקדו עם הלחם של חגי.
ויטל 25 תל אביב

4. טעם לחיים

שנים שאני הולכת למעדנייה הזו. מעדנייה קטנה של זוג מקסים בשוק לוינסקי, רוב המוצרים נעשים במקום והם על בסיס חומרי גלם מממלכת הצומח בלבד. גן עדן לטבעוניים וגם למי שלא.
נחלת בנימין 125 תל אביב

5. נורמן

כשמתחשק לי לברוח לבועה שמרגישה כמו בריחה לחו"ל, אני אוהבת להגיע לנורמן. יש שם את אלנה, המסעדה, שאני אוהבת מאוד את האוכל של השפים שלה, עומר ודניאל, שהם מתקתקים ומוכשרים.
נחמני 25-23 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. מקום מפחיד מאוד ואפל, כמו עולם מקביל לעיר שאני כל כך אוהבת. זו נחיתה קשה מאוד לכל מי שנכנס לעיר דרכה ואין שם שיקוף למה שבאמת קורה בעיר המהממת (והמדממת) שלנו. על אף שיש שם מסעדות וחנויות אסייתיות מאוד מעניינות, האווירה הכללית מחרידה ולא נעימה. צריך לעשות שם ניקוי ושינוי תדמית דחוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "קלאסה" של אנסמבל ציפורלה, שקודם כל מאוד מצחיק, שנון וחכם, ולצד אסקפיזם גם מציף את כל הנושאים הכי בוערים שקרו פה מאז השבעה באוקטובר בצורה חכמה וסאטירית. מיותר לציין שאני מעריצה שרופה כבר שנים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אחד הספרים האהובים עליי הוא הספר"סוד האושר הפנימי"של ניסים אמון. אחרי שבעה באוקטובר שתפס את כולנו בהפתעה והפך לטראומה לאומית הרגשתי צורך לחזור לספר, שגילה לי שוב את היכולת למצוא בתוכי יציבות, משמעות, תקווה ושלווה גם כשהעולם החיצוני רועש וכל כך כואב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתחילת המלחמה המסעדה הייתה סגורה וחיפשנו דרך לתרום. קיבלנו פנייה ממרכז שנפתח לסיוע לנפגעי וניצולי הנובה שאמרו שיש רוב טבעוני בין הניצולים. בישלנו כל הטבחים והמלצרים אוכל טבעוני בכמויות, שנאסף יום יום אל המרכז. מעבר לתרומה החשובה ביותר, זה סיפק גם לנו קצת נחמה לעבוד ולעשות משהו מחבר יחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תקופה מאוד מאתגרת בשביל ענף המסעדנות, ולכן הייתי רוצה שנרים ככלל לכל המסעדנים שעובדים קשה יום יום בכדי להשאיר את העיר טעימה וחיה ולספק מקום מפלט מחיי היום יום (הלא פשוטים) לכולנו.

מה יהיה?
אני מחזיקה באמונה שאין ברירה אלא להיות אופטימית. זו עבודה יום יומית, אבל אם לא הייתי מאוהבת בתל אביב ומאמינה שנצא מכל החרא הזה, מזמן הייתי בתאילנד 🙂

• העיר שלי
• opa
• אוכלים שותים
• פופ אפ
• ציפורלה
• הוטל מונטיפיורי
• אלנה
• מלון נורמן
• ג'יאקונדה
• חגי והלחם

>> לוטוס אתרוג היא יוצרת ושחקנית שחיה בתל אביב, ממייסדות אנסמבל ציפורלה (וגם כותבת, משחקת ומלמדת בו. ומלמדת יוגה). בפסטיבל תיאטרונטו 2023 היא חברה אל עמרי לייבוביץ' ויצרה יחד איתו את הצגת היחיד שלו, "ארטיסט", המגוללת את סיפור חייו סביב התגלית שהוריו הסתירו ממנו את היותו על הספקטרום. עכשיו מגיעה ההצגה למספר הופעות מצומצם בצוותא, ואתם יכולים ובעיקר צריכים לראות אותה(ההצגה הקרובה: 1.4, פרטים וכרטיסים כאן).

