"הבית ברחוב פין" הוא סרט קשה, וכל מה שקשור בו קשה. הסרט מספר על סחר בנשים דרך הפריזמה של בניין ידוע לשמצה בדרום תל אביב, ומתמקד בסיפורה של דינה (ניקה באק), שנחטפה לעיסוק בזנות על ידי יהודה (אימרי ביטון), הסרסור שפיתה אותה והונה אותה. כשדינה מובאת לבניין ברחוב פין, היא נזרקת לחדר, שם מזריקים לה זריקות הרואין שנועדו להפוך אותה למכורה וכנועה כמה שיותר מהר. זה סרט נטול סנטימנטליות וכמעט נטול תקווה, שגורם לצופים להרגיש מלוכלכים, כי ככה זה במציאות. "צילמנו בדרום תל אביב והיו רגעים שהמציאות והסרט הפכו לאחד", מספר עמיר מנור, שכתב וביים. "היו גברים שעצרו ליד ריימונד (אמסלם) ברחוב ושאלו כמה. או שפתאום מגיעה אישה בזנות, ערומה לגמרי. עצרנו הכל והמלבישה לקחה אותה לטריילר ונתנה לה בגדים".

>>הזעם על חיקוי עידן עמדי מוכיח: אנחנו בלופ המטומטם בהיסטוריה

ריימונד אמסלם מגלמת בסרט את גלית, נרקומנית וזונה ותיקה שהופרדה מילדיה, הפורסת את חסותה על דינה. ב-2021 אמסלם זכתה בפרס אופיר על הופעתה ב"הבית ברחוב פין", ולרגע העתיד נראה וורוד. אבל יציאת הסרט נדחתה בגלל הקורונה, שיצרה פקק הפצה, ואחר כך הגיעה ההפיכה המשטרית שיצרה עוד עיקוב. בספטמבר 2023, כשאמסלם זכתה בפרס אופיר נוסף על "שבע ברכות", המפיצים חשבו למנף את זכייתה ולהוציא את "הבית ברחוב פין", אלא שאז פרצה המלחמה, והוא שוב נדחה. "הסרט מהדהד בקונטקסט של מה שקורה עכשיו" אומר מנור. "יש משפט שיהודה אומר לשוטר שמעון (מוריס כהן) שבא לשאול שאלות: 'נחטפות? מה אתה חושב אנחנו דאעש?' מובן שאי אפשר להשוות בין העולמות, אבל צריך להגיד בצורה ברורה שמה שהחטופות עובדות בעזה זה גיהינום וצריך לשחרר אותן עכשיו".

"הבית ברחוב פין" הוא סרטו השני באורך מלא של עמיר מנור, שלפני כן יצר את "חיותה וברל", על היום האחרון בחייהם של זוג זקנים, ואת "חורבה", סרט קצר על רוצחיו של אסף שטיירמן. תכנים משמחי לבב תחפשו במקומות אחרים. "בסרטים שלי אני עוסק בדמויות שוליים, ובמשפחות אלטרנטיביות שקמות כמענה לשוליים", הוא אומר.

איך הגעת לסחר בנשים?
"כשהייתי עיתונאי ב'העיר' עדי עוז עשתה סדרת כתבות על הזנות בתל אביב. נשאבתי פנימה. עבדתי גם ב'עובדה' כשאורלי וילנאי עשתה כתבה על הבית ברחוב פין. אז התחלתי להתנדב במרפאת לוינסקי. פעם בשבוע הייתי יוצא לרחוב עם הניידת, והיינו מציעים עזרה סוציאלית, בגדים, חיבוק ואוזן קשבת. כהומו צעיר שהגיע לתל אביב, היה לי קשה לדבר על הסיפור שלי וחשתי הזדהות. היה בזה ממד של סובלימציה. לא שעסקתי בזנות, אבל בחוויה הקהילתית יש קווים מקבילים שהדהימו אותי. הייתי בכל האזורים הכי מבהילים של העולם הזה. לראות את הרוע האנושי בהתגלמותו מייצר פוסט טראומה משנית. הפסקתי להתנדב אחרי שראיתי מישהו זורק אישה ממכונית נוסעת, ורדפתי אחריו כדי לבעוט לו בפגוש. הבנתי שאני צריך להתרחק ולקבל פרספקטיבה. הבן שלי נולד בסוף 2017, כשהיינו לקראת הצילומים. שמו אורי, כשם בנה של גלית בסרט. רק בעריכה שמתי לב לזה. זה לא פשוט לדעת שהעולם שאתה מביא לתוכו ילד כל כך רע".

