Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
קליס הולכת להעיף את הבארבי השמיימה הערב. אל תפספסו
קליס בזאפה הרצליה. צילום: MUPERPHOTO מופרפוטו
החדשות הטובות: עדיין נשארו כרטיסים להופעה של קליס הערב. החדשות הרעות: העובדה שעדיין נשארו כרטיסים להופעה של קליס הערב לא מעידה עליכם דברים טובים במיוחד. מזל שעדיין יש לכם קצת זמן להתעדכן בחומרים החדשים ולתקן את המחדל
כן, בסדר, מילקשייק. ברור שהיא תבצע הערב את "Milkshake", וגם את "Caught Out There" (זה השיר עם "אני מה-זה שונאת אותך עכשיו", למי שצריך רענון). אבל אם אתם במקרה מהאנשים שפספסו את האלבומים הבאמת מעולים שקליס הוציאה אחד אחרי השני, שלפעמים מתעלים על – ובטח לא נופלים ברמה מהלהיטים שלה, יכול להיות שחשבתם שזה לא מצדיק הופעה מלאה. אז הסירו דאגה מליבכם: הופעה של קליס זו פצצת סול מדויקת, עדכנית וקלאסית בו זמנית, שלא הרבה מסוגלים להשתוות אליה – ובטח שאין הרבה הופעות עם סאונד כזה שמגיעות לארץ (ואם ראיתם אותה בזאפה בתל אביב ו/או בהרצליה לפני שבע שנים, אז אתם כבר יודעים).
קליס מוציאה באנגרים מאז אלבום הבכורה "Kaleidoscope", אותו הציאה כשהייתה רק בת 20 ושסימל את תחילתו של שיתוף פעולה ארוך עם הנפטונז (פארל וויליאמס וצ'אד הוגו). ב-2003 היא שיחררה את הלהיט הכי גדול שלה, "מילקשייק", אבל באותו אלבום, "Tasty", היו עוד קטעים ענקיים: "Millionaire" (עם אנדרה 3000 מאאוטקאסט) וגם "In Public" עם נאס, לו גם הייתה נשואה (נישואים שנגמרו כל כך רע שנאס הקליט על זה אלבום שלם). וזה עוד מבלי להכנס מעבר לסינגלים, כי זה הקטע עם קליס: היא מוציאה אלבומי פופ ששווה להעמיק בהם הרבה מעבר ללהיטים שלהם. ואם זה לא היה מספיק, ב-2014, קצת לפני ההופעה בארץ, היא נכנסה לפאזה חדשה, הקליטה את "Food" הנסיוני יחסית עבור הלייבל האלקטרוני הבריטי האגדי Ninja Tune – ונעלמה שוב לכמה שנים טובות, למרות שבעיקרון כבר כמה חודשים מובטח לצאת אלבום חדש, "Dirt", שבינתיים כבר יצאו ממנו שתי טעימות מעניינות.
אז נכון, זה לא 47 מיליון הצפיות של Milkshake, אבל אתם יודעים מה? לקטעים האלה יש סאונד יותר מגניב, עדכני בלי לרדוף אחרי טרנדים, והקול שלה עדיין נשמע פצצה. יש לכם עד הערב לחרוש עליהם ולהרשים את שאר באי ההופעה בבקיאות שלכם, וזה מה שכולם רוצים באמת, לא?
בארבי, קיבוץ גלויות 52. הערב (ראשון, 17.7) ב-20:30.כרטיסים כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מבול ההופעות מחו"ל נמשך הבוקר (א') עם ההודעה שקליס המעולה חוזרת לפה להופעה אחת ביוני. זו הפעם השלישית שהמוזיקאית המצליחה נוחתת פה לאחר שתי הופעות ב-2015. הפעם היא תגיע לבארבי ב-17.7 להופעה אחת.
המוזיקאית האמריקאית היא בין הנשים הבודדות שהכניסו 10 סינגלים לפסגת המצעדים – דווקא בבריטניה. היא עבדה שנים עם פארל ויליאמס ושיתפה פעולה עם רבים וטובים ובהם ביורק, באסטה ריימס ועוד. להיטה הגדול מילקשייק זיכה אותה במועמדות ראשונה לגראמי.