>> כישלונות מפוארים ותוכניות יפות שנגנזו // העיר של הילה שמר
>> אופוריה בשדרה וקסם של ארמון בוכרי // העיר של ג'וליה פרמנטו-צייזלר

1. בניין גבירול

אני כותבת עכשיו מהסטודיו של ציפורלה שנמצא באבן גבירול, בבניין שנקרא "גבירול". בניין של אומנים שהתחיל כפרויקט של העירייה ועבר לחברת נדל"ן, אבל כל האומנים נשארו 🙂 יש כאן אומן מיניאטורות, מורה לפיתוח קול, צלמת, סטודיו לתפירה, מחזאי, עורכי קולנוע ודי.ג'ייאים. מצד אחד כל כך דוחה ומוזנח פה, זה היה פעם בניין בזק, וחלק מהסטודיואים נראים כמו משרדים משנות השמונים עם שטיח מקיר לקיר (והריח בהתאם). מצד שני, בתוך זה יש אנשים כל כך חמודים, ותמיד בפינת עישון אפשר לתפוס שיחה מעניינת, לתת עצה או ליצור קשר. והפלוס הענק הוא שאני תמיד יכולה להיכנס לסטודיו, לסגור את הדלת, לצעוק, לנגן, לזוז או לכתוב ולעשות בגדול מה שבא לי (כמו שאלוהימה התכוונה).

2. השמורה

אני יודעת שכבר כתבו במדור הזה על "השמורה". אבל אני חייבת שתבואו לשמורה. לא רק בגלל שאני מלמדת שם יוגה, בגלל שזה המקום הכי יפה והכי סודי בעיר.
גורדון 30 (מתחבא למטה בין העצים)

3. בתי התרבות של כיכר ביאליק

המתחם של בית ביאליק, עם מרכז פליציה בלומנטל, בית ליבלינג, בית ראובן ומוזיאון העיר, אחד המקומות היפים להסתובב בהם או להיכנס פנימה למוזיאונים או סתם לשתות קפה בשמש.

4. קפה דייזי

קפה דייזי באבן גבירול נפתח ליד הסטודיו שלנו. יש שם את כל מה שצריך: דברים טעימים ואנשים ממש טובים.
אבן גבירול 114

5. הירידה של שדרות בן ציון

לרכוב בשדרה מהבימה עד האוזן השלישית, להרגיש את הרוח בפנים ולחשוב שאת שוב בת 14.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

החפירות בצפון ארלוזרוב. אני גרה בשכונה שמרגישה כמו אתר בנייה. אני בטוחה שהרבה יכולים להגיד את זה על השכונה שלהם, אבל אצלנו זה פשוט מטורף. אנחנו בארלוזרוב קרוב לרכבת מרכז, ומכל כיוון שלא תסתכלי יש לך מנופים, דחפורים, רעש, ובורות ברצפה. ואף מילה על הרכבת הקלה שבתקווה הנכדים שלנו יהנו ממנה. בחלומי, כל בוקר יש כאן שקט וציוץ ציפורים. בינתיים, אנחנו מנסים לא ליפול לבור.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
טוב, אומרים שאין הנחתום מעיד וכו', אבל עמרי לייבוביץ' שמשחק בהצגה שביימתי, "ארטיסט", גורם לי להתרגש ממנו כל פעם מחדש. עמרי מספר את סיפור חייו, כאוטיסט בתפקוד גבוה, ששמע במקרה על האבחנה שלו בגיל ההתבגרות – וזה הפך לו את החיים. על הבמה עמרי הוא גם מצחיק, שר ורוקד, וגם סוגר חשבונות עם פסיכיאטרים, הורים, אנשי חינוך וכל מי שניסה לנרמל אותו. חוויה חשובה לכל מי שהוא הורה, או ילד, או גם וגם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
1. "עיר". הייתי עם תומר מציפורלה במופע של שלומי שבן באופרה, שעשה מחווה במלאת 20 שנה לאלבום "עיר". הייתי ביצירת אומנות. אין לי מילים. רק כמה ניצוצות: פתיחה של נועם ענבר, עוזי רמירז, ערן צור פתאום על בר נייד, הקאמרטה, לוליינים, גורי אלפי עושה ליפסינג, רננה רז ושלומי רוקדים ופתאום תזמורת של טינאייג'רס שפורצים אל הבמה. בהשתחוויה הם היו איזה 40 איש על הבמה, ספרתי. אני ותומר שרנו את כל השירים בקול רם, בכינו והתחבקנו.

