>> יצחק בן-נר. כותב. עיתונאי, תסריטאי, מבקר סרטים, שדרן רדיו ומגדולי הסופרים שחיים בינינו בעיר. בן 88. בן זוג לנועה, היא נוקי, אב לגלי ולגיא וסבא לנועם, אליה, עמית, ינון, אמיר, זוהר ועמליה. ספרו ה-18, הרומן האוטוביוגרפי "האיצחקיה" יוצא לאור לראשונה בגרסה מודפסת בהוצאת "יצירה עברית" בימים אלה.אתם רוצים לקרוא אותו.

1. המקומות בתל אביב של פעם

בשל גילי, אכתוב על המקומות של פעם: קפה האמנים "כסית" ורחוב דיזנגוף, בית העתונאים (בית סוקולוב), בתי הקולנוע של אז, התאטרונים, חנויות הספרים, כמה מסעדות מעולות, מערכות העיתונים, בתי קפה עם החברים שמתכנסים יחד בכל יום שישי אחרי הצהריים (וחברי ואני היינו יושבים במסעדה "קיטון", ב"כסית", ב"תנובה'לה" ואחר-כך ב"לנדוור" אבן גבירול). על המקומות האלה ועל אנשי התרבות והבוהמה של אז כתבתי כמה פרקים ברומן האנטי-ביוגרפי שלי "האיצחקיה", שיוצא עכשיו לאור.

>> מרחב של אושר מוזר ובועת חמצן של יופי // העיר של רוני ברנדשטטר
>> מסעדה שמזכיר את סבתא וחנות שעונים בת 96 // העיר של נועה שוורץ

מקום לא אהוב בעיר:

היו, כנראה, כמה וכמה מקומות כאלה שלא אהבנו ללכת אליהם – אבל מי זוכר?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכת אמנות הוידאו הגדולה של בני, גיא, במוזיאון תל אביב, שאצר דורון רבינא לפני המלחמה. היא נמשכה כחצי שנה ותמיד היה לה קהל רב. בשבתות היו הורים צעירים מביאים את ילדיהם לראות את היצירות שמותר להם לראות, והייתה המולה שקטה ויפה במוזיאון.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הרבה משידורי החדשות שהביאו הביתה את המלחמה – ובעיקר השידורים הלא נשכחים, מוכי התדהמה, הזעם אין אונים והיגון מה-7.10.2023, כשתושבי העוטף המותקף מתחננים לעזרה בטלפונים של כתבי הטלוויזיה והרדיו. אחר-כך השידורים מההתארגנויות להחזרת החיים למסלולם, בעת המלחמה – צה"ל בעזה בשנה הראשונה, התארגנויות נהדרות כמו של "אחים לנשק" ואחרים, האחווה והחמלה וההזדהות מצד רוב העם מול מכונת הרעל שהפעיל השלטון החוטא, הבורח מאחריות. הכל יצירה מהחיים, דרמה נוראה ושגיאה שמעוררת קתרזיס עצום של כאב, זעם, תיסכול, הזדהות, חמלה, רצון לסייע ככל האפשר. בזווית הבריחה למציאות אחרת, לא פחות מדממת וסוערת – הסידרה "ילוסטון" של טיילור שרידן (שמרן אמריקאי, אך יוצר טוב) עם קווין קוסטנר, קיילי ריילי, לוק גריימס וקול האוזר הנפלאים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון חוקי שמוחה נגד עוולות השליט והשלטון, במטרה להחליפו, להקים ועדת חקירה ממלכתית ולשמור על החוק, על בג"צ ועל היועמ"שית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שיוכל לסלק את הרוע, העוול, הזדון, האנרכיה השלטונית והשחיתות מחיינו כאומה.

מה יהיה?
יהיה טוב, אם נצליח לבחור במשטר כנ"ל, שיאכוף את חוק הגיוס ויבטל בחוק מפלגות על בסיס דת, כולל סנקציות חמורות על משתמטים בשם התורה ואחרים, מסיתים, עברייני שלטון שעשו שימוש פושע במאות מיליוני שקלים. משטר שיביא לפיתוח וקידום ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ובטוחה; לשלום במזרח התיכון, לברית בין מדינות האזור ולמדינה פלשתינאית מפוקחת מבחינה בטחונית. הלוואי. ספק אם אני בגילי עוד אזכה לראות זאת.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• תל אביב הקטנה
• קיטון
• מוזיאון תל אביב
• קפה כסית

"כך היינו" הוא ספרה האוטוביוגרפי של רותי איש כסית, החל מתקופת ילדותה ועד שעברה לתל אביב ופגשה את מי שהיה בעלה לעתיד, האיש הכי מצחיק בעיר – משה איש כסית, בנו של חצקל איש כסית מבית הקפה האגדי "כסית" שאיכלס את הבוהמה התל אביבית עשורים רבים.

