Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

ראפ ישראלי

כתבות
אירועים
עסקאות
צ'אן מיפן. אברהם לגסה (צילום: ירדן רוקח)

לגסה סופר סאייה: איך ראפר אתיופי מעפולה מגיע לעשות ראפ ביפנית?

לגסה סופר סאייה: איך ראפר אתיופי מעפולה מגיע לעשות ראפ ביפנית?

צ'אן מיפן. אברהם לגסה (צילום: ירדן רוקח)
צ'אן מיפן. אברהם לגסה (צילום: ירדן רוקח)

המסע שהראפר אברהם לגסה עבר בדרך לאלבומו השני "קונו" עבר דרך חקר עצמי לטראומות והשדים שלו, לימוד של השפה היפנית, תוף טייוואני מסורתי, זכרונות מאנגה ומשחק עם האחיינים שלו. רגע לפני שיעלה על הבמה שוב (25.12, המרץ 2) הוא כותב טור מיוחד על הדרך יוצאת הדופן שעבר בדרך ליצירה שוברת מוסכמות

בשש השנים האחרונות נכנסתי לתהליך עמוק עם עצמי, תהליך של חקר אינסופי לטראומות והשדים שהיו מנהלים אותי. וחוץ מהרמה ענקית של דפים שמלאים בצורות, סימנים וכתיבה,ניגשתי לצלילה הזאת בדרך של יצירה, כדי לאפשר לעצמי לגעת בכאב ובטראומה שגרמו לי לחיות בתוך לופ. כך נוצרה לה עלילת סיפור אנימה שלמה, על הילד בבטן שנקרא ״קונו״ (ביפנית: "זה").המסע הזה דחף אותי, ואיפשר לי לעשות את הצעד ולקחת עזרה מקצועית כדי להבין את הרצון של הנשמה יותר טוב.כל זה קרה כבר אחרי שיצרתי אלבום שני, שלם ומלא בציוריות ורבדים – שכרגע הונח בצד. ונלקחה ההחלטה להתחיל לעבוד על אלבום אחר שיצא כאלבומי השני, כי משהו בו עוד לא היה סגור עד הסוף.

אז ביחד עם החברים שלי למסע, המפיקים והיוצרים יפתח נאור ודוד מעיין שהולכים איתי לא מעט זמן, נכנסנו להתחיל לעבוד על האלבום שנקרא כיום "קונו". באותה התקופה כל העולם הפך אפוקליפטי, כולם הסתובבו עם מסיכות ונכנסו לסגר בבתים. זה הכי שלי, אבל כל דבר גדול שקרה בחוץ הרגיש לי כאילו הנשמה שלי מנסה לסמן לי משהו. לפתוח בי משהו שרוצה לצאת כבר הרבה זמן. ובתוך ביתי, משום מה תמיד הרגיש לי שלעבוד על הרצפה של החדר עם דפים מפוזרים עליה של כל התוכניות והסרטוטים הרבה יותר נוח לי, וחוץ מהרצון להבין וכמו לפתור איזו חידה בנשמה שלי, אני בעיקר עם המשפחה והאחיינים שלי כל היום.

אני ממש אוהב ומתחבר לילדים. מרגיש לי שזה מחיה אותי כל פעם מחדש כשאני לידם, ונותן לי באופן טבעי להיות הילד המודחק שחי בי. אני מודה על זה שהם גרים לידי, וזו אחת הסיבות שנשארתי קרוב. חוץ מזה, יש לי חיבור מאוד גדול לאחותי הקטנה ואיזה רצון להיות שם בשבילה. גם ליולאחיינים שלי יש חיבור מיוחד – אני הרבה פעמים מרגיש שהבכור מבניהם מזכיר לי אותי, והכי מרגש זה שהוא אוהב אנימה, ואנחנו עושים שיחות התעדכנות על מה ראה ומה הוא חושב על זה. זה דור מהיר, והוא בטח עקף אותי בכמות דברים שכבר צפה בהם.

בתקופת הסגר והמסיכות על הפנים, היה לי ולהם משחק באווירת אסקייפ-רום נינג׳ות – אני ואחותי הפכנו כל פינה בבית עם אווירה וסאונדים ומשימות, והם היו מגלים על עצמם דברים דרך זה, כי המשימה שמתחת היא להתפתח בדרך, ולגלות עבודה משותפת. לפחות זה היה הרצון שלנו. גם בימי המלחמה, כששוב היינו סגורים בבית והאווירה בחוץ היתה מאוד אפוקליפטית, שיחקתי עם האחיינים שלי, ויצרנו סרט מתח-מסתורין של רבע שעה שמדבר על הפחדים שלהם, ועל תעלומה משותפת שגרמה להם להתגבר עליהם.כל צעד כזה עזר לי לדייק את עצמי, להבין את הרצון שלי בכלל ביצירה, ובמה שאני מביא לעולם.

אברהם לגסה (צילום: אברהם מייסלס)
אברהם לגסה (צילום: אברהם מייסלס)

ובחזרה אחורה לתחילת התקופה – החקרהנפשי הזה שהייתי בו שלח אותי להיכנס עם כסף שאין לי לשנתיים במסגרת פרטית של הכשרת מטפלים לטיפול רגשי, עם רצון גדול להבין ולדייק את עצמי ואת מה שעובר עליי. וזה התחיל לשנות לי את החיים. כל זה, תוך כדי ניסיון ליצור את האלבום. וההבנה שהייתה לי ברורה יותר לגבי האלבום, זה שאני צריך להסכים לעבוד על לשחרר ולהתמסר בזמן היצירה שלו, ואעשה צעד ראשון לחשיפת העולם של הילד הפנימי שלי, ושל העלילה בסיפור שעזר לי להתחיל להכיר אותו טוב יותר.

בתור ילד הייתי מאוד שקט ומופנם, כזה ששומר הכל בבטן, והרבה מזה בעקבות דברים שאני בדיוק כותב עליהם בפרויקט הזה, שנבנה שלב שלב. אני יכול להבין את אלו שאומרים שילדים היום עם הראש במסך 24/7, ולמרות שבילדות שלי היינו די הרבה בחוץ, אחד הדברים שהיו לי למפלט היה מסך הטלוויזיה הקטן שהיה לנו בחדר, בבית הקודם בנצרת עילית.היו סדרות, שבדיעבד הבנתי שהן מדובבות, ששינו לי את החיים – כמו דיג׳ימון, פוקימון ודרגון בול.

צ'אן מיפן. אברהם לגסה (צילום: אברהם מייסלס)
צ'אן מיפן. אברהם לגסה (צילום: אברהם מייסלס)

אני לא אשכח את אחר הצהריים הזה, בו עברתי ליד הסלון ושמעתי פרסומת בערוץ הילדים על משהו חדש שמתחיל בשעות הערב, שנקרא טלמאנגה. נשארתי ער לראות את הסדרה שאמורה להתחיל באותו ערב, שהיא כולה ביפנית, והתאהבתי בדבר הזה באותו רגע. הרגשתי שמצאתי בית וסוד לאושר, כזה שאני רוצה לשמור רק לעצמי. ההתנהגות וההבעות של הדמויות, הסיפור שלהן, הכאב הדומה והעולם הרוחני, שהיה משהו מאוד רגיל שם, שאבו אותי. באותה נקודה, הסיפור שלי עם אנימה התחיל ושינה לי את החיים.

באותה תקופת חקר עצמי, התחלתי לפתוח את הראש לאיך אני יכול להגשים חלומות נוספים שלי, והיה לי רצון גדול להחזיר לאנימה את מה שהיא נתנה לי.הצעד הראשון שעשיתי עבור זה היה להירשם למכון לימוד השפות של אסיה, כדי להתחיל ללמוד יפנית.למדתי בתל אביב בקבוצה קטנה עם מורה מדהימה בשם יוקו. בגלל שעדיין גרתי בעפולה, להוסיף עוד יום של נסיעה בשבוע לא היה נוח, אבל הרגשתי שזה שווה את זה כי כל שיעור הרגיש שאני לומד איך להתקרב לבית שבו האנימה שהייתי רואה נוצרה.עם הזמן עברנו ללמידה בזום מרחוק, ובלי לשים לב המשכתי עם זה גם הרבה אחרי אותה תקופה.רק לקראת הסיום שם, שזה היה בזמן העבודה על האלבום, הבנתי שאני רוצה להתחיל ליישם את מה שלמדתי ולעשות צעד ראשון כבר ב״קונו״.