2. "סאטרדי נייט לייב". אני באובססיה על ארועי 50 שנה ל-snl בצורה קיצונית. כן, התכנית כבר עבשה, אבל חגיגות החמישים מייצרות כמות פסיכוטית של תכנים, זה גורם לי איכשהו להעריך את האמריקאים האלה, שעושים את הבידור שלהם בצורה כל כך רצינית. ראיתי כבר את הקונצרט שלהם ברדיו סיטי (עם שר, לורין היל, ואיחוד של נירוונה!) ראיתי את התוכנית החגיגית ונזכרתי כמה אני מאוהבת בטינה פיי ואיימי פולר, ראיתי את הדוקו של ארבעת הפרקים – כל פרק על תופעה אחרת שקשורה ל-snl, ואת הפיצ'ר, שבו משוחזר ליל בכורה של התוכנית (גרג מ"יורשים" משחק גם את ג'ים הנסון וגם את אנדי קאופמן. נדיר).

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כלבלבים. פעם כשהייתי טינאייג'רית הרמתי הפגנות נגד תעשיית הבשר החתמתי עצומות נגד ניסויים בבעלי חיים, והייתי מאוד אקטיביסטית. היום אני סתם צמחונית ובעיקר מאמצת כלבים. תאמצו כלב! כמו שאומרים במערכון שלנו מתוך המופע "סטריאוטיפי": "עדיף כלב חבר – מאשר חבר כלב".

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולנו:) כל מי שממשיך לחיות פה על אף המחירים הבלתי נתפסים, הרעש, הבנייה ומצוקת התחבורה. תרימו לעצמכםן.

מה יהיה?
אמן שיהיה טוב. שנצליח להשתקם נפשית מהתקופה הזאת. אין לי אף סלוגן מפוצץ, אבל חייבים להיות אופטימיים.

• העיר שלי
• תיאטרון
• ציפורלה
• גבירול
• יוגה
• כיכר ביאליק
• שדרות בן ציון
• קפה דייזי

מדי יום אנחנו מארחים במדור הפופולרי "העיר שלי" את מיטב בנותיה ובניה של תל אביב-יפו, אמנים ומוזיקאיות, שפים ומסעדניות, סופרות וקולנוענים, אקטיביסטיות ומעצבים, וסוחטים מהם המלצות על מקומות אהובים שמיוחדים להם או סתם מקומות מעולים. מדי שבוע נקבץ כאן את ההמלצות המעניינות והמוצלחות ביותר שהצטברו באותו שבוע. והפעם: מסעדה שתמיד נגמרת בהנגאובר, פסל שיגרום לכם לחשוב, הופעה שתנער אתכם, מאפים יפנים שיצחיקו אתכם ולא פחות משש טמבוריות מומלצות – ללא ספק המידע השימושי ביותר בתולדות המדור. איזו עיר זאת יה אללה.