איך הכנת את צוות ההפקה והשחקנים?
"לפני הצילומים כל השחקנים הגיעו ליום עיון עם צ'ילה עזרא, שיצאה ממעגל הזנות, ולסיור במרפאת לוינסקי עם רני שהייתה אחראית על הניידת, ויעל שהיתה מנהלת המרפאה. במהלך הצילומים היתה על הסט עובדת סוציאלית שתפקידה היתה לתווך בין השחקנים ואנשי הצוות לעולם של נפגעי הסמים ברחוב. היה לי חשוב שאופן העשייה יהיה מכבד ורגיש ושכולם ירגישו שייכים. אין אף פטמה בסרט. לא יכולתי לעשות סרט שעוסק בהחפצה ולחטוא בהחפצה".

צילמת את הסרט בשוטים ארוכים ומרוחקים שאינם מזמינים היסחפות רגשית והזדהות עם דינה, שרוב הזמן נראית מחוקה.
"בחרתי להתבונן מבחוץ על המנגנונים שמאפשרים לזה להתקיים. זה עסק כלכלי שפועל כנגד החברה הקפיטליסטית. כל דבר הוא סחורה. ברגע שאפשר לסחור באישה אחת אפשר לסחור בכל אישה. לכן יש קשר הדוק בין הטרדות מיניות לבין זנות. בצילום זה מתבטא בחיבור בין החזית לרקע. בכל סצנה יש כמה שכבות של התרחשות. לאן שלא תפני את המבט תיתקלי במשהו שאת לא רוצה לראות. מישהי מזריקה, מישהו זורק אישה מהאוטו. אין מרחב שקט ונקי. השוטים הארוכים מאפשרים לשמור על רציפות זמן וחלל, והבחירה בהתבוננות מהצד מאפשרת חירות דמוקרטית. את יכולה לבחור במה להתבונן".

יהודה מתלבש על דינה כי הוא קולט שהיחסים שלה עם אמה (אווה שפיר) לא טובים. בשלב שאמה מגיעה מבאר שבע לתל אביב ומנסה להציל אותה, דינה כבר עמוק מדי בתוך הזנות. אבל יהודה עצמו מתחיל לחוש אשמה ומנסה לעשות משהו. "סרסורים יודעים בדיוק מי האישה המתאימה", אומר מנור. "אמר לי פעם גבר מהעולם הזה, שללמד אישה להיות אישה בזנות זה לא בעיה. צייתנות זה משהו שאיתו היא צריכה לבוא מהבית. זאת אמירה שמלמדת שגם הם מבינים שזאת לא בחירה. חמישה גורמים מביאים אישה לזנות – עוני, משברי הגירה, קשיים חברתיים, ניצול מיני בילדות על ידי קרוב משפחה ואמא מנוכרת. צריך ששלושה-ארבעה מהגורמים יתקיימו במקביל כדי שאישה תיתפס כחומר גלם לזנות. התמכרות לסמים זו לא סיבה. נשים מגיעות לסמים כדי לשרוד את הזנות. הדיסוציאציה מתחילה להישחק, וצריך לתחזק את המנגנון. הן מתחילות עם אלכוהול, אחרי זה קוק, ומסיימות בהרואין. נשים בזנות מרגישות שיש להן אות קין על המצח. לכן הגמילה קשה. החזרה לחברה קשה ובלי עזרה זה לא יכול לקרות. זה שובר גם את המתנדבים כשהן כל פעם נכשלות".

