ראיין גוסלינג, אמילי בלנט, קומדיית אקשן רומנטית המתרחשת על סט צילומים של סרט – מה עוד צריך? לא הרבה. תסריט יותר מדויק היה יכול להועיל, והתפקיד של בלנט היה יכול להיות קצת יותר גדול, אבל בסך הכל מדובר בסרט קיץ מבדר, עם בדיחות חביבות ואקשן מעולה, והרבה גוסלינג.

>> "מתחרים": סקסי, אינטלקטואלי, מלהיב. וממש לא סרט ספורט
>> "הכפתן הכחול": סרט אהבה על כל גווניה // ביקורת
>> "ג'ויקה": מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש // ביקורת

פעלולנים, אלה שגורמים לכוכבים להיראות טוב, זכו ללא מעט סרטים על פני השנים. בשנות השבעים ברט ריינולדס גילם פעלולן ב"הופר", ו"הכפיל" של ריצ'אד ראש הוא אחד הסרטים הכי טובים של שנות השמונים (אף שאינו זוכה לתהילה שמגיעה לו). גם ג'ין קלי ב"שיר אשיר בגשם" מתחיל את דרכו כפעלולן. וכמובן, קוונטין טרנטינו הקדיש שניים מסרטיו לפעלולנים – "חסין מוות" ו"היו זמנים בהוליווד", עם בראד פיט בתפקיד כפילו של לאונרדו דיקפריו. ועדיין, הרושם הכללי הוא שהפעלולנים לא מקבלים מספיק תשומת לב, מה גם שאין להם קטגוריה באוסקר.

"זה הסיפור של אחד הגיבורים האלמונים הגדולים של אמריקה. ראיתם אותו, אבל אף פעם לא ידעתם מי הוא. הרעתם לו ובכיתם בשבילו, נשים רצו למות בשבילו. אבל האם הוא אי פעם קיבל קרדיט? או את הנערה? לא. הוא מה שאנחנו מכנים פעלולן, והסיבה שאני מדבר עליו בכזאת חיבה היא שזה אני, קולט סיוורס". המונולוג הזה פתח את "The Fall Guy", סדרת הטלוויזיה בכיכובו של לי מייג'ורס משנות השמונים. הסרט הנוכחי מבוסס עליה באופן חופשי ביותר, מה שמסביר למה מייג'ורס בן ה-85 קופץ להופעת אורח.

גוסלינג הוא קולט סיוורס המספר את סיפורו לצופים. הוא מרבה לשמש ככפילו של כוכב האקשן טום ריידר (אהרון טיילור-ג'ונסון), ובין הפעלולים הוא מנהל רומן עם מפעילת המצלמה ג'ודי מורנו (בלנט). אבל אז הוא נופל במהלך פעלול מסוכן, נפצע קשה ופורש מהמקצוע. טלפון ממפיקה (האנה וודינגהם המצחיקה מ"טד לאסו") משכנע אותו לחזור לעבוד בסרט בכיכובו של ריידר שמצטלם באוסטרליה. הפיתוי מבחינתו הוא שזה סרטה הראשון של ג'ודי כבמאית. אף שמדובר במד"ב אקשן עם חייזרים, נראה שג'ודי כתבה את התסריט בהשראת יחסיה עם קולט, שמבחינתה היו יותר מסטוץ. גם מבחינתו, אבל הם לא העזו לדבר על זה.

בהגיעו לסידני, המפיקה מספרת לו שטום הסתבך עם אנשים מפוקפקים ונעלם. היא מבקשת ממנו למצוא אותו לפני שג'ודי תגלה שאין לה כוכב. קולט יוצא לחפש את טום ונקלע לסדרה של מרדפים מטורפים ועימותים אלימים עם בריונים מנופחי שרירים. חלק מהזמן הוא נעזר בכלב חמוד שמבין רק צרפתית, ובסטפני שו מ"הכל בכל מקום בבת אחת".