>> מי צריך מישלן? 23 מסעדות השף הטובות ביותר בתל אביב
>> כל שכונה קפה: 27 בתי הקפה השכונתיים הכי טובים בתל אביב

מסעדה // ג'וז ולוז

מורן קליגר כיכבה השבוע ביריד ספרי האמן של ארטפורט ושלחה אותנו לשתות ולנשנש:
אין תל אביבי שלא מכיר או ביקר בג'וז ולוז באחד מגלגוליה השונים. המקום החל את דרכו לפני בערך כעשר שנים בדירת מגורים עורפית ברחוב יהודה הלוי, מאז עבר לאזור פלורנטין ולפני מספר שנים עבר ללוקיישן הנוכחי – אולם אירועים בוכרי לשעבר באזור קריית המלאכה, ממש מתחת לסטודיו שלי שנמצא באותו הרחוב. מאז הפך המקום ליעד קבוע לשתות בו כוס יין בערב אחרי יום עבודה מתיש בסטודיו או סתם להיפגש עם חברים לדרינק ונשנושים. תמיד נעים וטעים וכולם מכירים את כולם, ואיכשהו באיזשהו אופן זה תמיד נגמר בהאנגאובר בבוקר שלמחרת.התנופה 7// העיר של מורן קליגר

חנות // 6 טמבוריות מומלצות

רן ברודר, מנכ"ל בירד ישראל, מספק את ההמלצה השימושית ביותר בתולדות המדור:
אני פריק של להכין ולתקן דברים בעצמי. לא משנה כמה אהיה עסוק, אני לא מצליח להחליף את הרכישה של המוצר התורן בטמבוריה עם איזה משפט מפתח של המוכר. קרובים ללב הםמושון(פרישמן 42),כלי וחומר(פרישמן 45),גרינבוים צבעים(קינג ג׳ורג׳ 86),דקל נוי(קינג ג׳ורג׳ 47),הבית שלי(ארלוזרוב 76) ובא לבית(דיזנגוף 234).// העיר של רן ברודר

בית קפה // קפה דאמה

עומר פעמוני אשל מקבוצת בוקה מבין דבר או שניים בבתי קפה. אז כשהוא ממליץ על בית קפה אנחנו מקשיבים:
קפה דאמה הוא מקום נעים ואסתטי וטעים, ואת הירידה לפרטים וההקפדה אני מעריך במיוחד. את שירה ושירי אני מכיר מכל כך הרבה מעגלים – ניו יורק, אוויה, תל אביב, חוקוק. הרומן שלי איתן התחיל במספרה. הגעתי להסתפר רק כי הרגשתי שם את האהבה שלהן, את הפשטות שלהן. עכשיו שירה ואנחנו שכנים בתל אביב ושירי ואנחנו שכנים מחוץ ורחוק מאוד מתל אביב. לאמריקנו בדאמה אין תחליף, גם בזכות הכוסות – פרטים והקפדה, כבר אמרתי?רבי נחמן 1// העיר של עומר פעמוני אשל

הופעה // קלאסה // ציפור'לה

אחרי ההמלצה על טמבוריות, רן ברודר מספק לנו גם קצת תרבות לנשמה:
"האנסמבל מוכשר וזה ידוע, אבל להגיע למוזיאון תל אביב דרך כיכר החטופים, למופע אינטילגנטי ומלא ביקורת, זו חוויה ייחודית לתקופתנו. הלוואי שנוכל לצחוק ולהציג דברים פשוטים יותר בעתיד"// העיר של רן ברודר

https://www.youtube.com/watch?v=uSNXUPD7tAI

פסל // פסל מנדטורי מס' 1

האמנית יעל סלומה עם מיצג וידאו חדש ומרהיב במוזיאון יפו. ותראו איזו המלצה יפה:
אני אוהבת כשאמנות יכולה לדבר בכל מיני גבהים לכל מיני אנשים בכל מיני תקופות בחיים. בסיבובים בעיר הגדולה בילדותי, אחד האתרים האהובים עלי היה פסל מנדטורי מספר 1 של הפסל גבי קלזמר. כילדה, מצאתי את ההתגלמות של אלומת האור של הפנס דווקא כקונוס פלדה כבד ואטום בלתי צפויה ומשעשעת. בכל פעם מחדש הייתי מופתעת מהניגוד בינו לבין כל הפנסים האחרים: בין האור לחושך, בין השקיפות של חלקיקי האוויר לאטימות של הברזל, בין הקלילות של גל אור לכובד של הייצוג שלו בפסל הזה.
שדרות בן גוריון 86// העיר של יעל סלומה