עשיתי מיליון ראפ בג׳יבריש, וניסיתי להבין איזה מילים יותר קל לי לבטא בפלואו הטבעי שלי, וככה שורה שורה יצרתי הקשרים. המטרה שלי הייתה ליצור וורס הכי פשוט שיש מבחינת משמעויות, וכשהרגשתי שסיימתי הצעתי למורה שלי יוקו, שכחלק מלעזור לתרגל את התרבות והדיבור בקורס פנינו אליה כ״יוקו סנסיי״ (המורה יוקו) גם מחוץ לכיתה, לעבור על הטקסט שכתבתי ולדייק אותי אם יש צורך. להפתעתי, לא היה הרבה שצריך תיקון, אבל כן יצרנו גרסה נוספת של סלנג, שבו בדרך כלל מבצעים ראפ ביפן. אבל הגרסה הראשונה הרגישה לי יותר נכונה לי.

באותה תקופה הלכתי עם חבר טוב ליום פתוח של כל מיני הרצאות וסדנאות על אנימה ועולם הנפש, ואני זוכר שנכנסנו לאחד האולמות די על הדרך, וראינו על הבמה תופים ענקיים והרכב קטן שמנגן עליה, כשבמרכז שלה נגן ראשי שקשה לפספס אותו. הם ניגנו בצורה מרשימה שלא בא לך להזיז מבט, אז שלפתי טלפון וצילמתי וידאו. רק אחרי שיצאנו, גיליתי שכל מה שצילמתי היה בטעות בסלאו מושן.קראנו אחרי זה על הקבוצה ומה זה היה, ומסתבר שזה תוף יפני שנקרא "טאיקו", וניתאי צלינקר הנגן הראשי הוא זה שיצר את המופע הזה והביא את זה לארץ.

בעקבות המופע דיברתי איתו, ונסעתי להיפגש איתו, כי התעניינתי מאוד במה ואיך הוא עושה מה שעשה. מדובר בבן אדם שעשה מסע שלם של חקירה ואימונים ולמידה של התוף והנפש לעומק בטיוואן. התחברתי אליו מאוד, ולגישה שלו לחיים, ואחרי ששיתפתי אותו איפה אני עומד ביצירה הוא הקשיב לה, ועף על זה – שזה היה מרגש בטירוף. אז הוא הציע לי לבוא ללמוד אצלו באקדמיה, ומצאתי את עצמי עובר בתוך כל התקופה הזו שני קורסים על לנגן בתוף, שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות והמלמדות שהיו לי. כל עניין החיבור לגוף והעבודה הפיזית שזה דורש, הפוקוס, ההקשבה וההתמסרות לרגע נתנו לי המון. לבסוף גם שילבתי את התופים האלו במופע ההשקה לאלבום.

אני שומר שבת, ואת השבתות שלי אני מקדיש לזמן עם המשפחה. היום שבו האלבום היה צריך לצאת תוזמן היה 8.10.23, בוקר יום ראשון. לא הכי ידענו מה בדיוק קורה, אבל בערב כבר הבנו והיינו בשוק כמו כל המדינה.התנפלנו הכי מהר שאפשר כדי לבטל את שחרור האלבום בסטרימינג, ואם אני זוכר נכון הוא אפילו היה באוויר לכמה שעות, ואז הוסר. היו כאלו שהספיקו להקשיב לו.

אחרי כל התקופה המורכבת הזו, הוא יצא לעולם בערך שנה וחצי אחרי. אני זוכר שהרבה אומנים התלבטו אם נכון לשחרר מוזיקה בתקופה הזו, אבל אחרי בערך שנה וחצי, עם כל המצב שבחוץ, הייתה בנו אמונה שעכשיו זה נכון. אבל שיא התקופה הזו הגיע רק במופע ההשקה לאלבום.התמלאתי בטירוף מכמות האנשים שהגיעה ושרה את המילים, ומזה שזה סופסוף פוגש את המציאות – כי זה באמת עבר תלאות. וכל הבטן המכווצת שהייתה כי לקח לאלבום זמן לצאת, וזה שהרצון שלי להתחיל ליצור דבר שנראה יותר כמו מופע, שיש בו עוד רבדים ועומק, התחיל להיווצר.

אפשר להגיד שבערך מאותו מופע נכנסתי שוב לצלילה הזו של נבירה בנפש ורצון להמשיך לדייק את עצמי, ושזה מה ששלח וזירז אותי להתחיל ליצור את הפרוייקט שאני עובד עליו עכשיו, בתקווה ואמונה גדולה שיעזור ויתן הרבה לאחרים.בנתיים, ב-25.12, ביום חמישי בערב, אני מופיע ב"המרץ 2" בתל אביב, אחרי רגע שלא פתחתי הופעה שלי. וזה ערב מלא באורחים ואנרגיה גבוהה, ויש מצב גדול שאני הופך שם לסופר לסאייה, אז לא הייתי מפספס את זה.
אברהם לגסה בהופעה, יום ה' (25.12), המרץ 2, תל אביב.לפרטים וכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

המסע שהראפר אברהם לגסה עבר בדרך לאלבומו השני "קונו" עבר דרך חקר עצמי לטראומות והשדים שלו, לימוד של השפה היפנית, תוף...

אברהם לגסה22 בדצמבר 2025
חוכמת הפאו. אילני עינב מפושטקיות פותחות פה (פ.פ.פ). (צילום: סלפי)

מקום לעשות בו פריסטייל ולדבר עם אלוהים. זאת העיר של אילני (פ.פ.פ)

מקום לעשות בו פריסטייל ולדבר עם אלוהים. זאת העיר של אילני (פ.פ.פ)

חוכמת הפאו. אילני עינב מפושטקיות פותחות פה (פ.פ.פ). (צילום: סלפי)
חוכמת הפאו. אילני עינב מפושטקיות פותחות פה (פ.פ.פ). (צילום: סלפי)

אם טרם הכרתם את צמד הראפ האדיר פושטקיות פותחות פה, אתם מפספסים את הדבר הכי בועט בתל אביב. אז רגע לפני הופעת הבכורה שלהן, אילני מספרת לנו איפה משיגים קפה נורמלי בעיר הזו, על המקום שמתאים פשוט להכל והנקודה הכי שקטה בעיר

אילני עינב, או רק אילני למהדרין, היא חצי מהרכב הראפ התל אביבי פושטקיות פותחות פה (פ.פ.פ, בקיצור) ביחד עם She (שי טריביטש). ביחד הן החלו לשחרר חומרים רק בשנה שעברה, כאשר אלבום הבכורה שלהן "חוכמת הפאו" מ-2024 (שיצא בלייבל המצוין פלא רקורדס) היה משב רוח מרענן בנוף ההיפ הופ המקומי – גם בתור מיקס בין תרבות הריוט לבום-באפ היפ הופ עדכני, וגם בתור קול נשי בועט וחד, כזה שלא חושש להעליב אף אחד. נו, פושטקיות. ב-17.8 הן יגיעו ללבונטין 7 להופעת בכורה מלאה שלהן (כאן מתכרטסות), וכולכן וכולכם רוצים להיות שם הרבה לפני שהן הופכות לתופעה לאומית. איך זה עוד לא קרה אחרי ההוק של "דפקתי בלוק" לעולם לא נבין.

1. סביח פרישמן שוק לוינסקי

את סביח פרישמן הכרתי כבר מהילדות בלב העיר, אבל הסניף שלי זה שוק לוינסקי, קל. יש מבחר ענק של סלטים, חציל מטוגן בצורה שאשכרה טעימה, ורוטב לימון כבוש. לא, הוא לא מר. ומעל כל זה מונח סיגר תפו״א שמחזיר אותי לימי החתונות באשדוד.
לוינסקי 57, תל אביב

חבר מהמרכז. סביח פרישמן בלוינסקי (צילום: נועם רון)
חבר מהמרכז. סביח פרישמן בלוינסקי (צילום: נועם רון)

2. חוף יפו בסלעים והעיר העתיקה

זה הספוט שלי. למדתי ביפו אז בשבילי זה בית. זה מקום מושלם לעשות בו פריסטייל, להתבודד ולדבר עם אלוהים, לצייר, לכתוב. נעים לי שהחוף ממוקם כעקרון באזור מרכזי, ואולי כשאחזור לטיול על החוף אפגוש פנים מוכרות – אבל על הסלעים שקט לי. גג יושב עוד מישהו לידי לעשן נרגילה, כל אחד בשקט שלו. אחרי זה כיף ללכת לטייל באזור האמפי, בסמטאות המזלות, ליד הכנסיה. זה אזור שמרגיש מוטען בתקופה ומעורבב בין הסטוריה, נוסטלגיה ובין דוכני תירס וצמידים.