והזנאים? אחד הלקוחות (אלכסנדר סנדרוביץ') מביא לדינה בגדים חדשים, ומתנהג כאילו הוא מטפל בה, לפני שהוא משכיב אותה.
"היה לי אתגר איך אני מתייחס לגברים בסרט. היה לי ברור שאני לא רוצה לשים אותם על דוכן השיפוט ולנכר אותם. צריך להבין שגברים הם לא האויב, ואם הם ייקחו אחריות על העולם הזה יהיה יותר קל לעשות שינוי. לכן אני מראה גם אותם בצורה יותר מורכבת. העניין הוא לא הסקס. כשאת רואה מי הולך לזונה, את מבינה שהדימוי של זנאים הוא שקר. מגיעים גברים במרצדס, חתיכים, גברים מכל שכבות החברה, כל הצורות והסוגים. הסיפור הוא תיקון הגבריות. שליטה. תחזוקה של הגבריות שנשמטת בין הידיים. עברת יום קשה בעבודה או בבית – זה כר נוח להרגיש כמו גבר. חזק. עוצמתי. מה שאתה יכול לעשות לאישה בזנות אתה לא יכול לעשות לאף אחד. זה ציד. המיקוח על המחיר הוא תשעים אחוז מהסיפור. הלקוח צד אותה במכונית, מתמקח איתה, מוריד אותה. ההשפלה היא העיקר.

"פתאום אישה שליווית מגיעה מלאה שריטות ומספרת שמישהו היכה אותה תוך כדי. הרבה מזה זה לא הסקס. הנזקים התודעתיים שסרטים כמו 'אישה יפה' עשו בנושא קשים מאוד. יש תעשיה תודעתית שלמה שמציגה נשים בזנות כמי שבחרו בכך. נשים שעברו ניצול מיני לא בוחרות לבלבל בין זנות לאהבה ושייכות. כשאדם קרוב אליך מנצל אותך מינית, ומלמד אותך שתקבלי מה שאת צריכה רק אם תוותרי על הגבולות על הגוף, שם נולדת אישה עם מנגנוני הישרדות שמאפשרים לה להיות אישה בזנות. אין בזה בחירה. גברים נורמטיביים מספרים לעצמם סיפורים – איתי היא נהנית, אני עוזר לה כלכלית. הסיפור הוא חינוך. חוק הפללת הלקוח לא הגיע עם מערך חינוכי על נזקי הזנות וגברים עדיין לא מבינים מה הן ההשלכות".

למה בחרת שחקנית לא מוכרת לתפקיד הראשי?
"עשיתי המון אודישנים וחיפשתי שחקנית שלא מכירים כדי שנאמין לה. ניקה הדהימה אותי עם היכולת שלה לעבור תהליך בתוך השוט בלי להיות בקצוות. גם אימרי היה מדהים. הדבר הכי מהותי בדמות של יהודה היא אחדות של ניגודים – הניתוק והאכזריות והחמלה והרגישות".

יש בסרט דמות של מדריך תיירים (חיים שריר) שעורך סיורים מודרכים בדרום תל אביב, ומפגיש את המטיילים עם נשים בזנות שמספרות את סיפוריהן.
"הדמות מבוססת על בוקי נאה. הוא לוקח קבוצות, כמו עובדי בזק, ליום כיף בדרום תל אביב, להכיר את העיר התחתית. הייתי פעמיים בסיור שלו. הוא כולל מפגשים עם נשים בזנות. אנשים בורגנים מעמידים חומה בינם לבין האנשים האלה, ומאשרים את החיים שלהם דרך השפלת נשים".
"הבית ברחוב פין", בבתי הקולנוע החל מ-1.2

• המסך
• רחוב פין
• קולנוע ישראלי
• ריאיון
• זנות

• Facebook
• Twitter
• Email

סיור במלונות הבוטיק החדשים בנווה צדק וביפו, הצגת הבניין החדש ברחוב פין 1 ליד התחנה המרכזית, וגם הצצות לארמונות של עג'מי ובית החולים האנגלי ביפת – אלה רק חלק מהבתים והבניינים שייפתחו במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים" שחוזר השנה לאחר שנתיים הפסקה.