אור בחושך. פסל מנדטורי מס' 1, גבי קלזמר (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

פטיסרי // The Sando Box

המאיירת והקומיקסאית דנה ברלב חובקת ספר חדש, אז סחטנו ממנה המלצה רותחת על סנדוויצ'ים שנראים כמו קומיקס:
בתור יפנופילית שמחתי מאוד על פתיחת המקום של השפית קונדיטורית נירית צ'יטיאט, שנולדה וגדלה ביפן. בכל פעם שאני נכנסת לסנדו בוקס נמרח לי חיוך דבילי על הפרצוף למראה פחזניית חזיר או לחמניית דובי והכל כל כך יפה ומפתה, מה שמקשה עלי מאוד להחליט במה לבחור. תמצאו פה כריכי סנדו יפנים, מאפים מיוחדים, קאקיגורי, קינוחים ועוד. גם העיצוב מושקע ויפני באופיו – כולל אסלה יפנית! למי שמגיע/ה בפעם הראשונה – המלון פאן חובה!רחוב יצחק שדה 6// העיר של דנה ברלב

ספרים // ספריית הקומיקס בבית אריאלה

קומיקסאים אוהבים קומיקס? אוהבים. עוד המלצה של דנה ברלב:
אני אוהבת מאוד לבקר בספריית בית אריאלה. ובמיוחד בספריית הקומיקס שנמצאת בקומה 1-, מאחר ורוב מה שמעניין אותי בחיים האלה הוא לקרוא וליצור קומיקס. בספרייה אפשר למצוא מגוון רחב של קומיקסים, מאנימה ועד רומנים גרפיים וכל מיני פנזינים נדירים וגם את גבי טרטקובסקי מנהל הספרייה שהוא אחד האנשים הנחמדים שפגשתי.שדרות שאול המלך 27 // א'-ה' 18:45-12:00// העיר של דנה ברלב

ספריית הקומיקס בבית אריאלה (צילום באדיבות בית אריאלה/עיריית ת"א-יפו)

בר יין // קוט

מתן סלע, הבעלים של גלידריה אוטלו, יודע איפה לשלוח אותנו לבלות:
אני אוהב מאוד יין ומבחינתי יש במקום הזה פיצוח של חוויית בילוי בבר יין. מעבר לתפריט היין הנהדר שיש שם והאוכל שבא בול ליד, האווירה חשמלית ויון מארח על.
אחד העם 33// העיר של מתן סלע

• ❤ תל אביב
• העיר שלי
• ג'וז ולוז
• בית אריאלה
• ציפורלה
• טמבורייה

כשנשאלתי אם אני רוצה ללכת למופע החדש של "ציפורלה" ולכתוב עליו, עניתי מייד כן – כי ראיתי כמה שירים שנונים שלהם ברשת והם נשאו חן בעיני (כלומר, נגנבתי). מעולם לפני כן לא ראיתי אותם על הבמה, כך שאני לא יכולה להשוות את המופע הנוכחי לקודמיו. מה שראיתי אהבתי. תשעה אנשים מוכשרים יצרו והעלו רצף של מערכונים מבדרים – חלקם חדים וקולעים יותר, חלקם פחות, אבל כולם הוגשו עם הרבה אנרגיה וחן כובש.