>> כסית חוזר לחיים: התערוכה המרהיבה של הצלמת שתיעדה את הבוהמה

הספר מגולל את סיפור החברות בינה ובינו, שהפך לסיפור התאהבות לא שגרתי, בתוך האווירה הפרועה והמרדנית של שנות ה-70' וה-80' של תל אביב. היא גדלה עם הוריה ושלושת אחיה בנווה עמל. בשנות העשרים המוקדמות עברה עם שני הוריה לתל אביב והחלה לחיות את חיי העיר התוססת דאז. כחלק מחוג מכריה היא החלה להיות בין חבריו של משה איש כסית, שלימים הפך לאהובה ואב ילדיה. איש כסית מגללת את סיפורה של אישה אמיצה ויוצאת דופן באווירה הסוערת של אותן שנים, מילדה, לנערה, לאישה צעירה ולאמא, ופורשת לפני הקורא את הסיפורים המצחיקים והמרגשים שלה ושל משה איש כסית, בסיפור אהבה והקמת משפחה לא שגרתי כולל הפרטים האינטימיים ביותר של חייה. זה לא רק סיפור אהבה, זה גם תיעוד של תקופה, ואנחנו שמחים להביא מספר קטעים מתוכו:

כשאסי דיין בא לבקר ב"כסית"

החזרה הביתה היתה הדובדבן שבקצפת בכל יציאה שלנו, שנינו תמימי דעים בעניין. ב"כסית" אכלנו את קציצות הבשר של אמא שלך, נתן הטבח הגיש לנו טחינה טרייה עם צנוניות טריות ומגרות, מבחר סלטים וצ'יפס טרי, אבא שלך ישב במקומו הטבעי, אחותך ממולו ואמא שלך התרוצצה מסביבנו, מרוצה לראותך אוכל. היא שכחה שהגעת כבר למטר תשעים וארבעה סנטימטרים והיא אינה צריכה כבעבר להדליק לך מדורות בכיור כדי שתאכל.
שחקן הקולנוע והקומיקאי מנחם זילברמן ואשתו דורית זילברמן נכנסו ל"כסית".
"לא תאמין מאיפה אנחנו מגיעים כעת", אמרת למנחם ודורית שעקרו לאילת זה מכבר. "מאילת", הוספת.
"נו, בטח, אתה נוסע לאילת כשאני בעיר. מתאים לך", אמר מנחם.
"בבקשה", הזזת את הכיסאות ופינית להם מקומות ישיבה.
"שלום, מה שלומך?", פנתה אליך בחורה בדרכה לטלפון המונח על הדלפק.
על פניה לאורך לחייה היתה צלקת ארוכה ומכוערת.
"מה קרה לה?", לחשתי.
"היא עובדת במכון ויצמן וכנראה הבוס שלה כעס", ענית בציניות. לפתע הסבת ראשך במהירות. "מרסל, תקרא מהר לילד עם תלושי ההתרמה שעבר עכשיו!", קראת לעבר המלצר ששירת לקוח ליד אחד השולחנות שניצבו על המדרכה.
"ילד, תעצור רגע, איך קוראים לך?", שאל מרסל במבטא צרפתי.
"אלון", ענה הילד שהחזיק תלושי התרמה.
"הבעל בית שלי קורא לך", אמר לו מרסל.
"אלון, בוא רגע, שב תנוח, אף אחד לא יברח", אמרת ופנית למלצר: "מרסל, תן לאלון משהו קר לשתות ועוגת שוקולד עם הרבה קצפת".
"תגידי…" — הפניתי ראשי, מחכה למוצא פיך. ותאמרי לי זה אותו הדבר?", היתלת בי.

"אהלן, תראו מי בא", פניך אורו למראה אסי דיין, גובהו כמטר שבעים ושמונה, שיער שחור מבריק ומסורק לאחור, גבר נאה לכל הדעות, נראה תמיד כמו נקלע במקרה למקום שאליו הגיע. האהבה שלך לסרטים היא מעל לכל, בעדיפות ראשונה, ואסי ידע זאת וקרב אליך כדי לדבר איתך על סרט חדש שהוא מתעתד לביים. רגע אחרי אתה יושב בשולחן צדדי, כולך קשוב לדברי אסי. שכחת ממני, מדורית ומנחם ובכלל מהעולם כולו.
"מויש'לה, אני הולכת", קרצתי לדורית. נפנפת לי לשלום באי תשומת לב, שוכח לגמרי מקיומי. צחקנו.
"מה אתם מספרים?", שאל שמחה הולצברג המכונה "אבי הפצועים".
"שב איתנו, למה אתה עומד?", אני מבקשת.
"תודה רבה לך, אך מחכים לי באיכילוב, הבטחתי לבקר". שמחה הקדיש את זמנו לחיילי צה"ל הפצועים, אלמנות ויתומים.
"שלום, מה שלומך?", דרשו בשלומו אופליה שטראל, שחקנית קולנוע ותיאטרון ואברהים, מיושבי "כסית" הקבועים. בחוץ על המדרכה ראיתי את יעל. היא היתה בחורה חמודה ומיוחדת, שיערה שטני ועיניה כחולות וגדולות. הכרנו ב"כסית" והיא סיפרה לי שעברה לגור עם חברה לחיים. אתה המשכת בשיחתך עם אסי. ישבתי ליד השולחן הסמוך לעמוד הפסיפס ושתיתי קולה קרה.