הראש מסתחרר כשמביטים על הקריירה בת 25 השנים של פארל וויליאמס. לא רק בגלל כמות שירים מפילת לסתות, אלא גם בזכות הגיוון המוזיקלי המדהים: שירי פופ מפתיעים, קטעי הארדקור היפ הופ, הרכבי פאוור פופ, פרויקטי פאנק־רוק ורמיקסים לכולם – מפרינס עד הרולינג סטונז. ובכל זאת, חוט מקשר עובר בין כל אחד ואחד מהקטעים על אף השוני המשמעותי ביניהם. זהו הצליל המיוחד שזכה לכינוי "הסאונד של נפטונז" (על שם צמד ההפקה שבו התחיל את דרכו לצד צ'אד הוגו) – צליל שבנוי על ריף סינתסייזרי, רסס של סנרים, תופים אלקטרוניים שטוחים וקצוצים וסאונד כמעט סינתטי שנשמע כמו מוזיקה עתידנית עוד כשהוצג אי שם ב־1998.
הסאונד הזה התפתח והשתנה לאורך השנים, כנראה כתחליף למראה של פארל שלא השתנה אף בקמט לאורך השנים. פארל הפך למפיק־סלב, כזה שרק השם שלו על השיר מבטיח פוטנציאל ללהיט, ונדמה שיחד עם הגלישה שלו לעבר הפופ הקלאסי בעבודה עם בריטני ספירס, ביונסה וג'סטין טימברלייק, הוא תמיד נשאר דמות משפיעה על דור צעיר ומוזר יותר של מוזיקאים, ונזכיר רק את חבורת אוד פיוצ'ר וקנדריק לאמאר לעכשיו.
ובכל זאת, גם כשהיה השם החם ביותר מאחורי קונסולה, פארל לא ויתר על חלום אחד שליווה אותו מהרגע שהחל לעסוק במוזיקה – להיות פרונטמן. הוא גם ניסה בכל דרך אפשרית: התארח ברוב מוחלט של השירים שהפיק, הקים את והיה הסולן של N.E.R.D, נדחף לכל פינה עם שירת הפלצטו שלו, ואף הוציא אלבום סולו (שנכשל מסחרית) ב־2006. מי ידע שכל מה שהוא צריך זה שיר אופטימי מתוך סרט על מיניונים. וכך, רק בגיל 40 ועם קילומטרז' עצום בתעשיית המוזיקה, מצא את עצמו פארל סוף סוף לבדו על הבמה. כלומר, לא על הבמה של הלייב פארק ראשון לציון, אבל על במה. אנחנו לא נכעס ולא ננטור טינה לפארל על הברז שדפק. רק נקשיב למוזיקה הטובה שיצר לאורך השנים, ונקווה שיום אחד עוד נראה אותו על אדמת ישראל.
Noreaga – Super Thug (What What) – 1998
זו היא אמנם לא ההפקה הראשונה של הנפטונז ופארל, שעבדו עוד מראשית הניינטיז כמפיקים ולעיתים כותבים ללהקות ארנ'בי אלו או אחרות, אבל זה הוא בהחלט הרגע שבו גובש והוצג לראשונה אותו "סאונד נפטונז" יחודי לקהל הרחב. נוריאגה לא ראפר מרשים, אבל הצליל החללי שעוטף את קולו והתופים ההולמים האלו עוד יהפכו לקלאסיקה.
Kelis – Caught Out There – 1999
פריצתה הזועמת של קליס לעולם המוזיקה לא היתה יכולה להתקיים ללא הצליל הרענן, מדוסטרש ועם זאת כל כך פשוט שהנפטונז הגישו יחד איתה. הצפצופים המהפנטים בפזמון הם הקסם הקטן שמסתתר כאן.
Ol' Dirty Bastard feat. Kelis – Got Your Money – 1999
אחד המפגשים המעניינים ביותר בראשית דרכם של הנפטונז היה העבודה עם חבר הוו טאנג קלאן הצבעוני ביותר – ODB. הראפ המרושל והצעקות הומלס־בקריז שלו מעולם לא נשמעו מדהים כמו על התופים הקצוצים של הנפטונז.