>>בלי פשרות: 9 עוגות כשרות לפסח שאשכרה לא יאכזבו את האורחים

המלחמה בעזה ומה שקדם לה נוכחים לאורך רוב הערב, כשפה ושם משובצים גם מערכוני נוסטלגיה סתם בשביל לעסות את הנפש, כאילו. אחד מהם הוא הדיאלוג הנונסנסי בין אריק איינשטיין ושלום חנוך, שמורכב משמות של שירים של השניים. החידוד "אני ואתה נשנה את האוּלם" מתוך אותו מערכון חביב מהדהד מאוחר יותר במערכון סאטירי חד, שבו צמד חבד"ניקים מוכרים לחילוניים מבחר מושגים דתיים כמו שידוך, תיקון וחזרה בתשובה. הם טוענים – ומדגימים באמצעות עזרים למיניהם – שלא צריך להיבהל מהמושגים האלה, מרגילים את הצופים בשורות הראשונות לשתף פעולה, ולפני ששמנו לב הם משנים את האוּלם (ואת העולם) באופן מבהיל.

השילוב בין נוסטלגיה אסקפיסטית למערכונים סאטיריים, שחושפים את אפקט ההרדמה של הנוסטלגיה, נמצא שם עוד לפני שהשחקנים עולים על הבמה. נוסטלגיה מקבלת את פני הצופים כשהם נכנסים לאולם אסיא במוזאון תל אביב, ומייצרת טעם חמצמץ (מכוון) בשל הניגוד הבולט בינה לבין המיצגים בכיכר החטופים שבחוץ. שירת הגבעתרון ממלאת את האולם, ושקופיות עם מילות שירי ארץ ישראל הישנים והטובים מזמינות את הצופים להצטרף. שרתי "בקיץ הזה תלבשי לבן" והתכווצתי.

אנסמבל "ציפור'לה" הוקם ב-2005 על ידי חברי מחזור מ' בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב. חלק ממייסדי הקבוצה, שכותבים ומביימים את עצמם, עדיין מופיעים איתה (גל פרידמן, לוטוס אתרוג, תומר נהיר פטלוק, תמרה קליינגון, עמרי דורון ואפרת אביב), אחרים פרשו לקריירות אחרות (דאנה איבגי, בן פרי) והוחלפו בשחקנים חדשים (כרמל נצר, אלעד סננס, בר חדד). במופע הנוכחי משתתפת גם סוזאנה פפיאן המצוינת מ"גן קופים" ו"הצבי".

זה הרכב גדול, ולריבוי יש יתרון במערכונים המוזיקליים. אחת ההברקות של הערב היתה הביצוע המקהלתי המדויק ל"כל הכבוד" מתוך "קזבלן", כולל הכוריאוגרפיה הנלווית, רק בלי זמר ראשי, כלומר בלי השיר עצמו, ובלי כבוד. בהמשך הם שרו את "שיר לשלום", רק בלי המלה "שלום", כי היום אסור להזכיר אותה. זה לא רק חיווי סאטירי, הוא גם פוצע, כי הוא מזכיר לכולם את הפעם ההיא שהשיר הושר במלואו ועם תקווה גדולה בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995.

ברוח דומה יש גם קטע בשם "מחזמר זה לא הזמן" (ככתוב ברשימת המערכונים שהיתה תלויה על הקיר), שבו מושם לצחוק הטיעון הדמגוגי "זה לא זמן לפוליטיקה" שחברי הליכוד כל כך אוהבים. מערכון עוקצני נוסף מתייחס למפרסמים חסרי הבושה שמנסים לעשות רווח מהמלחמה. כוכבות טיקטוק, מומחית למיניות, ועוד מיני מומחים צועדים בסך, מוכרים את מרכולתם מרוחה בשכבה עבה של "יחד ננצח", ועל המסך מאחור מתחילות להופיע תמונות של המאכערים הכי גדולים – אלה שבממשלה.

לא אפרט כאן את כל הקטעים (יש גם טייק-אוף מוצלח על הגששים). אציין רק שמדובר בתמהיל מוצלח של הומור, נעים ופחות נעים, שמוציא את הצופים מסופקים. וב"צופים", הכוונה לפלח החברתי המסוים שהאנסמבל פונה אליו. מן הסתם קוני הכרטיסים יודעים למה הם באים. לא ניצפו ביביסטים בקהל.
לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורת הצגה
• במה
• ציפורלה