בשבוע בו החלה העונה השלישית של "הלוטוס הלבן", ענקית הסטרימינג נטפליקס היתה חייבת לשלוף את התותחים הכבדים, ולתת לצופיה מותח פוליטי בכיכובו של רוברט דה נירו כנשיא ארה"ב לשעבר. "יום האפס" נשמעת די מבטיחה, עם קאסט מרשים וצוות יוצרים מרשים לא פחות – הבמאית לזלי לינקה גלאטר, שביימה סדרות טלוויזיה רבות (ביניהן "הומלנד") נואה אופנהיים שכתב בין היתר את "ג'קי", ואת אריק ניומן שיצר את "גריזלדה", וכתב שני פרקים ב"נארקוס", ואפילו את זוכה הפוליצר מארק שמידט. אז זה בטח לא יכול להיכשל, נכון? נכון?!

>>

במרכז "יום האפס" עומד ג'ורג' מאלן (דה נירו), נשיא ארה"ב לשעבר שפרש בתום הקדנציה הראשונה שלו בשל טרגדיה משפחתית, ועוד כמה שלדים בארון. כשכל רשתות המחשב בארה"ב קורסות במתקפת סייבר שגורמת לאבידות רבות, הנשיא לשעבר נדרש להיות הפרויקטור שינהל את המשבר – אבל הוא מתחיל לשמוע קולות ולתהות על טיב שפיותו. הפרמיס מספיק מעניין בשביל לתת לסדרה הזדמנות, והמשחק של רוברט דה נירו שווה את הצפייה כמעט בכל פרויקט בו השתתף. ועדיין – זה עדיין לא המותחן הפוליטי-פסיכולוגי שרציתי שזה יהיה.

כשהתחלתי את הצפייה חשבתי שמאלן יהיה נשיא חמוד כזה, כמו קיפר סאת'רלנד ב"השורד המיועד", אבל זה לא המצב. במקום זה, קיבלנו נשיא שעושה דברים ממש מפוקפקים בניחוח חזק של נאו-מקארתיזם. למרות שהסדרה ניסתה לטשטש את השיוך הפוליטי של הדמויות, היא כן מנסה לאזן, וזה באמת מעניין לראות פרוטגוניסט שעושה דברים מפוקפקים, אין מה להגיד. אבל זה פשוט לא מה שהקהל צריך עכשיו. כעת יותר מתמיד, התרבות צריכה להוות קונטרה למה שקורה כרגע. על הסדרה הזו התחילו לעבוד בשנת 2022, וכמו שכולנו יודעים, היו לא מעט דברים שקרו מאז: מלחמת רוסיה-אוקראינה, ה-7 באוקטובר, טראמפ ניצח בבחירות, ביבי התחיל להעיד… כן, השלטון חייב קונטרה. גם בארה"ב וגם אצלנו.

טראמפ חזר על סטרואידים, אצלנו המצב לא הרבה יותר טוב, ושלא נתחיל לדבר על גרמניה ומפלגת הימין הקיצוני שזכתה במקום השני בבחירות. אתם זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שבה מפלגה עם זיקה נאצית שלטה בגרמניה?!המצב לא טוב וכרגע מה שצריך להראות בטלוויזיה אלה גרסאות קיצוניות של מציאות קיצונית. זה לא הזמן לנסות לטשטש את הזהויות הפוליטיות של הדמויות, זה הזמן לבחור צד. ולא – זה לא באמת קשה להבין לאיזו מפלגה כל דמות משתייכת, אבל עצם ההסתרה מרגישה כמו ניסיון התחמקות, ולא כמו בחירה אמנותית. גם אם הם היוצרים היו בוחרים באופן מובהק בצד הימני של הקשת הפוליטית, זאת עדיין הייתה בחירה שהייתי יכול לכבד – במקום יוצרי "יום האפס" בוחרים לטשטש את האמת, ולשבת על הגדר.

לא אשקר, נהניתי מהצפייה ב"יום האפס". כסדרת מתח גנרית על נשיא ארה"ב, היא שווה צפייה אפילו אם רק בזכות המשחק המצוין של דה-נירו (ג'סי פלמונס וליזי קפלן הם רק בונוס), לצד החיבורים הקטנים לאירועים מהמציאות העגומה שלנו, שזה בהחלט טאץ' נחמד. אך רוב האירועים שהסדרה מדברת עליהם כמעט לא רלוונטיים. ימנים קונספירטיביים ונשיאים מגמגמים זה לא חדש, והאקלים הפוליטי של היום לא מאפשר לתרבות לשבת בשקט. יצירות שמדברות על פוליטיקה צריכות להיות פוליטיות: הן יכולות להיות שמאלניות, הן יכולות להיות ימניות – אבל שינקטו צד. שיציבו מראה למציאות, ולא יתחמקו ממנה לטובת בידור זול, לא משנה כמה מדהים רוברט דה נירו משחק.
"יום האפס",עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• רוברט דה נירו

יש ימים שאחריהים כל מה שנותר לנו לעשות זה לברוח לאסקפיזם טלוויזיוני, והיום בהחלט מרגיש כמו יום כזה. אז אם תרצו לגלוש איתנו לכמה שעות של צרות של אחרים, יש לנו המלצה לסדרה מושלמת עבור זה. היא לא צעקנית מדי, מספיק רחוקה כדי לא להזכיר את המציאות שלנו, אבל עדיין עוסקת במשבר לאומי דמיוני שקורה באמריקה, אז לא ירגיש לכם מנותק מדי. זה שרוברט דה נירו מככב בה זה רק בונוס.