Mystikal feat. Pharrell – Shake Ya Ass – 2000
הראפר הצעקן מניו אורלינס הצליח להוציא מהצמד מאפיין שיבלוט לא מעט בראשית דרכם – הכלי הערביים שישרו גם על הביט הכי מטונף אווירה אוריינטלית מעורפלת, במפגש עם מקצב מניע תחת. חוץ מזה, זה הוא אחד הרגעים הראשונים ששומעים את פזמוני הפלצטו של פארל, שלא לדבר על הסליז המיוזע.
Jay-Z – I Just Wanna Love U (Give It 2 Me) – 2000
בלהיט מגדיר קריירה, ג'יי זי בשיאו עולה על אחד הביטים הכי מושלמים של הנפטונז. מקצב הרפתקני, מורכב, חללי ועדיין כל כך רקיד ומהנה. במילותיו של ג'יגה עצמו: "אשיג לך בלינג כמו הסאונד של הנפטונז".
N.E.R.D. – Lapdance – 2001
בטוויסט מפתיע, אותו צליל יחודי זכה במסגרת פרוייקט הלהקה של פארל (עדיין עם צ'אד הוגו, אבל גם עם שיי היילי) לאינטרפטציה רוקיסטית עמוסת Fאנק. אלבום הבכורה "In Search of…" הציג גיוון רחב בהרבה מהנפטונז שהכרנו עד אותו הרגע, וסיפק את להיט הגריינדינג הסליזי להפליא הזה.
Britney Spears – Boys – 2001
השיר "Boys" לא היה רק חלק משינוי התדמית המבוגר הראשון של בריטני, רגע אחרי אלבום הבכורה המצליח שלה, אלא גם הפריצה הראשונית של פארל והנפטונז למיינסטרים. בימים שהכובע המרכזי של פארל היה כובע טראקר, הופעת האורח המשופמת שלו עזרה לקעקע את דמותו כמפיק פופ חשוב. כן, הגיטרה האקוסטית התווספה וקולות הבלינג טיפה נרגעו, אבל אי אפשר לפספס – זה עדיין אותו צליל רענן.
Justin Timberlake – Señorita – 2002
בדומה לבריטני, גם ג'אסטין זכה לעבור מסע התבגרות מכוכב ילדים לסמל מין בעזרת המקצבים של פארל. הסיבוב הלטיני שבסניוריטה איפשר להתרחק מאותו ג'סטין של אן סינק ולהכיר מחדש את טימברלייק בן ה-21, שכמסתבר, יודע לשיר נהדר ולבחור מפיקים תואמים.
Pharrell – Frontin' ft. Jay-Z – 2003
כשהנפטונז הוציאו את האלבום "The Neptunes Present…Clones", שכלל הפקות שלהם עם אורחים מגוונים, פארל אזר אומץ לצאת בניסיון ראשון כאמן סולו. השיר, שכלל בית אורח מחברם ג'יי זי, הציג גרסה פופית לצליל הנפטוני ואת הקול הגבוהה של פארל, יחד עם החיבה שלו לשירים לבחורות, אך זכה להצלחה קרירה יחסית לאמן שעבד איתם באותם השנים.
N.E.R.D. – She Wants To Move – 2004
אלבומם הבא של נ.ר.ד, "Fly or Die", הציג התפתחות נוספת בצליל של פארל: כלים חיים. פארל עבד עם תופים אמיתיים, צ'אד הוגו עם גיטרה ופתאום מתברר שגם בלי הצליל המסונטז, הם יכולים להוציא להיטים מעולים.
Snoop Dogg – Drop It Like It's Hot ft. Pharrell Williams – 2004
באחד הביטים הזכורים ביותר מבעשרים השנים האחרונות, הברקה של ממש, הנפטונז יצרו להיט מדבק עם צלילים פשוטים כמו נקישת לשון, ריסוס גרפיטי והשריקה המהפנטת הזו. הסוואג של סנופ בהחלט תרם, אבל זו לא הסיבה שהשיר הזה הפך לקלאסיקת היפ הופ מודרנית.