"בתים מבפנים", אירוע האדריכלות הגדול בישראל, יערך השנה בין התאריכים 17-19 ביוני, לאורך כל סוף השבוע (מחמישי עד שבת). הוא כולל תכנית עשירה של הרצאות וסיורים ברשימה ארוכה של בתים, מבנים, גינות ועוד, חלקם נפתחים לראשונה לקהל הרחב.

השנה בחרה עיריית תל אביב-יפו, באופן מפתיע או לא לאור אירועי השעה, לשים במרכז את "הערכים הקהילתיים והאדריכליים של שכונות דרום העיר ויפו, להבליט את הנכסים האדריכליים, התרבותיים והמורשת של תושביהן ובאמצעותם לספר את סיפורן של שכונות אלה".כאן תוכלו להתעדכןברשימת האירועים והסיורים המלאה.

אותנו עניינו במיוחד הבית ברחוב פין שנבנה היכן ששכן בעבר סקוואט נטוש ובו דרי רחוב ונשים בזנות, הסיור המוצע בבית הסקוטי (ובית החולים האנגלי) ברחוב יפת 52, מלון אסמבלאז' ברחוב אלנבי 48 וגם, איך לא – "הבית מהאינסטגרם" – ביתו של מעצב הפני םמושיקו גלאמין בכיכר קדומים 10. כאילו לשם אנחנו בטוח הולכים.

• הבועה
• בתים מבפנים
• עיריית תל אביב
• עג'מי
• רחוב פין
• אדריכלות
• ארכיטקטורה

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבועות האחרונים קשה למצוא אדם שאין לו עמדה נחרצת לגבי החוק להפללת לקוחות זנות. מצדו האחד של הוויכוח הציבורי עומדים אלו הבאים לחשוף לאור את מכבש תעשיית הזנות, שבכוחניותה מפקיעה את קולן של אלו שהידרדרו לשפל המדרגה. מן הצד השני נמצאים כאלו המאשימים פעילים חברתיים בכך שהם רואים לנגד עיניהם רק את שחרתו על דגלם, ושבדרכם הם ממהרים לשפוך את המים עם התינוק, ולהותיר את הנשים חשופות למציאות שבה נלקחת מהן אפילו האפשרות לדבר בשמן.

ומה חושבים האנשים שהנושא נוגע אליהם באופן המיידי ביותר, אך אינם צרכני זנות או הזונות בעצמן? מי שמכלכל את שגרת חייו מעל מכוני הליווי, מתגורר בין הדירות השכורות וברחובות שאליהם מגיחים הלקוחות? אלה כמה מהקולות ששמענו השבוע ברחוב פין.

מוטי, שחי זה שנים בשכונת נווה שאנן ושלמרגלות הבניין שבו הוא גר מתרחשת פעילות זנות ערה, מציע את נקודת מבטו כתושב המקום. הוא מדבר שעה ארוכה ומספר על הצביעות של העירייה שזונחת את תושבי השכונה, ועל המשפחות שהילדים שלהן צריכים לחזור הביתה אל קטטות בין זונות ללקוחות. הוא מספר גם על גילויי אנושיות נוגעים אל הלב שהוא נחשף אליהן מצד הזונות ומתאר תהליך של שינוי מצדו בכך שנהפך מדייר לשכן. הוא מגולל חיים במקום שברור שהוא "לא בסדר": "אני קרוב למדרכה אז אני ממש נמצא שם, וזה להיות חשוף לכל ההוויה שלהן, לטוב ולרע. להיות חשוף לאנושיות שלהן מצד אחד – לא מתייחסים אליהן בדרך כלל כבני אדם; ומצד שני להגיע למצב שאתה בעצמך הופך להיות במצב שלהן – קשה יום; הקטטות וההצקות שמציקים להן, מה שהן עוברות מדי יום כמה פעמים – זה מביא לכך שיכולים לבוא לדפוק על הדלת בבניין באמצע הלילה כדי לחפש נשים, כי הם יודעים שבבניין הזה יש נשים וכל שאר התולדות. מקום שיש בו זנות הוא שטח הפקר – הכל מותר.