>>אדריאן ברודי חזר לגלם ניצול שואה עבור סרט שכבר לא עושים כמותו

"יום אפס" הוא מונח שמתייחס לפרצת סייבר שמתמקדת בנקודות תורפה לא ידועות במערכת תוכנה, וגם האירוע שמתחיל את המיני-סדרה החדשה של נטפליקס ודה נירו, שלראשונה תופס תפקיד מרכזי בסדרת טלוויזיה. ב"יום אפס" הוא מגלם את ג'ורג' מאלן, נשיא אמריקה בעברו, ולא סתם – אלא הנשיא האחרון שהצליח לאחד בין הדמוקרטים לרפובליקנים. ועכשיו הוא נקרא שוב לדגל בתקופה הכי מפולגת באמריקה, ולא בהכרח כדי לאחד את העם.

מתקפת הסייבר שסופגת אמריקה הובילה לשיתוק מערכות זמני, ולנפגעים רבים – אבל יותר מפחיד מזה, היא כללה הבטחה שהאירוע יקרה שוב, שנשלחה לכל סמארטפון בארה"ב. לכן הנשיאה המכהנת קוראת למאלן להוביל חקירה מיוחדת מחוץ לממשל, שתנסה להבין מי עומד מאחורי המתקפה, הרוסים? האקרים אקטיביסטים? מישהו שלא ניתק את הדיסק-און-קי בבטחה לפני שהוציא אותו? לאף אחד אין מושג ירוק, ולמאלן יש את כל הסמכויות להתחיל לבדוק, לעצור אנשים וכמובן, להיכנס בעצמו לאקשן כי בכל זאת מדובר בסדרת נטפליקס.

מדובר בסך הכל במותחן פוליטי די פשוט בן 6 פרקים, מהסוג שמתחיל לאט ואז מגביר מהירות במכה. היוצר אריק ניומן ("אדמה סוררת", "גריזלדה" וכמובן "נרקוס") חבר למפיק החדשות הוותיק נח אופנהיים ולעיתונאי זוכה הפוליצר מייקל שמידט ליצירת הסדרה, כך שלמרות שהז'אנר הוא מותחן קליל שמספק את כל התשובות בסוף 6 הפרקים, יש מאחוריו אנשים רציניים שדואגים שהכל ירגיש ריאליסטי במידה. גם שאר הקאסט עמוס בשחקנים נהדרים כמו ליזי קפלן ("פליישמן בצרות"), ג'סי פלמונס ("פארגו"), קוני בריטון ("הלוטוס הלבן") ועוד הרבה פרצופים מוכרים ומוכשרים. 6 שעות של הדחקה, זה כל מה שביקשנו.
"יום אפס". 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• רוברט דה נירו
• פוליטי

כמדי חודש, גם בפברואר שדוהר לעברנו תמטיר עלינו נטפליקס שלל סדרות חדשות, אבל שלא כמדי חודש ממש לא אכפת לנו. כי החודש אכפת לנו רק מסדרה אחת: סדרת הטלוויזיה הראשונה שבה רוברט דה נירו משחק בתפקיד ראשי או בכלל. כן, נטפליקס החליטו סופסוף להפציץ, ויש להם סדרה עם רוברט דה נירו בתפקיד של אקס-נשיא ארצות הברית שמוזעק להציל את העולם ממתקפת סייבר ואז הבלאגן רק מתחיל. אז תסלחו לנו באמת ששום דבר אחר לא מענייןם אותנו. רוברט פאקינג דה נירו בטלוויזיה שלנו.

>> עולם של מנותקים: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה ראינו בלילה: 7 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

5.2 // המרדף עם בר גרילס // Celebrity Bear Hunt

השם האדיר (באנגלית) של הפקת הריאליטי החדשה והיוקרתית של נטפליקס מרמז על חבורת סלבז שיוצאת לצוד דובים, אבל ה-Bear שבכותרת הוא אמן ההישרדות והלוחמה בר גרילס (מהסדרה הנהדרת "Man Vs. Wild"), ובהפקה הבריטית הזאת הוא יוצא לצוד 12 סלבז שמנסים לשרוד בג'ונגל בעודם נמלטים ממנו. בין הקורבנות: פליטת הספייס גירלז מל בי, הטניסאי בוריס בקר, הדוגמנית לוטי מוס (חצי-אחות של קייט) ושאר ירקות. האם זה הולך להיות כיף לא נורמלי? כך בהחלט נראה.

6.2 // קסנדרה // Cassandra

גל הסדרות הרטרו-פוטוריסטי מקבל חיזוק בלתי צפוי מגרמניה, עם סדרה שמזכירה אולי מעט את "סאני" הנהדרת של אפל TV+, כשבמרכז העלילה משפחה גרמנית חמודה שרוכשת את הבית החכם הראשון בתולדות גרמניה אחרי שממציאו נפטר, ומגלה בו את "קסנדרה", האינטליגנציה המלאכותית שחולשת על הבית ותהיה מוכנה לעשות הכל כדי שלא ישאירו אותה לבד שוב. סיוטים בגרמנית אתם אומרים? למה לא.