Pharrell Williams feat. Gwen Stefani – Can I Have It Like That – 2005
ניסיון הפריצה השני של פארל כאמן סולו, "In My Mind" נחשב כשלון. משהו לא התחבר טוב באלבום ועל אף סדרת האורחים המרשימה ועבודת הפקה מושקעת למדי מצד פארל (הפעם לבדו), תדמית ה"סקייטבורד פי" שאימץ לא ממש הביא לפריצה שיחל לה. יחד עם גוון סטפאני, שגם לה עזר לעשות את המעבר מלהקה לסולו, שיר הפתיחה של האלבום הוא אחד מהיחידים שנשארו בזכרון.
הקליפס, צמד ראפרים מוכשרי לשון שפארל לקח תחת חסותו עוד כשרק היה מפיק צעיר, גדלו יחד עם הנפטונז לאורך השנים. אלבומם מ-2006 "Hell Hath No Fury", שהופק כרגיל במלואו ע"י הנפטונז, נחשב בצדק לפסגת היצירה שלהם ואחת מהפרוייקטים המוערכים של הנפטונז. השיר שסוגר אותו, בלדה מסויטת, מהווה דוגמה מושלמת לייחוד שאפיין אותו.
Pusha T ft. Tyler, The Creator – Trouble On My Mind – 2011
אחרי שנים שהיה הצליל של המיינסטרים, פארל הוריד מעט את קצב העבודה והתמקד בבחירת אמנים ספציפים יותר ועבודה על פסקולים (בין היתר, פסקול הסרט "גנוב על הירח", "איש הפלדה" ו-"ספיידרמן המופלא 2"). במקביל, האמנים שגדלו על אותו הסאונד של הנפטונז החלו לצוץ ולבטא את ההשראה שלהם. טיילר, דה קריאייטור, שמתארח בשיר המצוין של פושה טי (מהקליפס), הוא אחד מהמעריצים הנלהבים ביותר של פארל. כאן הוא זכה להשמיד באופן נהדר ביט שלו.
Robin Thicke – Blurred Lines – 2013
הקיץ של פארל החל עם הלהיט השנוי במחלוקת הזה של רובין ת'יק. גם הטענות (המוצדקות) על עידוד תרבות האונס או הטענות (המוצדקות, כפי שנקבע בבית משפט) על גניבת המקצב של השירממארווין גיילא הצליחו לעצור את הלהיט הקוליסאלי הזה. רק פארל יכול להפוך בחור לבן, בצקי ולא קול כמו רובין ת'יק לכוכב הגדול של הקיץ.
Daft Punk – Get Lucky feat. Pharrell & Nile Rodgers – 2013
חודש לאחר מכן, יצא הלהיט שני של אותו קיץ בו פארל היה בכל פינה. בשילוב שנשמע בדיעבד כ"איך לא חשבנו על זה קודם", הסאונד החלקלק של פארל פוגש את זה של דאפט פאנק, ובעזרת הבס השובה של נייל רוג'רס, הדביק לנו בראש את הפזמון החוזר.
Pharrell – Happy – 2013
שיר שנולד לפסקול על מיניונים השלים את הפריצה שפארל ייחל לה כבר 20 שנים. אלבום הסולו השני שלו יצא בזכות השיר הזה, והפעם קלע לטעם הקהל עם גרסת פופ מדוללת במעט של פארל, אבל עם אותו ניצוץ מוזיקלי. יאפ, נראה שפארל עצמו דיי שמח מהעניין.
Snoop Dogg – California Roll – 2015
אחרי שרשמית הפך לסופרסטאר, פארל יכול לעשות כל מה שבא לו. נגיד, להפיק אלבום שלם באווירת Fאנק־סול לחברו הותיק סנופ דוג. השיר הפותח שלו, יחד עם סטיבי פאקינג וונדר, מציג סאונד שלם, נינוח וכל כך מהנה.
וכך, המוזיקה שהרקידה בסוף הניינטיז הפכה למוזיקה שבועטת ב-2016, אבל גם תמיד מוצאת את הפופ שבדבר. פארל חובר בפעם השניה לקנדריק, לאחר שעבד איתו ב"Good Kid" תורם פארל את חלקו החשוב ללהיט הכי גדול של ההאלבום הכי מוערך בתקופה האחרונה. כן, תהיו בטוחים שהוא תמיד שם, עוזר להחליק מוזיקה מורכבת וחכמה במורד הגרון עם תופים מבריקים וצליל מהעתיד. אולי בעתיד גם נראה אותו בכל זאת בישראל.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
למי שהפסיק לעקוב אחרי הקריירה של קליס מתישהו בין "Milkshake" ל"Acapella", הנה כמה מושגים לא צפויים לתאר בהם את הזמרת: חיננית; אצילית; עדינה; מרגשת; חתומה בלייבל האגדי Ninja Tune. כן, קליס. והיה שווה לצאת לזאפה הרצליה, מכל המקומות, בשביל לגלות את השינוי שהיא עברה.