עוד מישהי שעושה פריסטייל על הסלעים ביפו. יוליה כלבת הים בחופי יפו (צילום: ג'ק גואז/גטי אימג'ס)
עוד מישהי שעושה פריסטייל על הסלעים ביפו. יוליה כלבת הים בחופי יפו (צילום: ג'ק גואז/גטי אימג'ס)

3. קפליקס שוק לוינסקי

בתור מכורה של ממש לקפה, בעיר של קפה שרובו חמוץ ומשאיר טעם רע פה (תחליפו כבר את הספקים), יש מקום אחד שהוא פשוט הכי טוב, וזה הקפליקס . תמיד מחמיאים לי שם על הקעקועים, יש מזגן, אפשר להסתתר שם לקצת במהלך היום.
מרחביה 6 תל אביב

קפליקס בשוק לוינסקי (צילום: זיו ממון)
קפליקס בשוק לוינסקי (צילום: זיו ממון)

4. תחנת סבידור מרכז

בשבילי זו תחנת חופש. שם לקחתי לראשונה את 480 לירושלים, היישר אל החבר האימו שהיה לי באותה התקופה, ומאז התאהבתי בתחנה הזאת. יש משהו כל כך ניטרלי בה – ניטרלי מדעות, מפנים מוכרות, מהכל כזה. כל אחד רק רוצה לנסוע לאן שהוא צריך. גם הבנייה שם משעשעת – שליש אתר בנייה, שליש מבנה ברוטיליסטי, ושליש מנסה להראות ״מחודש״. אני חיה על קו תל אביב – ירושלים כבר שנתיים, ככה שיוצא לי לבקר בה לפחות כמה פעמים בשבוע. מתוך הסקרנות שלי, הגעתי אליה כמה פעמים בכל מיני שעות לא שעות, ותמיד הופתעתי מהממצאים. פעם, למשל, הגעתי בארבע וחצי בבוקר הייתה שם ישיבה של חרדים עם נערים רוסים שיכורים, כל אחד בשפה אחרת, כולם צועקים, ואיכשהו שמחים ממש. מעבר לזה שהבית קפה בתחנת רכבת מגיש אחלה כריכים משביעים, ואם פספסתי את הרכבת – אז תמיד יש אוטובוס.

מריחים את אירופה באוויר. תחנת סבידור מרכז (צילום: שאטרסטוק)
מריחים את אירופה באוויר. תחנת סבידור מרכז (צילום: שאטרסטוק)

5. ג׳סמינו

זה חרוש אבל אי אפשר לא לציין. מול הרחבה של הר סיני, ליד אחד העם, בין כל העסקים היוקרתיים נמצא תא הקבבים הקטן הזה. אחוז הגברים שואף ל-100%, פעם אחת בחיים לא קראו לי בשם שלי כמו שצריך, אבל זה לא מנע ממני להזמין את הפיתה קבבים עם המון עגבניות שרופות, ולעמוד שם על תקן האפליה המתקנת. המקום הזה תמיד פתוח בשעות שצריך אותו, לפני משמרת שאין זמן לאכול באמת, אחרי המשמרת שדווקא יש חצי שעה עד שהאוטובוס יגיע, סתם לשבת עם חבר ולדבר, לסיים דייט מוצלח, או לבכות על דייט גרוע – פשוט מקום שמתאים להכל. היו תקופות שאכלתי שם 4-5 פעמים בשבוע.
אלנבי 99, תל אביב

אין עוד מלבדה. ג'סמינו. צילום: אנטולי מיכאלו
אין עוד מלבדה. ג'סמינו. צילום: אנטולי מיכאלו

מקום שצריך לשפר בעיר

פארק המסילה.אני כותבת את זה מתוך אהבה, ובגלל שאני שם הרבה, אז אכפת לי. נתחיל מזה שזה לא פארק, אלא מסדרון. פעם מדדתי בכמה דק אני הולכת את כולו וזה היה בול 6. מעבר לזה, אני באמת מבינה את המשמעות ההיסטורית של המסילה, אבל אי אפשר לחיות ככה, שכל העסקים על צד שביל האופניים. כמות התאונות ביום היא ענקית, ואף אחד לא נהנה. תבנו מתחם בלי שביל, תבנו גשר, תצבעו חלק, אבל זה פשוט בלתי נסבל. התלונה האחרונה בנושא היא המחסור בשירותים, או שירותים מסריחים ברמות שיש. בתור מקום שמתיימר להיות אליטיסטי (למרות שמדובר בעשר דקות בלבד מהתחנה המרכזית), לא הגיוני שהשירותים כל כך מסריחים, וחוץ מהאזור התדר הם גם לא קיימים. דווקא באזור כזה ישנה ציפייה גדולה שהכל יהיה ברמה מסוימת, אבל הריח, ושאריות השתן, זו פשוט מבאס רצח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של אופק אדנק בתדר.

איזו יצירה נתנה לך כוח או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"בשבח הדעה הרעה על עצמך"של ויסלבה שימבורסקה. את הספר של שימבורסקה קיבלתי מיהודית האיש ז״ל, שעבדה בתיכון שלמדתי בו. לא פתחתי אותו משום מה עד המוות שלה. כשהיא נפטרה, פתחתי את הספר והייתה שם הקדשה אישית ואת השיר הזה. הוא מרגיע אותי ומחזיר אותי למקום – אין דבר חייתי יותר ממצפון נקי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
עמותת המכללה. לא כת המין לשעבר – אלו שמוציאות מהמעגלים האלו ברגישות ואנושיות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
שימי בן יעקב, מעצבת האופנה והבעלים של mishimono. למי שמחפשת בגדים בגזרות לכל הגופים, בדים טובים ותחושה יוקרתית.

מה יהיה?
אני חושבת שדברים יתייצבו בסוף. הם לא יחזרו לעבר – אלא נצטרך להבין איך לחיות עם הטכנולוגיה, ההרס והחורבן, הקיצוניות, תרבות ההרדמה והפלסטיק – ולאו דווקא רק בפנים, כשברי הכלי. אנחנו עוברים תקופה אבולוציונית על ספידים. עד לפני תקופה היינו מהקוף אל האדם, היום אנחנו מהאדם אל הסייבורג. זה מלחיץ, אבל בו זמנית גם די מגניב. אני חושבת שכל עוד בני אדם יבינו כולם שהם אנשים מורכבים, עדיין אנושיים, לא רק דמויות על הלוח, שכל אחד הגיע עם מטרה קטנה לפה, קצת אמונה נשגבת, שיש הבדל בין צדדים בפוליטיקה לבין להיות אחלה בן אדם – יהיה יותר טוב. או לפחות פחות לבד.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אם טרם הכרתם את צמד הראפ האדיר פושטקיות פותחות פה, אתם מפספסים את הדבר הכי בועט בתל אביב. אז רגע לפני...