"אפשר לשבת?", שאל אחד העונה לשם יוסי.
משכתי בכתפיי ומבע פניי אמר, תעשה מה שאתה רוצה.
"את לא אוהבת אותי, מה?", שאל.
"סליחה?", שאלתי בפרצוף מעוות, מבע פניי מאשר את דבריו.
"אני מתכוון, את לא מסמפטת אותי, מה?".
"נכון. מה אתה רוצה?", שאלתי בכעס והוספתי: "סיימת את יום העבודה שלך?". לא מזמן הבנתי שמשלח היד שלו הוא פשוט לגנוב.
"אה, זה העניין?", שאל.
"כן, זה העניין, בדיוק, אנשים מסכנים עובדים לפרנסתם ואתה פשוט בא וקוטף. תקום בבוקר ותעבוד לפרנסתך, ואתה יודע מה? אתה תיהנה מכל אגורה שתרוויח. עכשיו תעזוב אותי, לא בא לי להתרגז, אני במצב רוח טוב".
הוא קם מכיסאו, הסיט אותו לאחור ואמר: "את יודעת מה? אני אחשוב על מה שאמרת".
"ואז אולי יחייכו אליך ולא תחשוד שלא מסמפטים אותך".
קמת ממקומך. "טוב, להתראות, אנחנו נדבר, אה?", פנית לאסי שנפנף בידו לשלום ויצא.
"מה?", פנית אליי, מסמן לכיוון יוסי שעזב את המקום.
"סתם", נענעתי בראשי בביטול.
הלכנו הביתה לתפוס תנומה של אחר הצהריים ולקראת ארבע חזרנו ל"כסית". היינו שם עד הסגירה.
"לאן זה?", שאלתי אותך.
"כאן, לא רחוק, לדירה של חבר".
בפתח חדר המדרגות שאלתי: "באיזו קומה הוא גר?".
"על הגג".
"אוי, אלוהים, כל המדרגות האלה עכשיו ברגל?". לא הספקתי לסיים את המשפט ואני כבר על כתפיך. "מויש'לה, תיזהר, הראש שלי נוגע בתקרה".
לפני פתח הדלת הורדת אותי בזהירות.
"תודה רבה לך, גברתי, הגענו לתחנה הסופית", אמרת וצלצלת בדלת.

החשיש של חברת החשמל

"מויש'לה", אני מעירה אותך קלות, "מה אעשה עם הבדל?".
ציפיתי שתגיד, אני אזרוק, תקום לרגע, אך במקום זאת אמרת מתוך שינה: "תשאירי את זה במאפרה". נכנסתי למיטה, נצמדת אליך, דחיפה קלה פה, דחיפה קלה שם, שום דבר לא עוזר, אתה ישן. בלית ברירה תפסתי תנוחה ונרדמתי.
בבוקר התעוררתי למשמע דפיקות בדלת.
"פתחי רגע את הדלת", נשמע קול של גבר.
"מי שם?", שאלתי.
"מהעירייה", עונה הקול.
"רק רגע, בבקשה", נכנסתי בחזרה לחדר.
"ממי'לה, קום, דופקים בדלת, אני לא יודעת מי זה". אני לא רגילה לפתוח לזרים. קמת, ניגשת לדלת, הצצת בחור המנעול ומיד נכנסת חזרה לחדר. "הבולשת", אמרת.
"יש פה בדל שעישנתי אתמול בערב, במאפרה", אמרתי.
לקחת את הבדל ורצת לשירותים. ברגע שפתחת את דלת השירותים ראית מולך מציץ מבעד לחלון בלש שמכוון כלפיך אקדח: "שלא תעז לזרוק את מה שיש לך ביד!".
קפאת על מקומך. מאיימים עליך באקדח ועל מה? בלש אחר הגיע, כולו זורח מאושר. "תראו מה מצאתי בארון חשמל. של מי זה?", ומנפנף מולך את החשיש שמצא בתוך קופסת הפילם השחורה. "מאיפה אני יודע? תשאלו את חברת חשמל", ענית לבלש.

הלילה שבו שמוליק קראוס ניסה להרגיע אותי

ב"עומר כיאם" לא היה עם מי לדבר. מויש‘לה לא היה פרטנר לשיחה, ולנסות לברר איתו מה פשר כעסו היה כמו לנסות לפרוץ קיר איתן. נותר לי רק להביא אותו לידי קנאה. הקנאה היתה חזקה ממנו בהרבה. כמו שהוא אמר פעם בראיון ל"ידיעות אחרונות": "אני האשכנזי, רותי המרוקאית — ואני הפרימיטיבי מבין שנינו".

ה"ברוגזים" הלא מובנים האלה חזרו על עצמם שוב ושוב ואני ניסיתי להתגונן, ניסיתי להתעלם, אבל בטיפשותי שו ב לקחתי ללב. לא יכולתי לסבול את ההתעלמות המבוימת הזאת ממני. לכאורה, על פני השטח נראה היה שכולנו מאוד נהנינו. נראה שאפילו מויש‘לה נהנה, אם כי בתוך תוכי ידעתי שהוא סובל. בגלל נוכחותי, הבגדים הצמודים שלגופי, אולי בגלל שהוא האמין בטעות שאני נהנית. מויש‘לה המתוק שלי, אילורק היה יודע כמה אני סובלת הוא היה נרגע לחלוטין, אבל לא כך היו פני הדברים.

כולם היו ספוגי אלכוהול וסמים. אחרי ההופעה נסענו לבר של שמוליק בבן יהודה פינת ז'בוטינסקי, ואני גמלתי למויש‘לה על ה"ברוגז" שלו בהתעלמות מוחלטת. רק כך יכולתי להחזיר אותו אליי. הכינו לכבודנו שולחן ארוך במיוחד, מקצה לקצה, כדי שיכיל את כולנו, הצטרפו אלינו השחקנים ראובן בר-יותם ויוסי וירז'נסקי, הזמנו שתייה והוא ישב מולי, קצת באלכסון. בזווית עיניי הצלחתי להבחין בתוך ההמולה בכוס התה החמה שהזמין מויש‘לה כמה דקות קודם לכן, לאחר שגופו סירב בעקשנות לספוג ולו טיפת אלכוהול אחת נוספת.