"אני מסתכל עליהן כשכן – לטוב ולרע. לגבי הנשים עצמן, אני לא ידעתי שזה ככה, לא הכרתי נשים בגיל של אימא שלי שעובדות בזנות, שהן סבתות. הן רוצות מאוד לדבר, שישמעו אותן, אבל הן יודעות שאני לא רוצה אותן שם, והן אומרות לי בעצמן: 'אני לא הייתי מוכנה שהילדים שלי יגורו במקום שבו יש זונות מתחת לבית, לכן אני מבינה אותך'. באופן אבסורדי נהפכנו, שני הצדדים, לקשי יום. "כל אחד שזה יגיע לסביבה הקרובה שלו יבין שמשהו לא בסדר. אפילו הזונות עצמן יודעות שזה לא בסדר וחלקן חוזרות בעצמן לבית ומשפחה. היום הן רואות אותי וכבר מראות לי תמונות של הנכדים".

שאלות ערכיות ומוסריות למיניהן מקבלות דגש מועט בדבריו של מוטי, אבל סיפורים אנושיים עדינים יש לו לרוב. הוא מספר איך היה עד להלוויה לחתול דרוס של כמה נשים מבוגרות שעובדות ברחוב. איך אספו אותו בקרטון ודאגו לקבורה שלו, על השיחות היומיומיות שיש לו עם השכנות ועל מקרה שבו אחת מהן הצילה פרח סחלב שלו וכך התברר לו שהיא בעצם מומחית לסחלבים.

האמירה "אין שחור ולבן" חוזרת הרבה במהלך השיחה, בעיקר כשאני מנסה לדחוק ולחלץ ממנו איזו אמירה דעתנית בעניין מצבן והשפעת החוק. היא נאמרת על נסיבות החיים שהובילו כל אחת מהנשים למקום שבו הן נמצאות, על האפשרויות שלהן להיחלץ ממעגל הזנות ועל ההשקפות האפשריות על בחירתן האישית. את הסיפורים האישיים ואת שגרת החיים הוא מתאר ברצון מופגן הרבה יותר, כשהתופעה בכללותה נותרת כמשתנה מובן מאליו, כאשר הוא מפרט בדקדקנות על האופי השונה מהותית בין כל אחת מהן והיחסים הבין אישיים המסוימים עם כל אחת. השורה התחתונה שלו מתמצה באמירה "לא רק הן קורבנות, גם אני קורבן".

דיירת אחרת בנווה שאנן המזדהה בשם ג'ינג' דווקא לא מרגישה שהוויית תעשיית הזנות אופפת אותה במיוחד. היא פעילה במרכז הקהילתי בית פיות הפועל בנווה שאנן אשר "מטרתו ליצור מרחב קהילתי ומשפחתי שמאפשר לצעירות בתקופות מעבר לפתח את עצמן ולהשתלב בחברה באופן משמעותי", כפי שרשום בעמוד הפייסבוק שלו.

"דווקא בשכונות אחרות שגרתי בהן הרגשתי יותר את הנוכחות של זה. בשכונת שפירא למשל הייתה יותר זוועה, אם כי כאן יש יותר נרקומנים והומלסים", היא אומרת. "אלה נשים שהן באמת בשפל של החברה הישראלית, ומי עוצר להן? אנשים שבאים ועם סכומים של עודף מפלאפל הולכים איתן לצד בצורה הכי מטונפת שיש. הן עוברות אלימות נוראה, הן ממש מסכנות. זה גם לא נעים להיות בחורה שעומדת בתחנת אוטבוס, ואנשים עוצרים ושואלים אם היא 'עובדת'".