6.2 // חומץ סיידר תפוחים // Apple Cider Vinegar

דרמה אוסטרלית עם וייב איכותי שעוקבת אחר סיפורן של שתי משפיעניות-רשתות מז'אנר ה-wellness שלוקחות את ההשפעה שלהן רחוק מדי, כשאחת מהן מפברקת דיאגנוזה לסרטן ומשקרת לעוקבותיה שנרפאה ממנו באמצעים אלטרנטיביים. הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי שנחשף בספר "האישה שעבדה על העולם", פרי עטם של העיתונאים האוסטרלים בו דונלי וניק טוסקאנו. כן, רשתות חברתיות זה חרא, רשמו לפניכם.

13.2 // קוברה קאי Cobra Kai 6 (חלק 3)

גם אתם בתחושה שעונת הסיום של "קוברה קאי" נמשכת כבר חמש שנים? מבטיחים לנו שהפעם זה באמת הסוף. אנחנו נאמין לזה כשנראה את זה.

18.2 // מגרש הזהב // Court Of Gold

כבר בזמן האולימפיאדה היה ברור שיוצרי הדוקו שמתלווים לנבחרת ארצות הברית יושבים על זהב טהור, ועכשיו תהיה לכולנו הזדמנות לראות עד כמה בסדרה התיעודית הזאת שעוקבת הכי מקרוב שאפשר אחר טורניר הכדורסל שהפך לאחד האירועים המרכזיים במשחקים האולימפיים האחרונים. לצד הנבחרת האמריקאית מלווה הסדרה גם את הנבחרות מצרפת וסרביה – שנחשבו לבעלות סיכוי להפתיע את האמריקאים – ואת נבחרת קנדה החמודה שהגיעה לפאריז כדי להיות חמודה. גם אם אתם לא אוהבים כדורסל – זאת הולכת להיות הצגה.

20.2 // יום אפס // Zero Day

לא ברור למה ההייפ סביב הסדרה הזאת אינו מחריש אוזניים: רוברט דה נירו הענק מתייצב לראשונה במרכזה של סדרת טלוויזיה, כשלצידו קאסט מרהיב בכיכובם של אנג'לה באסט, ליזי קפלן, ג'סי פלמונס, מת'יו מודין, ג'ואן אלן ומארק איווניר (שלנו! הוא שלנו!), והטריילר נראה אש: ארצות הברית סופגת מתקפת סייבר חסרת תקדים שמשתקת את כל מערכות החשמל והמחשוב באימפריה, יותר מ-300 אלף איש נהרגים, והנשיא לשעבר (דה נירו) מוזעק על ידי הנשיאה הנוכחית (באסט) כדי להציל את המצב. את הסדרה יצר אריק ניומן, שהיה השואו-ראנר של "נרקוס", יחד עם העיתונאי הבכיר לענייני בטחון לאומי מייקל שמידט, ועם מי שעמד בראש מערכת החדשות של NBC, נוח אופנהיים (שהתפטר ממנה אחרי שרונאן פארו חשף כי ניסה לעצור את התחקיר על עבריין המין הסדרתי הארווי ויינסטיין. אבל זה כבר סיפור אחר). כך או כך, זה הכי גבוה שנטפליקס כיוונה מזה זמן רב.

27.2 // עולה להתקפה // Running Point

עוד פצצה שנטפליקס מטילה על המסך: קייט הדסון מככבת כאן בקומדיית ספורט על נערת מסיבות משתקמת, בת למיליארדרים, שצריכה להוכיח למשפחתה שהיא בן אדם רציני עכשיו ולנהל את קבוצת ה-NBA שבבעלותה. את הסדרה יצרה מינדי קיילינג יחד עם אייק ברנהולץ, מה שמבטיח הרבה קרינג' והרבה לב, ולמרות שאין עדיין טריילר אנחנו קצת סקרנים לראות אם נטפליק מנסה לעשות כאן את "טד לאסו" הבת.

• המסך
• נטפליקס
• סדרות
• בינג'
• רוברט דה נירו

מרטין סקורסזה נוהג להופיע בסרטיו בתפקידי אורח קצרצרים, לרוב בעלי משמעות סמלית. ב"נהג מונית" הוא הנוסע במוניתו של רוברט דה נירו שאומר לו שהוא הולך לרצוח את אשתו הבוגדנית ושותל במוחו את גרעין האלימות שמתפרצת ממנו בסוף הסרט, וב"הוגו" הוא הצלם שמצלם את אבי הקולנוע ז'ורז' מלייס.