לפתע פתאום ראיתי את כוס התה מתעופפת לכיווני. אין לי מושג מה חלף במוחי באותו הרגע, הרי לא היתה לו אפשרות לחשוב ולעבד נתונים בשבריר השנייה הזה. הרמתי את כוס הבירה הגדולה שהיתה מונחת לפניי, רק אלוהים יודע של מי היא היתה, וחסמתי את כוס התה המתעופפת בעודה באוויר. הכוסות התנפצו, ואני נשארתי כשבידי ידית של מה שהיה פעם כוס בירה. עד היום אני לא מבינה בדיוק מה קרה שם. איך הספקתי באפס זמן גם להבחין במעופה של כוס התה לעברי וגם לחסום אותה בכוס בירה שצצה משום מקום. אין לכך הסבר הגיוני. יד אלוהים נגעה בי.

שאבתי כנראה כוחות מחודשים מהמעשה, ואולי בכלל הרגשתי כמו גיבורת-על בהפתעה. הזדקפתי מלוא קומתי, כאילו אני נמצאת בתוך מערבון, ופשוט התחלתי לרוקן את כל הכוסות והבקבוקים שגדשו את השולחן ולהעיף אותם בתנופה אדירה לעבר מויש‘לה. כולם רצו לקראתו, להרגיע אותו שלא ישתולל, וניסו להרחיק את הענק הזועם מהנערה הקטנה והשברירית. בהתאמה, כולם חטפו את הכוסות והבקבוקים שכיוונתי אל מויש‘לה.

השתוללתי כחיית פרא משולחת כל רסן. מטרתי היחידה בעולם היתה לשלח במויש‘לה את הכוסות והבקבוקים. בעלי המקום, שמוליק וסם, היו הראשונים שהבינו שאני היא זו שצריך לעצור ולא את מויש‘לה. ארבע ידיים גבריות אחזו בי מאחור וניסו בכל כוחן להשתלט עליי. שמוליק ידידי התחנן בפניי שאירגע, "בשבילי, בבקשה", אבל זה לא הועיל לו במיוחד. הבר נראה כמו אחרי פוגרום ואני סירבתי להירגע. רק למראה השולחן הריק הרפו ממני הידיים. פשוט לא נשאר כבר מה להעיף באוויר.

עמדתי במקומי, מאוכזבת מהעובדה שאין יותר מה לזרוק, ואז הבחנתי בג'וזי, היחידה שנשארה לשבת בכל מהלך התגרה. המלצר הביא לה כוסית וויסקי והיא היתה להוטה ללגימה אחרי שאת הכוסית הראשונה שלה השיגה ידי הזריזה. אבל לא היה לה סיכוי מולי והיא שוב נחלה תבוסה מרה. חטפתי את הכוסית מידי המלצר, רגע לפני שנגעה בשולחן, וגם היא מצאה את דרכה עד מהרה לכיוונו של מויש‘לה. ג'וזי צעקה בייאושה: "אל תיקחי לי גם את הכוסית הזאת!".
אבל, כאמור, כבר היה מאוחר מדי.

לבסוף נרגעו הרוחות, ואיכשהו מצאתי את עצמי הולכת לביתם של ג'וזי ושמוליק קראוס, בערפול חושים כללי. שמוליק ונינה הלכו מאחור, ואילו ג'וזי ואני הובלנו מקדימה, שלובות זרוע והלומות ראש. למחרת התעוררתי עם כאבים בכל שריר בגוף, כמו אחרי תחרות אגרוף. גם ראשי כאב, ולקינוח גם היו לי שריטות על השדיים, משני הצדדים, כנראה מהידיים שניסו לשווא לעצור בעדי.
>> "כך היינו" // רותי איש כסית // הוצאה עצמית // להשיג בחנויות הספרים

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• קפה כסית
• נוסטלגיה
• תל אביב הקטנה
• שמוליק קראוס

רחוב דיזנגוף המתוק והמפוצץ כבר התעורר זה מכבר מתרדמת החורף שנכפתה עליו עקב מגפת הקורונה והעבודות בכביש. הכיכר חזר להכיל (בקושי) את כל יוצאי הבייקרי וקפה קוקו. החיים חזרו למסלולם. עבור עיריית תל אביב, בשיתוף עם צלמת המגזין המיתולוגית יעל רוזן – מדובר בתזמון המושלם להפיח בדיזנגוף המחודש קצת מזוהר העבר שלו. בתערוכת ״דיזנגוף בשחור לבן״ שתפתח בחמישי ותציג בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן גוריון – יופיעו 46 מתצלומיה של רוזן בהם משתקפת הרוח הסקסית ומעוררת הקנאה ששמורה רק לימי ׳כסית׳ וה׳קליפורניה׳ בסבנטיז.

״זו חגיגה גדולה מאוד״, אומרת רוזן, ״בשנים האחרונות הבנתי שבחו״ל האמנות יוצאת לרחוב, יכול להיות שבהשפעת הקורונה, אבל בכל אופן זה מיוחד מאוד לייצר את המפגש הזה בין עבר להווה ממש ברחוב עצמו. מדובר בצילומים של לפני 45 שנה ויותר שמקבלים פתאום חיים חדשים״.