בנוגע לחוק, היא חושבת שתמיד ראוי שהגזר יבוא לפני המקל, כלומר יש לדאוג למרכזי תמיכה ולשיקום לפני חקיקת החוק. גם בנוגע לצרכני הזנות היא חושבת שמן הראוי לנקוט גישה דומה: "אני משתדלת לא להיות שיפוטית. בסך הכל כולם כאן קורבנות. גם הגברים המסכנים האלה שהולכים לזונות הם אנשים שחוו טראומות ושיש להם בעיות במיניות. כולם צריכים טיפול, אהבה, כולם צריכים מגע, קודם כל חמלה. חמלה לפני ענישה. הם אנשים שצריכים טיפול במיניות, מומחים שיעזרו להם ויטפלו באישיות שלהם. "אני לא מאמינה שיש דבר כזה בחירה חופשית, כולנו סך ההתניות של החיים שלנו. מאחורי כל אדם שעשה דבר נורא יש חוויות טראומיות וקשות, אנחנו לא צריכים להעניש מישהו שעבר דבר נורא".

בסיכומו של עניין היא חושבת שיש להבריא את החברה: לחנך למיניות בריאה ולטפל במיניות של הלקוחות ללא האשמה. בלב הפעולות של הלקוחות הללו מצויים הפגיעה והחוסר, וכל גילויי אלימות ופוגענות מצדם צומחים מהן ואותן צריך לברר.

אישה אחת שעובדת ברחוב השמיעה גם היא בשיחה בינינו תפיסה דומה. גם לדעתה הזנות באה לענות על צורך שמקורו בדחפים שלא השררה ולא הפנייה לתבונה יוכלו להם. היא קובעת בפשטות: אם החוק יעבור ולא יהיה אפשר ללכת לזונות, יהיה הרבה יותר אונס של בנות בארץ. אלה גברים שרגילים לבוא ולקבל את הדבר הזה לדבריה. אם הדבר לא יתאפשר להם – הם יחפשו את זה בדרכים אחרות.

לגבי החוק – היא נגד, מדובר בלקוחות שלה. אם יעבור החוק השאלה מבחינתה היא מה יקרה מחר, איך הן אמורות להתפרנס. עצם העובדה שביום חמישי בערב יש לה זמן לדבר איתי כבר מעידה לדבריה על הידלדלות במספר הלקוחות. את השיחה האחרונה אני עורך כאורח לא קרוא. מאחורי דלת כמעט חבויה ברחוב פין נגלים שני גברים שיושבים במתפרה ואומרים שהם תושבי המקום זה 15 שנה ואף יותר. כשאני מבקש מהם לתת את דעתם בנושא, אקורד הפתיחה של השיחה בינינו הוא "הזונות היו פה תמיד ויהיו פה תמיד".

תופעת הזנות לא מפריעה להם ולא טורדת את מנוחתם. הטרוניות האישיות שלהם הן לגבי הפליטים. "לא כי יש באמת סיבה לפחד, אלא כי זה הרושם שהתקשורת מוציאה". "אף פעם לא חשבנו אם זה מפריע או לא, זה תמיד היה. חלק מהן גם לקוחות כאן. זה מביא סוחרי סמים ונרקומנים, אבל זה לא משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו, המשטרה צריכה".

כאן לא זכיתי לשמוע סיפורים אישיים, אנקדוטות או חוות דעת; לא בעניין תופעת הזנות, לפחות. על "האפריקאים", השפעתם על מחירי הנדל"ן, מצוקותיהם של בעלי עסקים, שינוי פני השכונה והשלכות שונות של התופעה – דווקא כן.

אחרי השיחה ביקש החייט להצטלם בעת עבודתו, כדי שאולי תצא לו מכל העניין גם קצת חשיפה. צילמנו והלכנו, והם כולם נשארו שם.

• תל אביב
• זנות
• פשע תל אביבי
• רחוב פין
• עירוני
• תחנה מרכזית תל אביב