אילני31 ביולי 2025
הייטר אגדי. אלפרבר (ניר אלהרר). צילום: אלעד ברנגה

בחזרה מהזוהמה: סולני הפרברים רפיוג'יז חוזרים אט אט למיקרופון

בחזרה מהזוהמה: סולני הפרברים רפיוג'יז חוזרים אט אט למיקרופון

הייטר אגדי. אלפרבר (ניר אלהרר). צילום: אלעד ברנגה
הייטר אגדי. אלפרבר (ניר אלהרר). צילום: אלעד ברנגה

הרכב הגנגסטה-פאנק ממודיעין־מכבים־רעות שינה את תרבות הראפ הישראלית מקצה לקצה, ואז התפרק ב-2007. עם יצאתו של סינגל ראשון מפרויקט סולו של אלפרבר, ארבעה מתוך חמשת סולני ההרכב חזרו לפעילות מוזיקלית. אל תקראו לזה קאמבק

27 ביולי 2025

לפני כל, אולי שווה להתחיל עם גילוי נאות – אני מעריץ. להקת הפרברים רפיוג'יז היו הדבר הכי מנפץ תודעה שהכרתי בשנים המוקדמות של הראפ הישראלי, עוד כשסאבלימינל מכר שקיות שוקו ואבי מסיקה היה יוצר להיטים מחורבנים. הווירדוז ממודיעין־מכבים־רעות יצרו מוזיקה בועטת, מרעננת וכל כך לא מכאן עד שהיא סגרה מעגל ובעצם היתה הכי מכאן. "המורשת שלהם עצומה", אמר עליהם רביד פלוטניק אי אז ב-2017,בכתבה שפרסמתי באתר זה ממש על עלייתם ונפילתם של הפרברים. "הם צחקו על כל הסטיגמות שהיו על ההיפ הופ, בייחוד ההיפ הופ הישראלי שהיה ילד תערובת בלתי מוסבר שניסה להבין מי הוא, והוסיפו עוד עומק לאמת הזאת שנקרא ראפ בעברית".

כשאותה כתבה פורסמה, בערך עשור לאחר פירוק הלהקה, לא היה נראה שיש שום תקווה שיחזרו לעשות מוזיקה, וודאי לא ביחד. אבל מאז עברו 8 שנים והעולם כמעט עלה באש מדי יום, אז לא פלא שתוכניות השתנו. במהלך השנה וחצי האחרונות סולני ההרכב החלו לחזור לפעילות מוזיקלית אחד אחרי השניה, ומבלי ששמנו לב היום גם אלפרבר החמקמק – שהיו שנים שהאמנו שלעולם לא ישוב לעשות מוזיקה – הוציא סינגל. במהלך תקופה זו גם יצרתי פודקאסט עם שניים מחברי ההרכב ("חיים ראפ פעם אחת"), ביקרתי כאורחבחזרה סגורה חד פעמית, הנחתי ערב מחווה בהשתתפותם, השתתפתי בדוקומנטרי אודותם שעתיד לצאת לעולם ובאופן כללי התקרבתי לחבורה. זה עדיין לא מונע ממני להיות מעריץ קודם כל, ששמח מחזרתם של האמנים המופרעים והיצירתיים האלו. איך זה בדיוק קרה? כרוניקה של שובם מהפרברים.

אבגדה (גדי חינקיס)

תאריך חזרה:20.1.24
איך הוא חזר:אלבום אישי קצר ומופרע בעברית בשם "קוקו", שיצא בשם הבמה אבגדה.
איפה הוא היה:בברלין, עסק ביוזמות טק-מיוזיק שונות.
מה השתנה:כלום והכול בו זמנית. בהתאם להיותו הרוח היצירתית החייתית של הפרברים, המפיק המופרע והמבריק, חינקיס חזר באלבום שכולו הוא, טהור ומוזר ישר לווריד. איכשהו בוגר וילדותי יותר מתמיד, ובוודאות מבריק ומאתגר כמו שרק הוא יודע.
לאן זה הולך:קשה לדעת, בעיקר כי לא פשוט לתחזק קריירה של מוזיקאי ישראלי מברלין. אפשר לצפות שכמו בפעם הזו, הוא עוד עתיד לצוץ משום מקום עם מוזיקה הזויה כפי שהיא מחוכמת, ולשבור לנו את השכל לרסיסים שוב.

נועה פארן

תאריך חזרה:25.11.24
איך היא חזרה:עם אביחי טוכמן (DoGBeaT) על ההפקה, באווירת אינדי-פופ ואלקטרוניקה. הראפ עדיין מבצבץ שם לרגעים.
איפה היא היתה:בקיבוץ עם משפחתה, עסקה בפיתוח וכתיבת תוכן.
מה השתנה:הוורסטיליות המוזיקלית של פארן הובילה את הקריירה שלה יותר מכל תכונה אחרת, ושלושת הסינגלים שיצאו עד כה עם אביחי טוכמן ("רילוקיישן", "אש קרה" ו"מקרה אבוד") מסמנים כיוון מוזיקלי מעניין ומגוון אפילו יותר ממה שהיינו רגילים אליו, וזה נשמע נהדר.
לאן זה הולך:בזמנו הובטח לנו פרויקט שלם של הדבר הזה, כאשר הסינגל האחרון יצא בסוף חודש מרץ. אולי האיראנים עיקבו, אבל אני מחכה בצפייה רבה.

נמרוד דוויק

תאריך חזרה:20.7.2025
איך הוא חזר:עם "תמונת מצב", אלבום סולו ראשון שעיקרו ספוקן וורד מוזיקלי, וקצת ראפ.
איפה הוא היה:איפה לא?
מה השתנה:ובכן, קודם כל זה לא בדיוק אלבום ראפ, אלא שירה מושרת. שורשיו בהחלט בראפ, והמוזיקה שלו (באחריות המפיק המוזיקלי רענן פוגל) נעה בין מקצבים אלקטרוניים אפלוליים לאמביינט מהודק על ביט. יש בו מן הראפ, אבל לא כמו אנחנו תופסים אותו. משהו אחר לגמרי.
לאן זה הולך:מדובר בסיפתח לספר השירה שדוויק עתיד להוציא (עבורו פתחגיוס המונים), כך שלא ברור אם תהיה המשכיות מוזיקלית לאלבום הזה – אבל היי, גם לו לא ציפינו, ואיזה כיף שהוא פה.

אלפרבר (ניר אלהרר)

תאריך חזרה:26.7.2025
איך הוא חזר:בסינגל המאוד אמינמי "הייטר", שבויים ע"י טל אבידן (חכו, נדבר עליו עוד רגע), ובכיכובו של כותב טיים אאוט יונתן עמירן, (וגם קמיו קטן של עבדכם הנאמן).
איפה הוא היה:במשעולים האפלוליים במדינה, חזר למערות השחור עד יקום מתרדמתו (זה בגבעתיים).
מה השתנה:המון, בעיקר בכל מה שהוא לא אלפרבר. ונראה שהוא יודע את זה, ומבין שאותם ילדים שגדלו עליו אפילו לא יודעים שהם גדלו עליו. השנינות חדה כתער, הפלואו חלקלק כחומוס והאטיטוד משעשע ומסריח כמו נוד יפהפה. כמה כיף שחזרת.
לאן זה הולך:EP של ההייטר האגדי, אז מצפה לנו ראפידי-ראפים מבריקים ומצחיקים. עוד לא שמעתי דבר מעבר לסינגל, אך חושי חנון הראפ שלי מעקצצים.

למה עוד יש לצפות?

לפני כשנה השתתפתי בערב מיוחד במסגרת פסטיבל סאונדטראק 2024, במסגרתו הוקרן יצירתו הדוקומנטרית של טל אבידן, "יו לטס ראפ", המתעדת את קורותיה של הלהקה. בזמנו הסרט היה לא גמור, אבל מהחלקים שראיתי – מדובר בסרט חשוב ומרתק שמתעד פיסת תרבות ישראלית בלתי נשכחת שקצת נשכחה. מאז הספקתי להצטלם להשלמות לסרט, אבל אין לי מידע אם ומתי הדבר החשוב הזה אמור לצאת להקרנות להקהל הרחב, וגם ככה עם הפרברים הכל בסימן שאלה. מי יודע, אולי אפילו נקבל בהפתעה איזה פרויקט חדש מגבי KK, הסולן האחרון של ההרכב? רק ג'ה יודע, וגם הוא לא מגיע לפרברים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הרכב הגנגסטה-פאנק ממודיעין־מכבים־רעות שינה את תרבות הראפ הישראלית מקצה לקצה, ואז התפרק ב-2007. עם יצאתו של סינגל ראשון מפרויקט סולו של...