דיוויד ליץ' ("דדפול 2", "רכבת הקליע") היה כפיל הפעלולים של בראד פיט (בין השאר ב"טרויה" וב"מר וגברת סמית") ומתאם פעלולים, לפני שהחל לביים סרטים. נראה שהוא בא ל"הכפיל" מאהבה, וזה הופך אותו לאיש הנכון במקום הנכון. סצנות האקשן הפרועות מדגישות את עבודת הפעלולנים והן מצוינות. בכותרות הסיום משולבים צילומים של הפעלולנים האמיתיים שעבדו בסרט. אבל יותר מכל זה סרט של גוסלינג, שאחרי "ברבי" וההופעה הנלווית בטקס האוסקר הוא השחקן הכי מגניב בעולם. גם כאן בעצם הוא מגלם סוג של קן – זה שבשולי התמונה או מחוצה לה לגמרי. בכמה סצנות אקשן מופרכות כראוי הוא אף לובש חליפה צהובה, גוון שהיה משתלב היטב ב"בארבי". גוסלינג מקסים בתכלית, בלנט מקסימה לא פחות, והכימיה ביניהם יכולה למלא אלף מבחנות.

באחת הסצנות בסרט ג'ודי מאלצת את קולט לחזור על אותו פעלול כואב שוב ושוב, כנקמה על כך שנעלם מחייה, לא משנה כמה זה עולה להפקה. זה סיקוונס משעשע, אבל גם בעייתי משום שהוא מציג את הבמאית כלא מקצועית בעליל. אחת הדעות הקדומות שעוצרות נשים מלהתקדם היא הטענה שהן לא רציונליות ושהן נותנות לרגשות שלהן להשתלט. לכן בעולם שבו במאיות, לא כל שכן במאיות אקשן, הן עדיין מיעוט זעום, יש בכך טעם לפגם.

פרט לטרוניה הנ"ל, "הכפיל" זורם בכיף, ונתמך בהופעותיהם השנונות של וודינגהם וטיילור-ג'ונסון – ככל הנראה ג'יימס בונד הבא – שמעצב פרודיה מוצלחת על כוכבי אקשן הטוענים שהם מבצעים את הפעלולים שלהם בעצמם. הכלב הוא מזן קלפי אוסטרלי, ודמותו בתסריט עוצבה בהשראת כלבה המנוח של זוגתו של גוסלינג, אווה מנדז, שהבין רק צרפתית. אפילו בסרטי אקשן עתירי תקציב, הרעיונות הכי טובים לרוב מגיעים מהחיים.

3.5 כוכבים
The Fall Guy בימוי: דיוויד ליץ'. עם ראיין גוסלינג, אמילי בלנט, האנה וודינגהם, אהרון טיילור-ג'ונסון. ארה"ב 2024, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• ריאן גוסלינג
• הוליווד

הוליווד והעולם נשארו די כועסים אתמול, אחרי שרשימת המועמדויות לאוסקר נחשפה, ונעדה צמד שמות בולטים מהשנה האחרונה – גרטה גורוויג ומרגו רובי, הבימאית והשחקנית שהפכו את הסרט "ברבי" ללהיט חסר תקדים, שובר קופות, מוערך ביקורתית ומנצח פצצות אטום. מסתבר שהבוחרים המפונפנים באקדמיה לקולנוע לא ממש עפו על הורוד, ולמרות שהסרט קיבל 8 מועמדויות בסך הכל, דווקא בשתי הקטגוריות המשמעותיות לסרט פמיניסטי שכזה – הבימאית והשחקנית הראשית – הן קיבלו גורנישט.

>>מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות (וסרט) שבטח תרצו לראות בפברואר

לא שזה מפתיע יותר מדי, כי הוא כבר הוכיח נאמנה את היותו בן ברית, ראיין גוסלינג שגילם את קו בחר להלין על העוול, וזה למרות שהוא עצמו קיבל מועמדות לתפקיד שחקן המשנה הטוב ביותר. "אני מתכבד לגמרי להיות מועמד על ידי עמיתי, לצד אמנים יוצאי דופן כל כך, בשנה של הרבה סרטים גדולים", אמר גוסלינג בהודעה שפרסם לתקשורת. "ומעולם לא הייתי חושב שאגיד זאת, אבל אני מתכבד במיוחד וגאה בכך שזו מועמדות על גילום בובת פלסטיק בשם קן. אבל אין שום קן בלי ברבי, ואין שום סרט 'ברבי' בלי גרטה גרוויג ומרגו רובי, השתיים שהכי אחראיות לסרט עושה ההיסטוריה שנחגג בכל העולם".