קליס בפברואר 2015 היא קליס ללא כבלים. כשהיא מגולחת מהפקות אלקטרו דורסניות – כיפיות, אך מונוטוניות, כאלו שנועדו לשרת סינגלים, לא אלבומים – ומגובה בלהקת סול-Fאנק קלאסיציסטית ומצוינת, היא נשמעת הכי טוב שהיא יכולה להישמע. יש גם הרבה מה לומר על הנועם שפורץ מקליס ועל הנוכחות הבימתית שלה. על כך שבין השירים היא מספרת סיפורים ארוכים מדי, שהיא יודעת שהם ארוכים מדי ועדיין לא ממש אכפת לה. שהיא צוחקת בקטנה על הקהל ועל עצמה. שהיא שובת לב ממש. אבל המוזיקה יותר מעניינת.
ניקח, לדוגמה, את הלהיטים של הזמרת – "Millionaire", "Acapella" ו"Milkshake". ניתן לזהות את גרסאות המקור שלהם בהופעה כרפרנס בלבד. "Acapella" ו"Millionaire" מומצאים מחדש עם חצוצרת סקא אינטנסיבית, המון קלידים וללא זכר למכונת תופים; "Milkshake" נפתח עם ביט ספרדי אינטנסיבי (או "גרסת חפלה", כדברי שותפי להופעה) ומסתיים בדגימה מפתיעה של ההקלטה המקורית של השיר, כשקליס יוצאת לדו-קרב ווקאלי עם עצמה.
יחד עם זאת, השירים שנשמעים הכי טוב בהופעה הם אלו מהאלבום האחרון של קליס, שנכתבו להרכב זה (או לפחות לאחד דומה): הברקת הFאנק המתוחה והאופטימית "Cobbler", עוד קצת סקא ב"Breakfast" או הסינגל המצוין "Friday Fish Fry", שהולך הכי רחוק ממולדתה של קליס, ניו יורק, עם עמוד שדרה פסאודו-קאנטרי וגרוב דרומי עמוק, עליו קליס רוכבת כמו מלכת רודיאו. אפילו "Rumble" הסנטימנטלי, שבאלבום נשמע חיוור ומאופק, במרחק של מטר פשוט שובר לבבות (מי היה חושב שפזמון שבנוי פחות או יותר מהמילים "Baby don't go" עדיין יכול לעורר משהו? יכול ועוד איך), כשקליס מתחרה עם זמרת הליווי שלה מי שוברת יותר גבוה.
זהו אחד הרגעים הבודדים בהופעה שמציגים ראוותנות מוזיקלית – ובתבונה, הוא משתלב דווקא בשיר מינורי באופיו. תעלולים כאלה ב"Milkshake", נניח, היו לוקחים אותו רחוק מדי, מעבר לקצה. האופן בו קליס מתעקשת לפרק את הלהיטים שלה, בשילוב הסיפור שהיא מספרת על מסיבת עיתונאים בה היא נשאלה אם עדיין מתחשק לה לשיר אותם בהופעה ולצד התפניות המשונות וה"לא פרודוקטיביות" שעשתה בשנים האחרונות (הפסקה של כמה שנים ממוזיקה בהן למדה להיות שפית, למשל), מציירים תמונה של מישהי שלא הרגישה בנוח בעורה של דיוות הפופ שהיא הייתה יכולה להיות.