מאתמתן שרון27 ביולי 2025
אוחנה. צילום: בר שבתאי

"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

אוחנה. צילום: בר שבתאי
אוחנה. צילום: בר שבתאי

"החלטתי שאם יש לי אויב אחד בחיים האלה, זו הבושה. זה משהו שמלווה בערך כל נער גיי בעולם, וזה הופך להרגל מאוד מגונה. אבל שם, מהמקום הזה, כותב בן אדם שהוא כבר מת - כי עדיין יש רצון לספר ולהיזכר. כי אם לא תעשה את זה אף אחד לא יידע" // הראפר אוחנה בטור מיוחד על אלבומו החדש ופורץ הדרך

את אוחנה (או איתי אוחנה בתעודת הזהות) הכרנו לראשונה כחצי הווקאלי בצמד "אוחנה וברקת", שב-2021 הוציאו אלבום בכורה שכשמו כן הוא, הגיע "משום מקום" והציג ראפ אוטוטיוני חכם, חד ולפרקים גם נושך. בהמשך הראפר מחיפה יצא לקריירת סולו עם מוזיקה הזייתית שדוחפת את גבולות הז'אנר לקצותיו,והופעות אנרגטיות ופרועות שסימנו אותו כתופעה יוצאת דופן בראפ העברי. מעבר לכך, מי שהאזין לשירים גילה צד נוסף – טקסטים המרמזים על היותו ראפר גיי. לפני כחודש הוציא בלייבל "רעש" את אלבום הסולו השני שלו, בעל השם הבלתי נשכח "הרגתי אותך בחלומות שלי", בו הוא מדבר בפתיחות וכנות על הקשיים והשריטות של לגדות כנער להטב"קי בישראל, ומשלים עם הילד שהיה. לקראת הופעת ההשקה השנייה של האלבום, שתתקיים מחר (חמישי, 23.7) בלבונטין 7, כתב עבורנו אוחנה טור מיוחד שמתאר את העבודה על האלבום, מסביר את התמות שבו ומספק הצצה לראשו של אמן שאנחנו מסמנים בתור הדבר הגדול הבא, לא רק בראפ, אלא בישראל.
>>זאת לא גלריה. זה לא בר ולא קפה. זה לא מועדון הופעות. זה מבצר
>>רגיש ומרגש: חנוך דאום נתן לשורדות הזנות את הבמה הראויה להן

השם של האלבום הזה, "הרגתי אותך בחלומות שלי", מרפרר לרגע בילדות שלי, בערך בגיל 15, בו עמדתי מול המראה ונשבעתי לעצמי שאם מישהו יגלה שאני אוהב בנים, אני באותו היום אפרד מהעולם הזה. כל כך התביישתי בזה, ועכשיו אני שם את זה הכי בוטה ועירום, בפנים של כולם. כמו איזה ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג.

אוחנה. צילום: ליאב בן יעקוב
אוחנה. צילום: ליאב בן יעקוב

רצה הגורל ואת המילים האלו התיישבתי לכתוב בחדר של אחותי, בבית של ההורים, זה שהיה החדר שלי בזמנו. בחדר הזה הכל התחיל. בחדר הזה הפכתי מילד לנער לגבר, בחדר הזה אכלתי סטלות ראשונות, עשיתי אהבות ראשונות, ניסיתי, התנסיתי, נשברתי ונבניתי מחדש. אחלה סגירת מעגל. כשחושבים על זה, גם האלבום הזה הוא בעצם סגירת מעגל עם אותו הילד המבולגן והמבולבל שהייתי באותו החדר. אותו הילד שרצה לרקוד על כל החתונות, ושיאהבו אותו כולם.

אני זוכר איך יום אחד היו פה כל החברים לטורניר פיפא עד שעות הבוקר, ויום אחרי זה גיליתי את המיניות שלי – עם בת, ואז עם בן – ואז ניסיתי להבין מה לא בסדר בי. אני יודע שהקללה והברכה הכי גדולה שלי היא שתמיד הייתה לי הבנה וחמלה לכולם, לכל צד וכל ציבור פה במדינה. מבחינתי כולם צודקים, כולם טובים ובעיקר כולנו קורבנות של המציאות, אבל כשעוצרים רגע להקשיב לצד השני ומנסים לפחות להבין, אז או שרואים הכל, או שמפתחים איזה פיצול אישיות חריף. ואני מרגיש איפשהו באמצע.

הזיכרון הראשון שלי ממר אופק עבוד זה איך שרפנו ארבע שעות על ללכת מכות עם איזה ביט חצי ג'אזי, ורק בסוף, בחצי שעה האחרונה לסשן, יצרנו את "מולוטוב", שזה בעיניי מסכם את התהליך שלנו הכי טוב. הלכנו הכי רחוק, ניסינו כמעט כל סאונד וכל סגנון שיכולנו לחשוב עליו, נלחמנו ממש בשיניים, ובסוף הרגעים הכי יפים הם אלו שהתגנבו לחדר ויצרו את עצמם.ידענו שאנחנו רוצים לעשות פרויקט שייקרא בשם "הרגתי אותך בחלומות שלי", ושיהיה בו את השירים "מולוטוב" ו"ילדימתים" – אבל חוץ מזה, חושך מוחלט. מעבר לכישרון והיכולות הבלתי נגמרות של האיש הגאון הזה, הוא לא דופק חשבון ויגיד לך הכל בפנים. גם אם זה ירסק אותך לרגע, אתה יודע שזה רק מקדש את היצירה.

מדי יום חמישי נפגשנו, ונתנו לאיזה רגש להוביל אותנו, כל פעם קצת. מדי פעם יואב (הלא הוא הראפר/מפיק שאיי) היה נכנס, ומשלים את החתיכה החסרה. מה לא עברנו שלושתנו? אני חושב שנוצר בינינו חיבור כל כך עמוק, שזה מה שאיפשר לי להיחשף ככה בלי להתבייש מכלום. כשישבנו אצל שפריר לעשות את המיקסים, אופק אמר לי "וואלה אחי, אם הייתי הומו הייתי מתחתן איתך". החרא הזה ריגש אותי ברמות.

עוד דבר ששיחק תפקיד זה שבישלנו את זה על אש קטנה. אף אחד לא ישב לנו על הראש, תמיד נתתי לשוביק (מנהל הלייבל "רעש") תאריך סופי, ותמיד זה נדחה – אבל כולנו ידענו לסמוך על התהליך, להבין שיש פה משהו גדול. אני זוכר לילות שעשינו שיר שעד הבוקר כבר שנאנו, כי אסור להתאהב ברעיון. אני מודה שלא היה תמיד כיף לעבוד על זה כמו שכיף לנו להאזין לזה עכשיו, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ההפך.

בכנות, מבחינת הכתיבה של האלבום, ניגשתי לזה קצת כמו מישהו שמת כבר. אולי זה היה בגלל ה-7 באוקטובר, שגרם לי להתבייש בעובדה שנשארתי בחיים, ואולי זו היתה פרידה די מכוערת ממערכת יחסים של מעל שנה שהשאירה אצלי לא מעט שאלות, וגרמה לי לחפש את עצמי בתוך תהום של סטוצים וסטלות. זה בעיקר היה זה שלא מצאתי אלבום בעברית שמדבר את זה.

החלטתי שאם יש לי אויב אחד בחיים האלה, זו הבושה. זה משהו שמלווה בערך כל נער גיי בעולם, וזה הופך להרגל מאוד מגונה. אני לא חושב שיש לי חבר אחד, ובטח לא קרוב משפחה, ששיתפתי באמת עד הסוף מה עובר עליי. תמיד שנאתי את הצורך להסביר את עצמי, ויותר את הצורך לתרץ למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג. אני רק זוכר שפתאום חצאי דברים היו יוצאים ממני ברגעי זעם בשעות מאוחרות או תחת השפעה, והכל היה שבור ולא ברור. אתה לא רוצה לשתף כי אתה רגיל להתבייש ולהסתיר, וזה משהו שהופך למנגנון. אבל שמה, מהמקום הזה, כותב בן אדם שהוא כבר מת – כי עדיין יש רצון לספר ולהיזכר. כי אם לא תעשה את זה אף אחד לא יידע. חברים הכי טובים, אחיות שלי, ההורים שלי ואחרים כאילו זכו לראות לתוכי לראשונה רק אחרי שהאזינו לאלבום, והאמת שזה הוריד לי את כל האבנים מהלב.