העירייה פנתה לרוזן בעקבות הדים שהתחילו להגיעמעמוד הפייסבוק שלה– שצבר פופולריות מדהימה במהלך הקורונה. ״מאז תחילת המגפה ובתוך המצוקה שליוותה את הימים האלו, חברים עודדו אותי לפרסם ולהוציא לאור את כל הצילומים מהארכיון שלי״, משתפת רוזן, ״זה עודד אותי מאוד. אהבתי את התמונות שלי לכל אורך השנים אבל כשהתחלתי להוציא אותן החוצה באופן אינטנסיבי זה הגיע לחשיפה של עשרות אלפי אנשים ולתגובות מדהימות מכל דור שצפה בהן ברשתות – לא רק הדור שחי את התקופות האלו. זה היה מפתיע, מרגש ומשמח״.

רוזן היא אחת מחלוצות הצילום המגזיני בארץ. היא החלה את דרכה בשנת 1968 כצלמת ב-״על המשמר״, ולאחר מכן התפרסמה כצלמת של ״מעריב״ ומגזין ״את״. תחת עדשתה עברו אמנים, סופרים, משוררים ואנשי ציבור רבים – נעמי שמר, יונה וולך, דליה רביקוביץ׳ ועוד. היא זוכת הפרס הבינלאומי לצילום על שם אנה ריבקין ומציגה את צילומיה בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל. ״היה לי קשה מאוד לבחור מה יופיע בתערוכה – צילמתי המון אופנת רחוב, גם בכתבות שהזמינו ממני וגם עצמאית״, היא מעידה, ״על פי התגובות שקיבלתי אני מאמינה שהתמונות מצליחות מאוד להעביר את האווירה שהייתה, האופנה, האנשים. אני יכולה להעיד רק על האינטואיציה שלי, אבל אני מאמינה שיש לי טביעת אצבע בטבעיות ובנינוחות מצד אלו שאותם אני מצלמת״.
ביקשנו מיעל לספר לנו על מה עמד מאחורי התמונות כמה מהתמונות האייקוניות של התערוכה – והרי הן לפניכם:

1. קליפורניה, 1968

״את תמונת הרחוב הראשונה שלי צילמתי בכלל בחיפה. צלם שעבדתי אתו שלח אותי לצלם שם ברחובות ואני זוכרת שרעדתי מפחד. צילמתי משפחה עם כמה ילדים. התמונה שמצולמת כאן, בבר הקליפורניה שהיה צמוד לתיאטרון הקאמרי, גם היא אחת מתמונות הרחוב הראשונות שצילמתי. לא ישבתי שם אף פעם – אבל זו הייתה התקופה של אייבי נתן, וכולם היו שם. התמונה הזו מספרת את האווירה של המקום לבד, אני לא צריכה לומר עליה כלום. זו החוכמה בצילום רחוב – שהתמונה תספר את הסיפור ולא אני״. (בתמונה הראשית)

2. סבתות על המשקל, 1975

״יש צילומים שאני זוכרת, ויש צילומים שדרך הפרסום המחודש שלהם בפייסבוק ובתערוכה אני מגלה אותם מחדש. כשאת הולכת ברחוב ורואה דברים מסוימים בעיניים קל שהם יחלפו על ידך. אבל כשיש לך מצלמה ביד – את הרבה יותר ממוקדת ומחפשת את חלקיק השנייה הזה שיכול להיות מעניין. הסצנה הזו היא בדיוק חלקיק השנייה הזה. כשצילמנו במצלמות אנלוגיות עם נגטיב – ההתייחסות לכל קליק הייתה הרבה יותר מחושבת. גם כשהתכוונתי לצלם פורטרט של מישהו, ולא צילום ספונטני כמו זה שכאן, הייתי צריכה לחשוב הרבה על כל לחיצה – 36 תמונות בלבד בפילם אחד. הייתה סקרנות גדולה לראות את התוצאות בכל פעם. אמנם היום בצילום הדיגיטלי אני מרשה לעצמי מעט יותר, אבל אני לא משתוללת, מנסה להישאר ממוקדת ומתומצתת״. תושבת העיר אף זיהתה את סבתא שלה בתמונה, ציטה פפר ז״ל (מימין), שנפטרה לפני 11 שנה.

3. חנה לסלאו והפסל ולרי, כסית בשישי, 1974

״בימי שישי התכנסו בכסית המון אנשים. הפעמים הראשונות שהגעתי לשם היו כששיחקתי ב׳הבימה׳ לתקופה קצרה. הייתה לי התלבטות תקופה מסוימת בין צילום ותיאטרון. אפילו כשהחלטתי שאהיה צלמת זכיתי עדיין לשחק בתפקידון קטן בהצגה שנקראה ״השקרן״. היינו מגיעים אחרי הצגות לשבת בכסית בערב. אבל כשהגעתי בימי שישי לצלם בצהריים – היו המון דמויות מעניינות. זה אולי אחד המקומות שצילמתי בהם הכי הרבה. מבחינתי זה ממש לא פפראצי. כמו שחנה נינוחה כאן – כך ניסיתי שיהיו כל המצולמים שלי״.