>> בוקר מעולה: 16 סרטי המערבונים הגדולים בכל הזמנים
>> הטאבו האחרון בהוליווד: נטלי פורטמן וג'וליאן מור חודרות עמוק

בסרטו החדש הקולנוען הנערץ לקח לעצמו תפקיד קטנטן בסצנת מפתח, שבה הוא מקריא מעל הבמה את עוולות תושבי אמריקה הלבנים לילידי הארץ. זה רגע צובט לב שכמו משמש אותו להתנצל על כך שלקח לו יותר מחמישים שנות קולנוע עד שהגיע לעסוק בחלק הזה של ההיסטוריה האמריקאית. יש לציין שהוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא של בני האוסייג', שחששו מההיסטוריה ההוליוודית של מושיעים לבנים וייצוגים סטריאוטיפיים של ילידים, וזה ניכר בהקפדה על הפרטים ובכבוד העמוק שהסרט מעניק להם ולמסורת שלהם.

המחולל המרכזי של "רוצחי פרח הירח" הוא נושא שסקורסזה כבר עסק בו לא פעם, למשל ב"קזינו" וב"הזאב מוול סטריט" – תאוות בצע. הנושא הזה הניע גם את מערבוני הספגטי הציניים של סרג'יו לאונה, וסקורסזה שואל ממנו כמה תווים ויזואליים, אם כי סרטו יותר חמור סבר. ב-1897 התגלה נפט בשמורה באוקלהומה אליה הוגלו הילידים משבט אוסייג', ולפתע הם הפכו לאנשים עשירים. בשנות העשרים של המאה העשרים, כשישים מבני האוסייג' נרצחו בנסיבות מסתוריות, עד שסוכנים של לשכת החקירות של הממשל הפדרלי – הגוף שקדם ל-FBI – נשלחו לאזור לחקור מה קורה שם. האירועים האלה תוארו בפרוטרוט בספרו של דיוויד גראן "רוצחי פרח הירח: רציחות האוסייג' ולידת ה-FBI", וזה עובד למסך על ידי סקורסזה, שחתום גם על התסריט לצד אריק רות' ("פורסט גאמפ").

סוכני הממשלה מצטרפים לעלילה רק במערכה השלישית של הסרט הארוך, הרחב והעמוק הזה, שמתחיל עם הגעתו של ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו) לתחנת הרכבת במחוז, אחרי שלחם במלחמת העולם הראשונה. מבחינה עלילתית הפתיחה רומזת ל"המחפשים" של ג'ון פורד (מערבון שהנרטיב שלו שימש השראה ל"נהג מונית" של סקורסזה), וכמותו הסרט עוסק בגזענות כלפי הילידים. רק שבמאה העשרים הנבלים התיישבו מאחורי שולחנות.

על הרציף של תחנת הרכבת אנחנו מקבלים תמונה חיה ומפורטת של השפעת הזהב השחור על החיים באזור. המוני אנשים, בגווני עור שונים, מחפשים ומוצאים שלל דרכים להתפרנס מהתגלית. הכסף הגדול שייך לבני שבט האוסייג', אבל מפקחים עליו גברים לבנים שמונו על ידי המדינה – הילידים נתפסו כחסרי יכולת – והם שמעבירים להם קצבאות חודשיות.

בדרכו אל ביתו הגדול והמבודד של דודו העשיר ויליאם הייל (רוברט דה נירו) ברקהארט חולף על פני שדות נפט עתירי מגדלי קידוח ואחריהם שדות מרעה של עדרי פרות. הניגוד הבולט בין שני המראות מסמן את השינויים החברתיים והכלכליים באזור, וגם את התרכובת הז'אנרית הייחודית של הסרט. הפרות שייכות להייל, שטוען שאין לו עניין בנפט ומציג עצמו כאיש ציבור ונדבן, אבל הוא מכוון את אחיינו למצוא לעצמו אישה אינדיאנית כדי לשים ידו על כספה. ברקהארט מתחיל לעבוד כנהג, ומציע את שירותיו למולי (לילי גלדסטון, שגדלה בשמורה במונטנה). ככל הנראה היא מוצאת חן בעיניו, אבל לשאלתה הוא מתוודה בשמחה שהוא מאוד אוהב כסף. טקס חתונתם הוא אירוע שמח וצבעוני מאוד, במסורת השבטית. שאר הסרט אפל יותר בצבעיו ובמניעיו.

דה נירו היה כוכב סרטיו של סקורסזה מ"רחובות זועמים" ב-1973 ועד "קזינו" ב-1995. ב-2002 דיקפריו ירש את מקומו באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק". זאת הפעם הראשונה ששני השחקנים הגדולים האלה מופיעים יחד בסרט באורך מלא של סקורסזה. חלוקת התפקידים נדמית סמלית – דה נירו הוא המנטור רב הניסיון שמנחה את אחיינו הלא מאוד חכם, שולח אותו למלא את הוראותיו ומשחית את נפשו. שניהם מצוינים, אך מי שמעניקה לסרט עוגן רגשי היא גלדסטון בהופעה מאופקת ונבונה, כאישה בעלת אבחנה שרוצה לבטוח בבעלה.