יחד עם זאת, אולי האתגר הכי מרכזי שהתמודדתי איתו בכתיבה היה לקחת את הסיפורים הכי אישיים וספציפיים שיכלתי לחשוב עליהם בנוגע לחיים שלי, ולכתוב עליהם באופן שכל אחד יוכל להזדהות איתם. ממש ללכת מסביב לזה. אני לא מעוניין שרק מי שכמוני ישמע את זה ויגיד "אה איזה מגניב". בדיוק כמו שאני לא מת על המצעד גאווה בתל אביב, ותמיד העדפתי את זה של ירושלים – מבחינתי איפה שיש התנגדות יש התקדמות. מה גם שכולנו מרגישים את אותן רגשות, רק בנסיבות אחרות. אני מאמין שככה אתה יכול להגיע לכל לב שתרצה.

אוחנה. צילום: פטל
אוחנה. צילום: פטל

תמיד צחקנו ששורה כמו "הייתי מתפלל רק שלא יעמוד לי עכשיו" תהפוך למימ בטיקטוק, אבל מה שקיבלתי בסוף זה תמונות סלפי של ראפרים חברים בוכים באוטו כשהם מאזינים לאלבום, וזה שלח אותי לחשוב. אבל הבנתי ששברתי איזו תקרת זכוכית רק כשהתחלתי לקבל תגובות מאנשים שלא נמנים עם קהל ההיפ הופ בארץ, בלשון המעטה, ומצאו בית במילים שלי. כל אחד עובר משהו גדול בחיים שלו, והצלחתי אפילו קצת לעזור לו עם זה, זה משהו שחונק אותי מרוב רגשות. לא אכפת לי אם זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה מסוג הדברים שמזכירים לך למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

הכי מרגש אותי שאני התמודדתי עם כל כך הרבה לבד, ועכשיו איכשהו הצלחתי לגרום לאיזה ילד או נערה להיות פחות לבד עם עצמם. זה למה באתי לעולם הזה, וזה למה לא הרגתי את אותו הילד אז. לדעתי זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בהיפ הופ, וטוב שכך. היפ הופ בעיניי תמיד היה יותר שפה מאשר ז'אנר, ואתה יכול להשתמש בשפה הזאת כדי להגיד מה שבא לך. ויש משהו בהיפ הופ שהוא אינסופי, שתמיד יקום. משהו חדש, משהו מוזר, משהו שונה שיתפוס אותך. אני מת על זה.

אוחנה. צילום: ליאב בן יעקוב
אוחנה. צילום: ליאב בן יעקוב

אנשים לא יודעים שעבדנו על זה קשה, ממש קשה. היו ימים שלמים באולפן שלא נכתבה בהם מילה, ואם נכתבה אז נמחקה. על כל צעד קדימה הלכנו שלושה אחורה. לא יודעים על המשברים, על החרדות ועל הייאוש. ישנתי לילות באולפן בלי אפילו מברשת שיניים, ובבוקר הסתתרתי ברכבת מהבושה. שנייה לפני שהגיעה ההצעה להצטרף ל'רעש' הייתי על סף הצטרפות לאיזה קורס היי טק אקראי. אבל זה היופי, זה השיעור שלומדים. זה מה שאבא שלי תמיד אמר לי – "מרה ההתמדה אך פירותיה מתוקים".

אני מאמין בבורא עולם ומאמין שהכל קורה מסיבה מסוימת. הוא נותן לנו מה שאנחנו יכולים לסחוב, ואנחנו צריכים לומר תודה על הזכות, לצאת ולחיות. החיים קצרים מדי וכלום לא מובטח לנו, ואני חושב שעברתי המון בחיים שלי, אבל היכולת שלי להביע את זה במילים גרמה לי להבין שעברתי את כל זה רק כדי שהבאים אחרי לא יצטרכו לעבור את זה גם. נראה לי שזה התפקיד שלי, ואני עף על זה. תהיו מוזרים, תמצאו משהו שאתם משוגעים עליו ותשתגעו עליו עוד יותר, תרשו לעצמכם להיות מורכבים, להיות הפכים. זה הצבע שלכם, וזה הכי גאנגסטה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"החלטתי שאם יש לי אויב אחד בחיים האלה, זו הבושה. זה משהו שמלווה בערך כל נער גיי בעולם, וזה הופך להרגל...

אוחנה23 ביולי 2025
ההיפ הופ איינשטיין. סגול 59 (צילום: יורם אלוש)

סגול 59 על המקרופון: מה למדתי מ-25 שנות קריירה כראפר?

סגול 59 על המקרופון: מה למדתי מ-25 שנות קריירה כראפר?

ההיפ הופ איינשטיין. סגול 59 (צילום: יורם אלוש)
ההיפ הופ איינשטיין. סגול 59 (צילום: יורם אלוש)

הראפר ה-O.G חן רותם, הידוע יותר בתור סגול 59, מביט אחורה על רבע המאה האחרונים בהם פעל כראפר ונזכר ברגעים בלתי נשכחים, וגם כאלו שקשה מאוד לזכור. מהאלבום הראשון בירושלים ועד העבודה עם בנו, אלו 11 דיברות הראפ של סגול 59

חן רותם, או סגול 59, הוא אגדת ראפ מקומית שהוציא את אלבומו הראשון בשנת 2000 ולא עצר מאז. השנה הוא מציין 25 שנות קריירה, שמתחילות עם האוסף "תיבות אבודות", המרכז שירים נדירים וגנוזים מכל שנות הקריירה שלו. לרגל המאורע ביקשנו ממנו לספר לנו על כמה רגעים בלתי נשכחים בקריירה הארוכה והמגוונת שלו, וקיבלנו שיעור מלמד מההיפ הופ אנשטיין.

>>נטפליקס האוס: ענקית הסטרימינג מזמינה אתכם ללונה פארק

לפני 25 שנים, באביב של שנת 2000, יצא האלבום הראשון שלי. הוא נצרב על גבי CD, ונשא עליו את הלוגו של חברת התקליטים הירושלמית Fact Records. לא חלמתי אז שאעסוק במוסיקה באופן כל כך אינטנסיבי ורציף בעשורים הבאים. לא תיארתי לעצמי שרשרת כל כך ארוכה של אלבומים, שיתופי פעולה עם כל כך הרבה אמנים. לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין הופעות בכל רחבי הארץ, מאילת ועד הגושרים.

לא עלה על דעתי שאתן קונצרטים בחו"ל. ברוקלין. דנבר. קליבלנד. וושינגטון. אמסטרדם. לונדון. לוס אנג'לס. מיניאפוליס. בוסטון. ניו ג'רזי. אטלנטה. בולטימור. פילדלפיה והלאה. בשנים האחרונות אני מלמד בכיף, בשמחה ובתחושת שליחות רבה ראפ והיפ הופ בביה"ס למוסיקה 'רימון', ורואה בהתרגשות דורות חדשים משתלבים במה שאנחנו, דור המייסדים, התחלנו לבנות – וחלקנו, כמו כותב שורות אלה, לא מפסיקים ולא מתכוונים להפסיק. לבקשת מערכת טיים אאוט, דליתי מזכרוני כמה רגעים מתוך המוני המונים שעברו בשניים וחצי העשורים האחרונים, שתמיד יישארו חרוטים על תקליטי ליבי. Peace.

ירושלים, אביב (שנת 2000)

האלבום ראשון יוצא. לא ידענו מה זה מיקס, מה זה מאסטרינג או מה זה שיווק. הוא הורכב משירים שהוקלטו כאן, שם ובכל מקום במשך שנתיים. על סלילים בתל אביב, על המחשב בחדר של בן דוד שלי ברעננה, על קלטת פור-טראק בלונדון, על לך-תזכור-מה בירושלים. האלבום יצא ב'פאקט רקורדס' המחרתית, וחברה טובה עיצבה את העטיפה. דוד שלי, שהיה מנהל בית דפוס, הדפיס אותה במכונת דפוס משי אימתנית באורך של האנגר שלם. החבר והמוסיקאי הנפלא דויד פרץ עזר בסאונד ובלחבר את כל השירים יחד. את המדבקות על הדיסק הדבקנו, יורם אליקים ואני, ביד. אשתי (דאז) ואני הכנסנו למעטפות ושלחנו בדואר לשדרנים. היום כבר אי אפשר למצוא את "התקופה הכחולה" בשום מקום. לי נשאר רק עותק אחד בארכיון הביתי.