"אף הכרה לא היתה מתאפשרת לאף אחד שעבד בסרט הזה בלי הכישרון, הנחישות והגאונות שלהן", המשיך השחקן. "להגיד שאני מאוכזב שהן לא מועמדות בקטגוריות שלהן יהיה אנדרסטייטמנט. כנגד כל הסיכויים – ועם כלום מלבד שתי בובות חסרות נשמה בלבוש דל ולמרבה המזל גם ללא מפשעות – הן גרמו לנו לצחוק, שברו לנו את הלב, דחפו את התרבות ועשו היסטוריה. עבודתן צריכה להיות מוערכת לצד המעמדים הראויים האחרים. ואחרי שזה נאמר, אני ממש שמח בשביל אמריקה פררה ושאר האמנים המדהימים שתרמו מכישרונם כדי ליצור סרט כזה פורץ דרך".

גוסלינג דואג להזכיר את פררה, שקיבלה מועמדות לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, אחת מתוך 8 מועמדויות שצבר הסרט, כולל עיצב תפאורה, עיצוב תלבושות ועל שני שירים מקוריים. וכן, "אני רק קן" לגמרי מועמד. גורוויג ורובי כן קיבלו מועמדות בקטגוריות אחרות, כאשר רובי מצויינת כמפיקה בסרט (בקטגוריית הסרט הטוב ביותר), בעוד שגורוויג מועמדת בקטגוריית התסריט המעובד, למרות שגם כאן מדובר בהחלטה די שערוריות, שכן ממה הם בדיוק עיבדו את התסריט? מבובה? אז כן, שוב האוסקר מוכיח כמה מנותק ומיושן הוא, ושוב ראין גוסלינג מוכיח שהוא מותק של בן אדם, ובעיקר הקן האולטימטיבי.

• המסך
• ברבי
• ריאן גוסלינג
• אוסקר

הדבר הכי מפתיע בסרט האקשן אדיר התקציב שעלה בשישי בנטפליקס, זה לגלות בכותרות הסיום שהעלילה השדופה, נטולת הדמויות וההיגיון, מבוססת על ספר. כאילו התסריטאים לא יכלו לחשוב על הקשקוש הגנרי הזה לבד. וזה לא שמדובר ביוצרים מהשוליים. האחים אנתוני וג'וזף רוסו ביימו ארבעה מסרטי מארוול, בהם "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"הנוקמים: סוף המשחק", המככבים ברשימת הסרטים הקופתיים ביותר בהיסטוריה. ג'ו גם היה שותף לכתיבת התסריט עם כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, צמד התסריטאים שחתומים על סרטי קפטן אמריקה, סרטי הנוקמים הנ"ל, ולהיטי ענק נוספים.

>>אל תאבדו תקווה: הנה הסרטים האחרים שנטפליקס עומדת להוציא (וכבר הוציאה) ב-2022
>>צריך גיבור: אלו הם 20 הסרטים הכי טובים בכל היקומים של מארוול

בנטפליקס כבר הוכיחו שהם מסוגלים להפיק דרמות אוסקר משובחות, אבל דווקא כשזה מגיע לסרטי ז'אנר, כמו "הודעה אדומה" ו"משמר האלמוות", לא משנה כמה כסף הם שופכים עליהם, יוצא להם זבל. ומדובר בזבל יקר במיוחד – 200 מיליון דולר של זבל. "האיש האפור" הוא מעין גרסה ירודה של סרטי ג'ייסון בורן, עם ריאן גוסלינג בתפקיד המתנקש בשירות ה-CIA, שמגלה שהאנשים ששולחים אותו להרוג אנשים אחרים הם יצורים חסרי מוסר שחושבים רק על הישרדותם האישית, ושהם רוצים להרוג אותו כי הוא נושא איתו סוד שיכול להפיל אותם. לכן הם שולחים בעקבותיו המוני מתנקשים שאמורים להיות הכי טובים שיש, אבל אף אחד מהם לא יכול לו. האלמנט הקונספירטיבי כל כך מנופח ועם זאת לא מפותח, שהוא לא משכנע ונטול כל עוקץ.