זה גם מספק מענה לשאלה מתבקשת למי שמביט על הקריירה שלה: האם קליס היא החמצה? היא הרי מוכשרת וכיפית בהרבה מיוצרות אר' נ' בי' אחרות בנות דורה וזה שהגיע אחריה, ועדיין, למרות כמה להיטים גדולים, היא מעולם לא הפכה לאיקונת פופ. אם להחיל עליה הגיון כלכלי קר, אפשר להסיק שכן, משהו התפספס. אבל אחרי שעה ומשהו במחיצתה, ההגיון הקר נמס ונותרת רק עובדה ברורה אחת: הנה יוצרת שמאוהבת במקום בו היא נמצאת ובסאונד שהיא מפיקה. וזו רק סיבה אחת ללכת לראות אותה.
קליס תופיע גם הערב (7.2) בזאפה הרצליה
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אפשר להמר מראש ששתי ההופעות של קליס בשישי ושבת הבאים במועדון הזאפה בהרצליה יהיו היפוכה המוחלט של הופעתה הקודמת בישראל. זאת שרובנו, יש להודות, כמעט שלא ידענו על קיומה. זה קרה ב־2011, שנה ומשהו אחרי האלבום "Flesh Tone", שבו החליפה קליס את הפופ־סול העקום שלה בעטיפת יורופופ נוצצת אבל לא מאוד אנינה. הפאזה המועדונית של קליס כללה אז סיבוב הופעות עם רובין, עוד כוכבת פופ שקשה לא לאהוב, אבל לאומן 17 היא הגיעה עם כמה שירים ופלייבק. מה שבעגה המועדונית נקרא "הופעת פריצה", ובאוזניים של מעריצים שקיוו ליותר, חלטורה קטנה.
התמונה שהצטיירה הייתה של זמרת שקפצה לעשות פה כמה שקלים והמריאה הביתה שנייה אחר כך (היי ריהאנה), אבל בשיחה טרנס אטלנטית עם הדיווה מתברר שכל האפיזודה הזו הייתה רק תוכנית כיסוי מתוחכמת לטיול משפחתי בארץ הקודש. "אימא שלי הייתה בישראל בעבר, אז הזמנתי אותה להצטרף אליי שוב", קליס מספרת בקולה הצרוד, דרך קו טלפון צרוד לא פחות. "אני נוצרייה, אז עשינו הרבה מהמסלולים ההיסטוריים, אכלנו אוכל מדהים והיה נהדר. למען האמת, אפילו עברתי בישראל טקס הטבלה". מה שנקרא – בבוקר קידוש, בלילה שוק.
למרבה השמחה, לביקור הקרוב שלה בישראל (שנדחה מהקיץ בעקבות מבצע צוק איתן), קליס מגיעה עם אלבום מצוין, שאחרי פיתולי הקריירה הרבים שלה הצליח להאיר אותה בגוון חדש ומחמיא מתמיד. "Food" הוקלט בשנה בשעברה בלוס אנג'לס עם דייב סיטק, איש ההרכב TV on the Radio ומפיק המשויך לרוב לצד האלטרנטיבי והמתוחכם של הסקאלה. אחרי שנים שבהן הקפידה להיצמד לסאונדים הכי עדכניים של הפופ, החיבור המחודש של קליס לשורשים רדומים של סול מעושן ושל מקצבים מהסוג שאפשר לשמוע בנווה שאנן האפריקאית הפכו אותה לכוכבת רשימות הסיכום של 2014, ובצדק. "זה תמיד נחמד לקבל ביקורות טובות", היא אומרת בשלווה של מי שכבר שמעה וקראה הכל. "אבל אני לא יכולה לתת לזה להיות הכוח המניע שלי".
אבא שלך היה מוזיקאי ג'אז. הרגשת לחץ לעמוד בסטנדרטים של האלבומים הגדולים שהכרת בילדותך?
"כן, אין ספק. יש לי חיבור טבעי למוזיקה הזו. בבית שבו גדלתי תמיד או שהתנגנה מוזיקת ג'אז, או שאבא שלי ניגן אותה. זה הפסקול שליווה את הילדות שלי".
הפופ האמריקאי נפתח מחדש בשנים האחרונות לסאונדים מהעולם, וגם באלבום שלך אפשר לשמוע השפעות שמחות של אפרוביט.
"אני לא מאזינה ליותר מדי פופ עכשווי אז קשה לי להגיב", היא צוחקת, "אבל כבר לא נשארו הרבה דברים שלא נעשו קודם. במוזיקה כמו באופנה, הכל הולך לפי טרנדים. רציתי לעשות אלבום קיץ, ובסאונדים האלה יש חספוס שאני אוהבת".