פרט להם הסרט מלא בהמון דמויות מובחנות, של גברים לבנים ושל ילידים (בעיקר נשים) ובשלל התרחשויות ומזימות מסועפות, שבהדרגה מתגבשות כמותחן פשע. התסריט נטווה ביד אמן, וסקורסזה מביים את הסרט כמאסטר וותיק. השפה הקולנועית אפית, עם תנועות מצלמה מפוארות (אך לא מתרהבות), וגם אינטימית. בהתאם לאתר ההתרחשות, הקצב יותר נינוח מזה של כמה מסרטיו העירוניים של סקורסזה. העורכת הקבועה תלמה סקונמייקר נמנעת הפעם מסיקוונסים דחוסים (בווירטואוזיות) כמו אלה שאכלסו את "האירי".

"רוצחי פרח הירח" מרתק מבחינה היסטורית ותרבותית (גם טבח השחורים ב-1921 בטולסה שבשולי השמורה משתלב במארג), עשיר מבחינה קולנועית, ובסופו של דבר מספק מבחינה רגשית. קשה להאמין שסקורסזה בן ה-81 יביים עוד סרט בקנה מידה כזה (אף שכרגע הוא עובד עם דיקפריו על ביוגרפיה של טדי רוזוולט). זאת הפקה של שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, ובקרוב הוא יגיע לשם, אבל אפוס הפשע הזה ללא ספק נועד לצפייה על מסך גדול.

4.5 כוכבים
Killers of the Flower Moon בימוי: מרטין סקורסזה. עם ליאונרדו דיקפריו, רוברט דה נירו, לילי גלדסטון, ג'סי פלמונס. ארה"ב 2023, 206 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מרטין סקורסזה
• רוברט דה נירו
• ליאונרדו דיקפריו
• סרטים מומלצים

בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, רוברט דה נירו נחשב לגדול שחקני הקולנוע, בעיקר בשל שיתופי הפעולה שלו עם מרטין סקורסזה. לקראת סוף שנות התשעים הוא החל לגוון את הרפרטואר עם קומדיות, רובן זניחות, ובמאה הנוכחית הוא כבר עשה כל כך הרבה מאלה שכמעט שכחנו איזה שחקן אדיר הוא. בקרוב נראה אותו לצד ליאונרדו דיקפריו ב"רוצחי פרח הירח" של סקורסזה, בתפקיד של בעל עדרים אדיר כוח שצפוי להעניק לו מועמדות תשיעית לאוסקר (הוא זכה בשניים). לכבוד יום הולדתו ה-80, הרכבתי רשימה מדורגת של 18 מהופעותיו הגדולות ביותר.

18. אבק כוכבים (2007)

הפנטזיה המקסימה בבימויו של מתיו ווהן היא לא בדיוק סרט של רוברט דה נירו, שמופיע בסוג של תפקיד אורח, אבל איזה תפקיד אורח מצחיק ושובה לב זה. דה נירו הוא הקפטן של ספינת פירטים מעופפת שבחר לעצמו את השם מטיל האימה שייקספיר (באנגלית זה יותר מצחיק), אבל בסתר יש לו לב רך והוא אוהב להתאפר וללבוש בגדי נשים. הקטע הוא שפיקודיו יודעים את סודו, ואוהבים אותו גם כך. כל רגע שלו על המסך הוא תענוג, והשיא הוא הריקוד שהוא רוקד עם מניפה ורודה מול המראה שבחדרו (לצלילי הקאן-קאן הסוחף של ז'אק אופנבך), בזמן שהפירטים שלו נלחמים בחוץ בחייליו של נסיך מרושע. כמו כל תפקידיו הקומיים, גם דמות הפיראט משתעשעת עם תדמית הגנגסטר של דה נירו, אבל נראה שהשמלות והנוצות הצבעוניות עוררו אותו לתת דרור לחינניות הפנימית שלו.

17. 1900 (1976)

הסאגה ההיסטורית הסוחפת של ברנרדו ברטולוצ'י מתארת את עליית הפאשיזם באיטליה, מתחילת המאה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, תוך התמקדות בסיפוריהם של שני חברי ילדות ממעמדות שונים. דה נירו הוא בנו של בעל אדמות עשיר וז'ראר דפרדייה הוא בן איכרים. הסרט, היקר ביותר שהופק באיטליה עד אז, נפרש על פני חמש השעות ו-17 דקות והוא נמצא ברשימה הזאת משום שהוא עשיר, סקסי ומלא הופעות עסיסיות (של ברט לנקסטר, דונלד סתרלנד, דומיניק סנדה ושאר כוכבים). דווקא דה נירו בן ה-33 חיוור יחסית, אולי משום שבמהלך הצילומים הוא היה מושקע בהכנות לסרטו הבא. בסופי שבוע הוא היה טס לניו יורק, שם היה נוהג במונית ואוסף נוסעים, לפני שהיה חוזר לצילומים ברומא.

16. לכשכש בכלב (1997)

הסאטירה הפוליטית השנונה של בארי לווינסון יצאה למסכים בדיוק חודש לפני שנחשפה פרשת מוניקה לווינסקי. היא העניקה לדה נירו תפקיד יוצא דופן כיועץ מיוחד של הנשיא, שמחפש דרך להסיט את תשומת הלב הציבורית מהפרסומים על כך ששבועיים לפני הבחירות הבוס שלו נתפס מטריד מינית קטינה. היועץ פונה למפיק ההוליוודי דסטין הופמן, ויחד הם ממציאים מלחמה באלבניה. הבעיה היא שהמלחמה המומצאת שהפיקו כל כך משכנעת, שהמפיק רוצה קרדיט. רוב הזמן דה נירו מגיש הופעה מאופקת, שתואמת את כובע הטוויד שעל ראשו, ונותן להופמן לברוח עם הסרט. אבל ג'סטה קטנה אחת שלו לאיש ביטחון, שרומזת שהגיע הזמן להפטר מהפיק, מזכירה לנו את סוג הסרטים שבהם התפרסם.