4. שמוליק קראוס, ג׳וזי כץ והמשפחה. 1976

״התמונה הזו צולמה בספסל באזור כסית, אזור קצת יותר ספונטני מבחינת היכולת לצלם בו. צילמתי כמה מפורסמים – כמו שיש רבים שלא צילמתי. פחות עניינה אותי תשומת הלב שהאדם משך בסביבה אלא מה הוא עשה, באיזו פוזיציה יכולתי לתפוס אותו או אותה. להיות בסביבתם כסלבריטאים לא ריגש אותי – אהבתי להיות לצד אנשים שעושים אמנות. בצילומי רחוב כאלה נהניתי מהזרימה והאגביות בין המצלמה למצולמים. זה היה שונה מסוג הצילומים שעשיתי כשצילמתי פורטרטים לכתבות. בתחילת דרכי כצלמת מגזינית, רוב הצלמים נהגו לצלם תוך כדי שיחה עם הכתב/ת ואני ניסיתי בדרך אחרת. הקשבתי לשיחה, התרשמתי ואחר כך צילמתי. כך התאפשר לי להעמיק ולאפיין את המצולם על רקע הסביבה בו הוא חי, עובד, יוצר. למעשה ביימתי את הצילום. בימים ההם בארץ זה היה חידוש״.

5. שתי נשים ב׳פינתי׳. 1975

״מיקי אמדורסקי ותמי פסחזון מצולמות בתמונה הזו. למיקי היה בוטיק בפסאז׳ הוד, היא התעסקה בעיצוב והלבישה את הלהקות שהיו קשורות לבעלה – בני אמדורסקי, ורבים נוספים. תמי הייתה רקדנית בלהקת ״כרמון״, שחקנית בקאמרי ודגמנה. כשצילמתי אותן לא ידעתי כלל מי אלו, ורק כשפרסמתי את התמונה בפייסבוק גיליתי במי מדובר. יצרתי איתן קשר – ושחזרנו יחד את התמונה בקפה ״סגפרדו״ שיושב עכשיו איפה שפעם היה ״פינתי״ המיתולוגי. ההתייחסות הזו לזמן היא בדיוק מה שאנחנו מנסים להביא בתערוכה – סגירת מעגלים מאוד מרגשת. פגשתי כמה וכמה אנשים, לאו דווקא מפורסמים, שביקשתי שיבואו במהלך התערוכה ואצלם אותם שוב. המון אנשים שלא הכרתי כלל זיהו את עצמם בתצלומים״.

6. מכנסי ה׳פיל׳ שוב באופנה. 1975

״אני לא מכירה את שתי הנשים בתמונה הזו ואפילו לא בטוחה שהן ידעו שאני מצלמת. אבל אני מקווה שהתגובות בפייסבוק יביאו אותן לתערוכה ואזכה לצלם אותן שוב, במיוחד כשמכנסי ה׳פיל׳ חוזרו עכשיו שוב לאופנה, זה יכול להיות נחמד״.

7. רחל דובסון. 1977

״זו רחל דובסון, ממייסדות תיאטרון ה״פרסה״ ומשחקניות התיאטרון הותיקות. הכרתי אותה בזמנו, אבל אני לא יכולה לומר בדיוק מה עשתה בתמונה. זה היה ספונטני לחלוטין – ידעתי מי היא, היא ידעה שאני מצלמת, ויצאה מזה תמונה מקסימה. זה היה צילום בתוך כתבה שכללה תמונות של נשים לבושות לבן בעיר״. לנו רק נותר לומר שאם משקפי השמש האימתניות, השיער המתולתל, וסנדלי הפלטפורמה מקש לא זועקים שנות ה-70 המאוחרות – אנחנו לא יודעים מה כן.

״אני מרגישה שהעיר הזו היא הבית שלי – האינטנסיביות שלה והחיים שמתומצתים בה הם קטליזטור נהדר ליצירתיות. חשוב לי שהתמונות ידברו אל אנשים ויביעו את נקודת הראות שלי״, מסכמת רוזן, ״דיזנגוף בעצמו קיבל עכשיו חיים חדשים, אני מסתובבת, מצלמת ונהנית מאוד. דיזנגוף של אז, עם בתי הקפה הבוהמיינים – כסית, קליפורניה, פינתי, רובל, קפה בתיה וקיטון – היה מאופיין באנשי רוח ובוהמה שהתכנסו במקומות מסוימים מאוד. זה כבר לא אותו הדבר, תל אביב השתנתה כולה – היא מתחילה לאט לאט לאבד את הצביון שלה לטובת מגדלים ובניינים – רק פלורנטין נשארה קצת תל אביב של פעם, ועדיין אני כמעט ולא יוצאת מכאן״.
התערוכה ״דיזנגוף בשחור לבן״ תוצג מכיכר דיזנגוף ועד שדרות בן גוריון, החל מיום חמישי ה-11.11 ועד ה-4.12. בתערוכה ישתתפו גם העסקים ברחוב, כאשר מחוץ לכל בית עסק יהיה ניתן לסרוק ברקוד וללמוד על העסק שהיה קיים באותו מקום בשנות ה-70. בנוסף, אפשר יהיה ליהנות ממגוון הטבות בבתי העסק.לפרטים נוספים

• הבועה
• ❤ תל אביב
• נוסטלגיה
• קפה כסית
• תמונות

• Facebook
• Twitter
• Email

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• שינקין
• קפה כסית
• חבורת לול
• מועדון הפינגווין
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

חייל צעיר נכנס לבית קפה ברגליים מאובקות ואטיטיוד שרחוק מאוד מאווירת הקריה התל אביבית. זה היה בתחילת שנות ה־40, והלוחם הצעיר חיים גורי, שרק התנדב לפלמ"ח, החליט לפגוש את המשורר שהוא מעריץ – נתן אלתרמן. כשבידו מחברת שירים, עלה גורי לרגל אל קפה כסית – מקום מושבו של אלתרמן, שעבד באותה תקופה כמתרגם טלגרמות בעיתון "דבר". השאר היסטוריה. הערבוב הזה בין אנשי צבא לאנשי רוח לא היה מוזר באותה תקופה. בכירי הסופרים, המשוררים, השחקנים, החיילים, הבמאים והציירים העבירו בכסית לילות ארוכים של ויכוחים סוערים, רומנים לוהטים ושתייה מופרזת שיצרו שיתופי פעולה ועודדו יצירה.