"נביאים בפינה" / "מקלט מוצאי שבת"

למרות שאני חי בתל אביב כבר לא מעט שנים, תמיד ילווה אותי התואר "הראפר הירושלמי". האמת, אני נושא אותו בכבוד. שם התעצבתי כאמן, שם הקלטתי את השירים הראשונים והופעתי את ההופעות הראשונות, שם נולדו לי ילדיי (טוב, אחד מהם לפחות). שם הכרתי את דיג'יי קארס, את סאבסוניק, את ג'וני גולדשטיין ורבים אחרים שתרמו במשך השנים להפקה. גם את אסף, אז מוכר זוטר בחנות "התו השמיני" ברחוב שמאי, והיום המנכ"ל של קמ"ע, הלייבל בו אני חתום. אבל בעיקר עשינו פריסטייל, והרבה. הסשנים שהתקיימו בפאב ה"דיוואן", לימים ה-"סירה", ובמקומות שונים במרכז העיר יצרו סצינה חמה ומבעבעת, עם מגוון נדיר של קולות, גישות וכשרונות, חלקם פעילים ונותנים בראש עד היום. כל פעם מחדש כיך לגלות שהפעילות שלנו באמצע שנות ה-2000 נתנה השראה לדור חדש של כותבים.ות, פריסטיילרים.ות ומפיקים.ות שממשיכים לייצג בגאון את האפס-שתיים.

הקינג של הפאנצ'ליין. סגול 59 (צילום: ולאדה קצמן)
הקינג של הפאנצ'ליין. סגול 59 (צילום: ולאדה קצמן)

ברוקלין (יולי 2004)

פרוספקט פארק, ברוקלין, ניו יורק. הופעה ראשונה בחו"ל. תצוגת תכלית של אמני הלייבל JDUB בו הייתי חתום, במסגרת פסטיבל Celebrate Brooklyn. על הבמה להקת נגני-על ושלושה ראפרים שהגיעו במיוחד מישראל (תאמר, מוקי ועבדכם), מול כ-5,000 איש ואישה. אה, כן, וחימם אותנו יהודי צעיר אחד שעשה רגאיי, בשם מתיסיהו. עוד נשמע עליו.

הולנד (ספטמבר 2014)

אחרי כמה ימים של חזרות בעיירה היפהפיה הילברסום, כעשרים דקות נסיעה ממרכז אמסטרדם, עלינו לבמה חברי סאמח (סאז) ואני, כשמאחורינו להקה חשמלית, תזמורת סימפונית ונבחרת זמרות רקע מהממות, להופעה ב-Ziggodome באמסטרדם – אחד מאולמות ההופעות הגדולים באירופה (באותו שבוע הופיעו שם גם פארל וויליאמס וליידי גאגא). זה קרה במסגרת פסטיבל Masterpeace, שקיבץ עשרות אמנים שהציגו הופעות מוסיקה, שירה, נגינה ומחול ממדינות שונות ברחבי העולם – מקרואטיה, רוסיה ואוקראינה, דרך קניה, אתיופיה ואריתריאה, ארצות הברית וקולומביה, סוריה ולבנון, הודו, אירן ופקיסטן ועוד ועוד. אנחנו, הראפר היהודי מירושלים והראפר הערבי מרמלה, ייצגנו את החיבור בין אנשים שמוסיקה בכלל והיפ הופ בפרט יכולים לעשות, במיוחד במדינה מורכבת כמו ישראל, מול כ- 17,000 צופים באירוע מגוון ומרגש ששודר בשידור חי לעשרות מדינות. ערב שלא נשכח כנראה כל חיינו.

אטלנטה, ג'ורג'יה (מרץ 2017)

מופע מחווה לביסטי בויז, עם להקה לייב, שלל ראפרים מקומיים וגם אחד שהגיע מעבר לים, בתיאטרון Buckhead היפהפה, שהוקם בשנת 1930 וכולל 1,300 מושבים. אז ברור שהביסטי בויז תמיד היו בדי.אנ.איי ההתפתחותי שלי כחובב היפ הופ. אבל ללמוד את החומרים, לעשות חזרות ולבצע שירים שלמים שלהם בלייב על במה, ועוד מול קהל שגדל עליהם בזמן אמיתי. כל זה רק רק המחיש לי את הכישרון שלהם כאמ.סי'ז מבצעים וככותבי שירים אדירים, שבכלל לא קל לבצע בהופעה חיה, גם אם בשמיעה הכל נשמע קל ובסיסי.

רק הסגול. סגול 59 (צילום: פאשה מץ)
רק הסגול. סגול 59 (צילום: פאשה מץ)

אירוע 15 שנה למאדמן, הבלוק (אפריל 2010) /השקת האלבום של 'פרודוקס', הברזילי (יולי 2010)

את האירוע הראשון אני זוכר די במעורפל. הרוב בזכות אחי, שצילם את הביצוע ל"אדמה, רוח וקאש" עם טלפון נוקיה קטן. "15 שנה למאדמן" היה, כך מספרים, ערב נדיר בו לקחו חלק כמעט כל מי שהחזיק מיקרופון מאמצע הניינטיז לעד לאותה שנה. חבל שאת רובו אני לא זוכר. שילוב חסר תקדים של עישונים עוצמתיים יתר על המידה ובעיקר של בקבוק עראק (מקולקל?) מאחורי הקלעים, הביאו לכך שפוניתי מהמקום עם די מעט הכרה. רק טלפונים מודאגים, בבוקר שאחרי, מראפרים-חברים שנכחו במקום, עזרו לי לחבר את פיסות המידע של מה שקרה אחרי שירדתי מהבמה. את התיאורים הגרפיים המלאים אני שומר לאוטוביוגרפיה. תודו לי בשלב זה שחסכתי אותם מכם.

מנגד, אני זוכר גם זוכר את ההתרגשות שהיתה בקרב חברי "פרודוקס" ביום הקלטות האורחים לאלבום שלהם "תחיית המתים", באולפן חמוד באיזור כפרי בפאתי רעננה. רביד, שמואל, שמשון ואייל קיבצו כל ראפר שהיה חבר או מכר שלהם, לצד כמה ראפרים שהם העריכו/העריצו ורצו מאוד שישתתפו באלבום. ככה נולד השיר "לא באים בטוב" בו שיתפנו פעולה באלבום הראשון, האחרון והיחיד של ההרכב הפתח תקוואי. רביד ביקש שאבצע בהשקה גם את "היפ הופ אינשטיין" (אורי שוחט, שהפיק את השיר, היה הדיג'יי באותו ערב) ותרם גם קולות רקע וחיזוקים. בהופעת השקת האלבום במועדון "הברזילי" בדרום ת"א, כמות הקהל שגדש את המקום היממה אפילו את חברי הלהקה. היה באזז מוחשי באוויר, למרות שלא היה ברור אם מדובר בסוף, בתהליך, או בהתחלה של משהו. אחרי זמן התברר שגם, וגם, וגם.

שיחות עם ראפרים

בזכות כהונתי כמבקר מוזיקה ב"כל העיר" בירושלים ואחר כך ב"עכבר העיר" בתל אביב, יצא לי לראיין כל מיני אמנים, ביניהם לא מעט מהז'אנר האהוב שלנו. לחכות שאפרומאן (Because I Got High, זוכרים?) יואיל להתפנות מ"פגישות" כדי לענות על כמה שאלות. לשאול את Nelly בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה מכוניות. לשמוע את Necro משמיץ ראפר ישראלי ידוע ולהישאר קול בקשר לזה, לראיין את Kool G Rap, אחד מהראפרים החלוציים, המוערכים והמשפיעים בהיסטוריה (ובהמשך גם להקליט איתו שיר). וגם… להיות נוכח במפגש ושיחה של אריקה באדו מאחורי הקלעים של הופעתה בתל אביב עם ישראלים ופלסטינים, לשוחח עם פרעה מונץ', עם צ'ינו אקס.אל, עם איל ביל, עם מאסטה אייס, עם קילה פריסט. לשמוע על חוסר הביטחון של צ'סטר בנינגטון (ז"ל) מ"לינקין פארק" בקשר ליכולות השירה שלו. לקבל חתימה על הסינגל של Rapper’s Delight מחברי ה-Sugarhill Gang. ובסוף בסוף, לגלות שכולם בסך הכל אנשים שאוכלים, שותים, קופצים לשירותים, צוחקים, נבוכים ואוהבים היפ הופ בדיוק כמו אחרון המעריצים שעומד בתור לחתימה מהם.