15. ג'וקר (2019)

דה נירו עשה מחווה לתפקידו הבלתי נשכח ב"מלך הקומדיה", כשהפעם הוא מגלם את הדמות שכה השתוקק להיות בסרט ההוא. זה ללא ספק הסרט של חואקין פניקס, שהופעתו הפנומנלית זיכתה אותו באוסקר. אבל דה נירו מצוין גם הוא בתפקיד המנחה המדושן של תכנית אירוח טלוויזיונית, ששם לצחוק את ארתור פלק הלוזר, ותורם את חלקו להפיכתו לג'וקר – תפקיד שהוא עצמו ודאי היה נהנה לגלם אילו היה צעיר בארבעים שנה.

14. ג'קי בראון (1997)

בשיתוף הפעולה היחידי שלו עם קוונטין טרנטינו, דה נירו מופיע בתפקיד משנה כאסיר משוחרר עם שפם ושיער משוח בברילנטין, שמשתלב מחדש בעולם הפשע. ספרו של אלמור לאונרד על דיילת שמסתבכת בין מערכות החוק והפשע שימש בסיס לבוגר והנוגע ללב שבסרטי טרנטינו. פאם גריר היא הדיילת העייפה, ורוברט פורסטר הוא צייד הראשים שמתאהב בה ושניהם נהדרים במיוחד. דה נירו תורם לסרט את האנרגיה הקפיצית שלו, בתפקיד שותפו לפשע של סוחר הנשק סמואל ג'קסון. אחד הרגעים הזכורים בסרט הוא זה שבו הוא תועה במגרש חניה, ומתעצבן, אבל ממש מתעצבן, על ברידג'ט פונדה שמתגרה בו.

13. התעוררות (1990)

דה נירו זכה במועמדות החמישית שלו לאוסקר על הופעתו הווירטואוזית בסרטה של פני מרשל. זאת היתה הפעם הראשונה (מתוך שלוש) שהוא עבד עם במאית. הסרט היפה הזה מבוסס על סיפרו של הנוירולוג אוליבר סאקס, בו תיאר את התקופה שבה עבד במחלקה סגורה בבית חולים בברונקס שם אושפזו חולים קטטוניים – קורבנות של מגפה שפרצה בשנים 1917–1928. סאקס (רובין וויליאמס, נפלא גם הוא) גילה שטיפול בדופמין סינתטי יכול לעורר את החולים, לזמן מוגבל. דה נירו מגלם את לאונרד, שנפגע מהנגיף בילדותו, וכשהוא מתעורר הוא ניחן בבגרות רגשית של ילד. במהלך ערותו הוא נפתח לעולם ומתבגר, ואז מתדרדר, ושובר את הלב.

12. מרדף חצות (1988)

הפעם הראשונה שדה נירו רתם את הדימוי הקשוח שלו לטובת קומדיה היתה בסרטו של מרטין ברסט, שרכב על גל הבודי-מוביז של שנות השמונים ("נשק קטלני", "48 שעות" ועוד). דה נירו הוא צייד הראשים ג'ק וולש, שמגויס להביא נוכל שגנב 15 מיליון דולר מניו יורק ללוס אנג'לס. צ'רלס גרודין בתפקיד חייו הוא הנוכל החמקמק, שלא ממש רוצה לעזור לוולש במשימתו, ובתור התחלה מעמיד פנים שהוא לא מסוגל לטוס. הכימיה החד פעמית בין השניים הניבה קומדיית אקשן אהובה, ששיאיה הזכורים הם דווקא חילופי המילים הערמומיים והמשוחקים לעילא.

11. פסגת הפחד (1991)

דה נירו זכה במועמדות שישית שלו לאוסקר על הופעתו כאנס הפסיכופט והמקועקע בכל גופו, שאחרי שחרורו מהכלא מטיל אימה על משפחתו של עורך הדין (ניק נולטי) שהגן עליו במשפט 14 שנים לפני כן. במהלך שנותיו בכלא מקס קיידי למד קרוא וכתוב, הגיש ערעורים, ותכנן את הנקמה שלו בסניגור שלא ייצג אותו נאמנה. הרימייק למותחן האימה של ג'יי.לי. תומפסון מ-1962 הוא ההתנסות היחידה של סקורסזה בז'אנר, וסגנונו מושפע מאוד מזה של אלפרד היצ'קוק (כולל שימוש במוזיקה שברנרד הרמן המנוח הלחין לסרט המקורי). דה נירו התאמן כדי להעלות את מסת השרירים שלו, אימץ מבטא דרומי, וסיפק הופעה פרועה ומעוררת חלחלה.