את יכולה לזהות את לוס אנג'לס ב"Food", לעומת אלבומים שהקלטת במקומות אחרים בעולם?
"אם יש עיר שהשפיעה על המוזיקה שלי יותר מכולן זו ניו יורק, כי שם גדלתי. אבל אתה יודע, אני בת 35 אז ניו יורק מוטמעת בי ואני לא בטוחה שהיא רלוונטית עבורי כמו שהייתה פעם. אני מאוד נהנית להקליט בלוס אנג'לס, עם מזג האוויר והמרחבים הפתוחים, זה מאוד מרגיע וקל יותר להתמקד בעבודה. מה שיוצר את הסינרגיה המושלמת ואת האלבום המושלם זה מצב הרוח שלי והאנשים שמסביבי – כשכל הדברים האלה מתחברים יחד זה עובד".
יש הרבה מושגים משותפים למטבח ולאולפן ההקלטות (חיתוך, ערבול, בישול), וכולם נשמעים הרבה יותר טוב באנגלית. אולי בשל כך ההתמחות הנוספת של קליס, בוגרת טרייה של מוסד הלימוד הקולינרי קורדון בלו, שאת יציאת האלבום קידמה בעזרת דוכן מזון משלה בפסטיבל South by Southwest, נשמעת כל כך הגיונית, ומסבירה את האזכור התכוף של מיני מזונות בשירים שלה.
התמחות מוקדמת יותר של קליס, שהתחילה את דרכה בלהיט "Baby, I Got Your Money" של הראפר אול דירטי באסטרד (בהפקת הנפטונז, מי שיהפכו למנטורים של קליס באלבומים הראשונים), הייתה התארחות תכופה אצל אמנים אחרים, שהגיעו מכל קצוות הקשת המוזיקלית כדי לקושש קצת מהאדג'יות שלה. ב־2004 למשל, רגע אחרי ש"מילקשייק" ניער את המצעדים, היא הייתה הקונטרה הצרודה של האיש ונקודת החן אנריקה אגלסיאס בשיר "Not in Love" הלטינו־כיפי; ורגע אחר כך היא עלתה על מעבורת לקוטב הצפוני ושיתפה פעולה עם ביורק באחת התקופות היותר אקספרימנטליות של הסירנה האיסלנדית.
ספק אם הקפיצה התכופה בין מחנות מוזיקליים מרוחקים הייתה עובדת אצל זמרות אחרות, אבל משהו במיתרי הקול של קליס, בצרידות הטבעית שלה שמקנה גם למנגינות הכי שמחות גוון עצוב, הפך אותה לפרטנרית האידיאלית להשבחת שירים."לא שמתי לב שהקול שלי שונה במיוחד עד לאמצע הקריירה שלי, כשאנשים התחילו לדבר על זה", היא מודה. "הייתי מודעת לזה שאני לא נשמעת כמו אף אחת אחרת, אבל זה לא ממש העסיק אותי. רק רציתי לשיר טוב, זה כל הסיפור"
אי פעם ייחלת להישמע כמו מישהי אחרת?
"הצליל של השירה אף פעם לא היה מה שהוביל אותי, כי זה לא משהו שאתה יכול לשנות או לתקן. אלוהים נתן לך אותו וזה מה שיש. מה שהיה חשוב בעיניי הוא האישיות. קח את נינה סימון למשל: זה לא שהקול שלה היה הכי טוב או מושלם. זמרות כמו גלוריה לין, ננסי ווילסון או בטי קרטר – אהבתי את הכנות שלהן. המילים שלהן היו מאוד פשוטות אבל בו בזמן עמוקות מאוד. כתיבה, נניח, זה משהו שאתה יכול להתאמן עליו ולהשתפר בו, אבל עם שירה – או שאתה יכול לשיר או שלא. זה כמו להסתכל על הפנים שלך ולחשוב 'הלוואי שהן היו כמו של מישהי אחרת'. זה לא יקרה אף פעם אז מה הטעם שאני אחשוב על זה? אלה הפנים שלי, זה מה שיש, אל תבזבזי על זה זמן כי הן לא הולכות להשתנות אף פעם. רק להזדקן".