"זה היה מעין מיזוג של דור הפלמ"ח, התיאטרון הקאמרי ושירי שלונסקי, אלתרמן ופן", תיאר פרופ' גבריאל מוקד. עם יושבי כסית המפורסמים נמנו גם אברהם חלפי, לאה גולדברג, חנה רובינא, אבות ישורון ואף אורי זוהר, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין.
השבוע החל מרכז התרבות של בית אריאלה לקיים סדרת מפגשים שמתחקה אחר יושבי בית הקפה המיתולוגי וסוד קסמו של המקום שהיה במשך עשורים רבים הבירה האינטלקטואלית־תרבותית של תל אביב הצעירה. "אומרים שכסית הייתה לב הבוהמה של התקופה, אבל איזו מין בוהמה זו הייתה?", תוהה בגיל 92 המשורר חיים גורי. "הבוהמה הצרפתית למשל התקיימה תודעתית מחוץ לחברה והייתה מרוחקת מהמתרחש, ואילו אצלנו הגיעו לבית הקפה מפקדי ההגנה והפלמ"ח, כמו יצחק שדה. היו לוחמים שדיווחו לאלתרמן לפני שדיווחו למפקד ששלח אותם לפעולה. כולם בכסית היו בסופו של דבר אנשים שקשורים ואחוזים בחוויה הארץ ישראלית הפוליטית, על רקע של שואה והשמדה, וראו בעצמם אחראים לגורל האומה. זו גם הגדולה של כסית, שלא הורכבה מאנשים שרק באו להשתכר".

סנדוויץ׳ או רומן?

בכל יום עד השעה 19:00 בערך התקיימה כסית כמסעדה, שבין מנות הדגל שלה הוגשו צ׳ולנט עם קישקע ורגל קרושה, והיא אכלסה בעיקר שחקני שחמט. משעות הערב המאוחרות השתנתה האווירה לבית מרזח שבו לגמו עד השעות הקטנות של הלילה כמויות של קוניאק מדיצינל "שהורג כל מיקרוב, אבל גם את הבן אדם", מספר השחקן יענקל׳ה בן סירא, שהוא ורעייתו עדינה היו מיושבי המקום המושבעים.

בן סירא נשאל על הרומנים שהתקיימו בין כותלי כסית ומשיב: ״אמנם עדינה יושבת כאן לידי ושומעת, אבל בוא נאמר שכשאתה בא למסעדה אתה לא מביא איתך סנדוויץ׳, והמבין יבין".

אף שכסית זכורה לרוב כמקום גברי, שבו אנשי רוח מחזרים אחרי עלמות חן, עדינה בן סירא מדגישה כי לבית הקפה הגיעו גם לא מעט נשים שלקחו חלק בדיונים הסוערים.

"אנשים אז היו רומנטים, ועניין אותם לחזר באמצעות שירה וספרות ולא סתם לשכב עם בחורה", מוסיף יענק'לה.

באותם לילות וכחניים היו יושבים אנשי הרוח בקבוצות קטנות, חבורות־חבורות, ומתפלמסים. פעמים רבות נפתח מעגל גדול סביב אלתרמן, שהיה תמיד מסמר הערב הן בשל מעמדו והן בשל הרגלי השתייה שלו. "אלתרמן התחיל את הערב כד"ר ג'קיל וסיים את הלילה כמיסטר הייד", נזכר גורי. "הוא לא היה איש קל בלשון המעטה, והיה שותה ושותה. בכוסית החמישית בערך הוא כבר היה שיכור ואז היה ממשיך עד שהיה שיכור לחלוטין ולא חוסך את שבט לשונו מאף אחד.

"הבוהמה של אז הייתה רחבה וססגונית", ממשיך גורי, "משוררים ישבו עם שחקנים, במאים, ציירים, סופרים ופוליטיקאים, וההפריה הייתה הדדית. יוסל ברגנר מתחיל לעבוד עם נסים אלוני שעובד עם יוסי בנאי שכותב לגשש, והכל מתערבב. היום חלה התפצלות – כל תחום פועל לעצמו וברוב המקרים לא מגלה עניין בתחומי אמנות אחרי".

על כל החגיגה ניצח חצקל איש כסית (יחזקאל ויינשטיין) שעוד ב־1935 הקים עם שותפים את כסית המקורית ברחוב בן יהודה. כעבור כמה שנים עבר בית הקפה למשכנו ברחוב דיזנגוף 117, בעקבות סכסוך בין חצקל לשותפיו. עם פתיחת בית הקפה ישב חצקל עם אברהם שלונסקי, והוא הציע לו לעברת את שם משפחתו "ויינשטיין" (בלועזית "אבן יין") לשם "איש כסית".