10. החבר'ה הטובים (1990)

לצד "הסנדק" של קופולה, "החברה הטובים" נחשב לטוב שבסרטים על הפשע המאורגן. אם הסרט של קופולה סיפר על ראשי המשפחות, סקורסזה עסק בפועלים השחורים. סיפור עלייתו ונפילתו של מאפיונר מברוקלין (ריי ליוטה) – המבוסס על סיפורו האמיתי של הנרי היל – עתיר סצנות ודיאלוגים בלתי נשכחים. זה קולנוע וירטואוזי שמציע איזון מושלם בין סגנוּן זורם ואלגנטי לריאליזם קשוח. הסרט המצוין הזה ממוקם יחסית נמוך ברשימה, משום שדה נירו מגלם בו תפקיד משנה כבוס של ליוטה. הוא אמנם טוב כתמיד, אבל הסצנות היותר זכורות שייכות לג'ו פשי (שזכה באוסקר) ולמצלמה של מייקל בולהאוז.

9. הבלתי משוחדים (1987)

דמותו של הגנגסטר אל קפונה, שפעל בשיקגו בתקופת היובש, שימשה השראה לשלל סרטים, כבר מ"פני צלקת" של האוורד הוקס ב-1932. מותחן הפשע המסוגנן של בריאן דה פלמה הוא אחד הטובים שבהם. דה נירו שוב העלה קילוגרמים כדי לגלם את קפונה כסוג של אמן סטנד אפ ברוטאלי, שנהנה לבדר את עמיתיו לפני שהוא מדגים להם במו ידיו עד כמה הוא מסוכן. גיבורי הסרט הם הסוכנים הממשלתיים קווין קוסטנר ושון קונרי, שמנסים ללכוד את קפונה ולהביאו לדין, ואניו מוריקונה ("היו זמנים באמריקה") תרם לסרט עוד אחד מהפסקולים הגדולים שלו.

8. צייד הצבאים (1978)

שלושה חברים מעיירה קטנה בפנסילבניה יוצאים למלחמת וייטנאם. שניים (רוברט דה נירו וג'ון סאבאג') חוזרים משם חבולים, והשלישי (כריסטופר ווקן) נשאר מאחור, וממשיך לשחזר את החוויה מרסקת הנפש שחווה בשבי הווייטקונג. סרטו האפי של מייקל צ'ימינו מתחיל בחתונה ומסתיים בשירת "אלוהים ברך את אמריקה", ובין לבין הוא מכניס אותנו עמוק לתוך הגיהינום של המלחמה והשמות שהיא מטילה בנשמותיהם של הלוחמים. גם מריל סטריפ הצעירה תורמת את חלקה לסרט שובר לב על חברות אמיצה. הופעתו השקטה והעוצמתית של דה נירו זיכתה אותו במועמדות השלישית שלו לאוסקר.

https://www.youtube.com/watch?v=io4h6iAAlrg

7. היו זמנים באמריקה (1984)

זהו עוד אחד מתפקידי הגנגסטרים של דה נירו, אבל בסאגת פשע המפוארת והאופראית של סרג'יו לאונה האיטלקי הוא גילם דווקא יהודי (לצד ג'יימס וודס, היהודי היחידי בצוות השחקנים). הסרט עוקב אחר ארבעה חברים יהודים מילדותם בלואר איסט סייד שבמנהטן, דרך הפיכתם לגנגסטרים בתקופת היובש בשנות השלושים, ועד הבגידה הגדולה שנים רבות אחרי כן. לאונה העלה את המנייריזם המאצ'ואיסטי לדרגת אמנות, ואניו מוריקונה עטף את הסרט, שנע קדימה ואחורה בזמן, בפסקול בלתי נשכח. סיקוונס הפתיחה, שבו דה נירו שוכב במאורת אופיום סינית ונזכר באירועים שהביאו אותו הלום, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה.

6. הסנדק 2 (1974)

דה נירו נכנס לנעליו של מרלון ברנדו ב"הסנדק", ומגלם את ויטו קורלאונה הצעיר. בהופעתו הוא חיקה את סגנון הדיבור וחלק מהג'סטות של ברנדו בסרט הקודם, אך בנה דמות עצמאית ושלמה, וזכה על כך באוסקר הראשון שלו. סרטו של פרנסיס פורד קופולה ממשיך לגולל את הסיפור של משפחת הפשע קורלאונה תחת הנהגתו של הבן הצעיר מייקל (אל פאצ'ינו בהופעה כבירה), ועוטף את אירועי הסרט הראשון משני צדדיו, בספרו גם צעדיו הראשונים של האב ויטו בעולם הפשע בניו יורק של שנות העשרים. זה סרט עוצר נשימה שמפרק בהדרגה את כל מה שהסרט הראשון בנה, ומותיר אותנו מעוכים רגשית.

5. רחובות זועמים (1973)

הופעת הפריצה של דה נירו היתה בסרטו השלישי של סקורסזה, והראשון שסימן אותו כבמאי מהותי. הסרט מתרחש באיטליה הקטנה שבניו יורק, שם צ'רלי (הרווי קייטל הנפלא) מנסה לאזן בין הכוחות המנוגדים בחייו – רצונו להיות קתולי טוב למול המטלות שהוא מבצע בפקודת המאפיונר המקומי, ותחושת האחריות שלו כלפי חברו המהמר הפוחז ג'וני בוי (דה נירו), שגורר אותו למטה. סקורסזה עדיין לומד את מלאכת הבימוי, אבל הסרט ניחן בעוצמה גולמית מתפרצת, וסצנת הסיום הטראגית עשויה לעילא.