סגול 59 (צילום: איתן אלקין)
סגול 59 (צילום: איתן אלקין)

מעגלי פריסטייל

מסשנים בתחילת שנות ה-2000 עם רבל סאן ודי ג'יי בני דה בי (R.I.P) ב"הכספת", הבר המחתרתי שהיה ליטרלי אנדרגראונד ברחוב הסורג בירושלים (שהיה באמת בעברו חדר הכספות של בנק ישראל!), ועד לחנות התקליטים "חוד המחט" בדיזנגוף בתל אביב ב-2025 – אני עושה פריסטייל כבר די הרבה שנים. בשנים האחרונות אני גם מלמד איך עושים את זה. אז כן, אפשר לתת טיפים ולתאר טכניקות, אבל הטריק הוא בעצם מאוד פשוט: אין טריק. צריך פשוט לעשות את זה הרבה, ולאהוב לעשות את זה. וכמו בכל ענף ספורט, לא כל אחד יגיע לרמות הגבוהות ביותר, ולא כל ראפר, כולל הידועים והמוערכים שבהם, יודע, רוצה, או מסוגל לעשות פריסטייל. אבל בהחלט אפשר להתקדם, להשתפר ולהגיע לשיא היכולת האישית אם עושים את זה בכל הזדמנות, בכל מקום, ועל כל סוג של ביט. חוץ מזה שזה מאוד כיף. בהצלחה.

לא רק ראפ

למרות שהיפ הופ על גווניו השונים הוא העיסוק העיקרי שלי, אני מאמין שלמוסיקה אין גבולות, ושהתנסות בסגנונות אחרים מעשירה את החיים ומרחיבה אופקים מוסיקליים ומחשבתיים. זה יכול להיות פרוייקט שירי הגרייטפול דד בעברית, שבזכותו יצאתי לכמה סיבובים ברחבי ארצות הברית, חימום הופעה של "איפה הילד" בבארבי, קונצרט עם אנסמבל ג'אז מטורף בהובלת ידידי הפסנתרן הנפלא רונן שמואלי, או שיתוף פעולה עם אלברט בגר, אביר הפרי-ג'אז הישראלי, הקלטות עם פוליאנה פרנק, עם רונה קינן, עם גבע אלון או עם אחינועם ניני, סשנים עם אנשים מצחיקים כמו רד באנד, עידן אלתרמן ושחר חסון, והופעות פאנק וסקא עם "סקראטה קיד", "השפן הנכון" ו"סרטן השד". שת"פ עם המשורר רוני סומק, כתיבת שירים למירי אלוני ולרעות יהודאי. וכמובן היסטוריה שלמה של הקלטות, הופעות ושיחות נפש עם החבר היקר דן תורן, ממנו למדתי המון על מוסיקה ועל החיים. מתגעגע אליו בכל יום שעובר.

אלבום ויניל ראשון

עם יציאת "האב, הבן וראש העיר", האלבום ששירוטו ומאיור הפיקו כל אחד צד אחר שלו, הייתי הראפר הראשון בישראל שזכה לראות אלבום סולו מלא שלו מודפס על גבי תקליט ויניל. כחובב תקליטים וסוג של אספן, זה ריגש אותי מאוד. אחר כך כמובן הגיעו עוד, שלי ושל אחרים, אבל התחושה של להחזיק בפעם הראשונה אלבום בגודל 30 על 30 ס"מ עם השם שלך עליו, עם עיצוב מהמם ותקליט 180 גרם חדש ונקי בפנים, זו תחושה שאפשר לחוות רק פעם אחת בחיים.

עבודה עם שירוטו

חוץ מהיותו בחור חכם, חמוד ורגיש עם חוש הומור מיוחד, שירוטו הוא גם פנומן מוסיקלי. קראו לי משוחד, אבל זו האמת, ויש רבים וטובים שיעידו. גם כש"התארח" באלבומים הראשונים שלי, בהקלטות ביתיות של פריסטיילים מאולתרים (הראשונה מגיל 5) וגם בהפקות המאוחרות שלנו (עם שאנן, עם רביד וטדי, עם דנה ברגר, עם ג'ני, עם קאשי, עם אורית, עם שרק ושגב, לוקץ' ואמ.סי מנצור – הרשימה ארוכה והיד עודנה נטויה) – הטלפתיה המוסיקלית האינטואיטיבית בינינו מרגשת אותי בכל פעם מחדש, וגם העובדה שהוא מצליח להפתיע אותי בכל פעם ברמת ההפקות שלו, היכולות המוסיקליות שלו וגם בראפ האינטיליגנטי, הכן והעמוק שלו.

האב והבן. שירוטו וסגול 59. צילום: גוני ריסקין
האב והבן. שירוטו וסגול 59. צילום: גוני ריסקין

אכן, היה משתלם לקנות לו בארה"ב MPC לבר מצווה. חוץ מזה, עם איזה עוד בנאדם בעולם אני יכול לחפור שעות על סאמפל של ה-Beatnuts, לצטט שורות מהדיסים בין אמינם ו-Cage, לצעוק בזמן נסיעה ברכב פאנצ'ים של M.O.P כשהמוזיקה שלהם בפול ווליום, להתדיין על הסטייל של A.G או להריץ דאחקות על הפלואו של U-God מהוו טאנג קלאן או על הליריקס של Noriega? בקיצור, זכיתי. ובזכות זה נרים עכשיו כוסית ("אבא, רק לא כוסית עראק!!!" אני שומע את תומי צועק) לחיי 25 השנים הבאות, וכל ההיפ הופ שבדרך. אני כבר לא יכול לחכות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הראפר ה-O.G חן רותם, הידוע יותר בתור סגול 59, מביט אחורה על רבע המאה האחרונים בהם פעל כראפר ונזכר ברגעים בלתי...

חן "סגול 59" רותם18 ביוני 2025
מישהו יודע איזה קו מגיע לנתניה? באלישג. צילום: Mdm הפקות

50 סנט ועוד 6: ביקשנו מבאלישג לספר לנו על הראפרים האהובים עליו

הראפר הנתנייתי העולה שהרוויח את הכינוי "הפלאג של הפלאג שלך" מתכונן למופע להקה מלא ראשון בקריירה עם אורחים כמו פלד, כהן...

באלישג29 בינואר 2025
בול בלב. "הדרך לשביל הזהב" של רביד פלוטניק. צילום: עטיפת האלבום

ראפ מלחמה: איך ההיפ הופ הישראלי הצליח להגיב לטראומה בזמן אמת

בשבוע שבו גם רביד פלוטניק וגם פלד הוציאו אלבומי דיכאון פוסט 7.10, כבר אפשר לקבוע שההיפ הופ המקומי הוא הז'אנר הראשון...

מאתאבישי סלע26 בינואר 2025
חתיכת סיפור. רביד פלוטניק (צילום: יח"צ פלייגראונד אמנים)

מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא כבר חודש היסטורי להיפ הופ הישראלי

מבלי ששמתם לב, חודש ינואר 2025 התמלא בלא פחות מ-7 אלבומי ראפ עברי בועט ובולט, במה שמסתמן כחודש חסר תקדים לז'אנר....

מאתמתן שרון15 בינואר 2025
פעם ראפר תמיד ראפר. נמרוד דוויק. (צילום: באדיבות המצולם)

פעם הוא היה ראפר, היום הוא מנכ"ל דרכנו. זאת העיר של נמרוד דוויק

"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: נמרוד דוויק, הפעם דווקא בכובעו כראפר לשעבר בהרכב המיתולוגי...

נמרוד דוויק16 בספטמבר 2024
רוקסטאר לנצח, ראפר לעד. נועם "נומי" כהן. צילום: יורם אלוש

אגדות לא מתות: האלבום האחרון של נומי יוצא 3 שנים אחרי מותו

באוקטובר 21 הראפר המוכשר נועם "נומי" כהן נהרג בתאונת אופנוע, ומאז קהילת ההיפ הופ המקומית ומשפחתו מנסים להגשים את צוואתו ולדאוג...

מאתמתן שרון8 בספטמבר 2024
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!