חצקל היה ידוע כאיש נדיב מאוד שהאכיל אמנים ללא תשלום. "הוא היה האבא של כולנו", אומר בן סירא, שגם הוא עִברת את שם משפחתו (במקור שירצקי), הפעם על פי עצה שקיבל מאברהם חלפי. "אפשר לומר שאצל חצקל נולד הקאמרי והוא היה תומך גדול של תיאטרון ושחקנים ולא דרש שום דבר חזרה. לא אשכח איך פעם אחת, כשלא היה לנו מה לאכול, הגיע אלינו חצקל לבית החזרות עם תרנגולת שזה עתה דרס, וטעמה היה כטעם גן עדן".

בהיותו מיתולוגית, מובן שלא חסרים סיפורי אגדות על חצקל. "הוא היה מסוגל לישון בכסית במקום הקבוע שהיה לו, אבל עין אחת שלו הייתה תמיד נשארת פתוחה וצופה על כל המתרחש", מספר בן סירא. חתן פרס ישראל לציור, יוסל ברגנר (95), נזכר כיצד פעם היה שיכור מדי כדי ללכת הביתה והעביר את הלילה בשינה בכסית. "כשהתעוררתי בבוקר ראיתי את חצקל ישן כהרגלו, ומשום שהייתי מורעב לקחתי ביצה אחת כדי לאכול", הוא מספר. "באותו רגע חצקל פתח את עיניו ושאג לעברי 'באת לגנוב לי את הביצים?'".

ברגנר גם זוכר כיצד חצקל ואברהם חלפי הסבירו לו פנים בפעמים הראשונות שהגיע לכסית, לאחר שזכה להתעלמות מכל השאר משום שהתלבש בסגנון קצת גלותי. "חצקל הזמין אותי לצייר על הקיר של כסית עבודה גדולה, והתשלום שקיבלתי בעבורה היה בקבוק יין אחד", הוא משחזר. "זו הייתה עבודה שהורכבה משישה חלקים ובסוף נמכרה ב־120 אלף דולרים".

הסוף נמצא בקליפורניה

בשנות ה־60 פתח אייבי נתן את קפה קליפורניה בפסאז' הוד בדיזנגוף פינת פרישמן, ובני הדור הצעיר שראו בכסית מקום מיושן החלו לפקוד אותו. "הרבה מאוד אנשים כפויי טובה שחצקל טיפח עברו לקליפורניה", מתקומם בן סירא. "זה היה אסון עבורו וסימן את תחילת ההידרדרות של כסית".

מותו של אלתרמן ב־1970 סימן את ראשית הקץ של כסית, ופטירתו של חצקל ב־1979 הורידה סופית את המסך מעל מעמדו הרם של בית הקפה. ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט, החליט לערוך לחצקל טקס הלוויה רשמי שבמהלכו נחסם כל רחוב דיזנגוף לתנועה. את ארונו של חצקל נשאו אחר כבוד לתוך כסית.

אלמנתו של חצקל, לאה, היא שהמשיכה לנהל את המקום עם בניה, ובהמשך עשה זאת חתנה. בסוף שנות ה־90 פרץ סכסוך בין בעל המקום, שהשכיר אותו לחצקל בשכירות מוגנת, לבין אנשי הבוהמה משנותיו המוקדמות של בית הקפה. בעל הבית האשים אותם כי הם נוהגים לשבת בבית הקפה הרבה זמן ובלי להזמין יותר מדי (נשמע מוכר?) ואפילו התעקשו לשלם בהקפה, כמו פעם. במרוצת השנים התנהלו מאבקים משפטיים סביב כסית, ולפני כעשור עבר בית הקפה לבעלות חדשה והפך לדאנס בר שבו פינה קטנה המוקדשת לוותיקי הקפה ולתמונות מהעבר. אך כעבור שנתיים שוב החליף המקום בעלים, ועל חורבות כסית הוקם סניף של רשת בתי הקפה אידלסון 10.

גורי ובן סירא מציינים סיבה נוספת לדעיכת כוכבה של כסית: הטלוויזיה. "בעבר היה לאנשים רק רדיו בבית, והם חשו את הצורך לצאת ולהיפגש כדי להחליף חוויות ולהרגיש שהם בתוך האירועים", אומר גורי. "כשהופיעה הטלוויזיה אנשים נשארו בבתים, הזדקנו ומתו".

"היום, בעידן הטלפונים הניידים והמחשבים, האדם הפך לעבד. מאוד חבל לי על אובדן הביחד והשמחה כפי שבאו לידי ביטוי בכסית״, מבכה בן סירא. "זה לא שאז כולם אהבו את כולם, אבל הבנו שאי אפשר בלי האחר. חיי החברה היו מאוד אינטנסיבים, אנשים נפגשו כל יום וזה לא היה משעמם".

"יש לי רגש מאוד חם לעבר ומעניין לראות כיצד העולם השתנה", אומר ברגנר. "פעם הכל היה שקט יותר, פחות מטורף ואפילו אנשים היו יותר נמוכים. כסית הייתה המרכז של העולם שלנו".

"לכל דבר יש סוף", מסכם בן סירא. "חוץ מלנקניק, לו יש שניים".

• אורי זוהר
• שמוליק קראוס
• אריק איינשטיין
• קפה כסית
• לאה גולדברג
• בית אריאלה
• תל אביב
• אבות ישורון
• עירוני