4. השור הזועם (1980)

במהלך משבר נפשי מתמשך שכלל התמודדות עם סמים, סקורסזה יצר את הביוגרפיה של ג'ייק למוטה – המתאגרף שהרס את חייו במו אגרופיו – כסוג של אוטוביוגרפיה. דרך הבחינה של גיבורו, סקורסזה בחן את חייו שלו וסיפק לשניהם גאולה. הסרט, שצולם בשחור לבן קונטרסטי, משלב ברוטאליות ופיוט ועושה שימוש בלתי נשכח בנעימות ליריות שנשאלו מאופרות של פייטרו מסקני. דה נירו עטה על עצמו 27 קילוגרמים כדי לגלם את המתאגרף כפרא אדם אגרסיבי, שנתון להתקפי אלימות בזירה ומחוצה לה (וזכה על כך באוסקר השני שלו). כמו ב"נהג מונית" גם כאן יש סצנה זכורה מול המראה, וכמו ב"הסנדק 2" דה נירו שוב מצדיע להופעה זוכת אוסקר של מרלון ברנדו. בתום הקריירה המזהירה שלו בזירה, לה מוטה הזקן והשמן מתכונן לעלות למופע סטנד אפ, ומדקלם במונוטוניות את המונולוג הידוע של המתאגרף הכושל מתוך "חופי הכרך". הסצנה האירונית והטעונה הזאת משמשת אקורד סיום מהדהד לסרט.

3. האירי (2019)

סקורסזה חוזר לסביבה החברתית שהוא מזוהה איתה יותר מכל – המגזר האיטלקי של עולם הפשע המאורגן. הפעם הסיפור מוגש על ידי אדם זקן שבוחן את חייו, או בעצם מסרב לבחון אותם, ודרך הסירוב הזה אנחנו חווים את הצער ואת האובדן שבאים עם דרך החיים שבה בחר. אחרי סדרה של קומדיות דלוחות, דה נירו (מצויד בעדשות כחולות) שב ומזכיר לנו איזה שחקן ענק הוא בתפקיד "האירי", שהיה יד ימינו וידידו הקרוב של ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו) – הנשיא המושחת של איגוד נהגי המשאיות שנעלם ב-1971. מה שנראה בתחילה כרצף מבדר של מעשיות מעולמות הפשע והפוליטיקה, מתגבש בהדרגה סביב היחסים בין השניים, והם הופכים את הסרט לעמוק, אנושי ונוגע ללב. הסרט זיכה את דה נירו במועמדות השמינית והאחרונה שלו לאוסקר, עד כה.

2. מלך הקומדיה (1982)

הקומדיה הלא כל כך נעימה הזאת של סקורסזה זכתה לקבלת פנים קרירה בזמנו, אך היא הלכה וצברה הערכה עם השנים. שש שנים אחרי "נהג מונית", דה נירו מעולה בעוד תפקיד של גבר בודד ולא יציב שמתקשה למצוא את מקומו בחברה. הפעם הוא מגלם את רופרט פמפקין, שמשתוקק בכל נימי נפשו להיות סטנדאפיסט ומאמין שאם מנחה טוק שואו פופולארי (ג'רי לואיס) ייתן לו הזדמנות, הקריירה שלו תהיה סלולה. לכן הוא עושה את המעשה ההגיוני וחוטף אותו. התשוקה הכה האמריקאית להפוך לסלבריטי בכל מחיר רק הלכה והתעצמה עם השנים (זה הדלק של תכניות הריאליטי) ולכן הסרט נותר עדכני לגמרי.

1. נהג מונית (1976)

רוברט דה נירו הוא טראוויס ביקל, שחזר מווייטנאם עם מחשבות קשות לגבי המין האנושי. הוא אינו מסוגל לישון בלילות, ולכן הוא משייט במוניתו ברחובות ניו יורק תוך כדי שהוא משתף אותנו בהרהוריו על העיר המטונפת שזקוקה לניקיון מאסיבי. אחרי אכזבה רומנטית הוא גם מחליט לפעול בנושא. זה קולנוע כפוסט טראומה. ההצצה למוחו הקודח של הבחור הבודד והמריר, שרואה עצמו כסוג של ג'ון וויין, מייצרת הזיה מסויטת ומכשפת, שסיפקה השראה לסרטים רבים ("מועדון קרב", "השעה ה-25", "ג'וקר"). הסצנה האלמותית שבה דה נירו מתגרה בדמותו שבמראה (You talking to me?) נולדה מאימפרוביזציה של השחקן תוך כדי הצילומים, וזכתה מאז לאינספור חיקויים.

גם ב-yes חוגגים יום הולדת 80 לדה נירו, עם מגוון רחב מסרטיו בשירותי ה-VOD ובערוצי יס וסטינג TV

• המסך
• קולנוע
• רוברט דה נירו
• סרטים מומלצים