כדי שלאקשן יהיה גם תוכן דרמתי, התסריט מספק ל"שש" ("007 היה תפוס", הוא אומר למי שלא הבין לבד) סיפור רקע על אבא מתעלל המובא למסך בשני פלשבקים קצרצרים (אפילו לא מזהים שאת האב מגלם שיי וויגהאם), ונערה עם קוצב לב שהוא צריך להגן עליה. כי למרות חזותו הקרה, יש לו לב חם, כאילו. כל הסרט בכאילו – לרגע לא נוצר רושם של יחסים כלשהם בין מי מהדמויות. כי בעצם אין כאן דמויות, רק צלליות, כמו אלה שגרפיקאים עובדים איתן.

בדרך כלל אני מחבבת את גוסלינג אבל הפעם לא היה לו עם מה לעבוד, וחוץ משרירים מפוארים הוא לא מביא לתפקיד כלום. מולו על המסך מככב כריס אוונס בתפקיד המתנקש הראשי שנשכר להרוג אותו, וגם נותן פקודות לכל המתנקשים האחרים, ובכלל נהנה להרוג אנשים. כבר כתבתי פעם על כך שכשאוונס צח הפנים יוצא לשאוף אוויר מחוץ ליקום של מארוול ורוצה להראות שהוא יודע לשחק דמויות לא מושלמות, הוא מגדל שיער על פניו. כך, למשל, היה ב"חיבור פשוט" וב"לפני שניפרד" וב"רכבת הקרח", שבכולם היה לו זקן. הפעם יש לו שפם ותספורת צבאית, הוא מחייך הרבה, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. האחים רוסו ביימו אותו ארבע פעמים כקפטן אמריקה, ויש אופציה שהוא אמר להם שנמאס לו לגלם את הבחור הכל כך טוב שעמיתיו צוחקים עליו, ושיארגנו לו סרט שבו הוא יכול לגלם סוציופת. הוא אמנם כבר עשה את זה בסרט קודם, ואפילו בלי שפם, אבל שם הוא העמיד פנים שהוא בחור טוב, וזה לא אותו דבר.

אבל גם הוא בעצם מקבל פקודות מלמעלה, וזה שנותן אותן הוא הנבל הראשי (שמעליו יש עוד נבל שאת חשיפתו דוחים כנראה לסרט המשך). הוא מגולם על ידי רגה ז'אן פייג' בהופעה חסרת כל לחלוחית, שמחדדת את חוסר הכישרון שהציג ב"ברידג'רטון". גם אנה דה ארמס פה בתפקיד סוכנת שמשתתפת בסצנות האקשן, אבל הפעם – בניגוד לסצנה שלה ב"לא זמן למות" – היא לא מצליחה להותיר רושם כלשהו.

נו, בסדר, אבל איך האקשן? אדיר היקף אבל לא משהו מיוחד. סצנות המכות בשעה הראשונה של הסרט אפילו חלשות, וחלקן מצולמות בחושך, כך שקשה להבחין בפרטים. כמו בונד ובורן, שש מתרוצץ בין אתרי צילום מרהיבים בערים בינלאומיות – בנגקוק, וינה, פראג, ויש גם סיקוונס ארוך שצולם בטירת שנטילי שבצרפת, שמתחזה לטירה בקרואטיה. מירב המחשבה ועוצמת ההפקה הושקעו בסיקוונס האקשן ברחובות פראג שמגיע באמצע הסרט, ומשתתפים בו המוני אנשים עם רובים וכלי רכב מסוגים שונים, כולל רכבת קלה. זה סיקוונס מוצלח למדי, אבל אין בו את אפקט הוואו.

בסרטי ג'ייסון בורן שביים פול גרינגרס ("זהות במלכודת", "זהות אבודה") האקשן היה עוצר נשימה גם משום שהוא הרגיש ריאליסטי לצד היותו מסחרר, ואילו כאן מדובר באקשן בומבסטי אך לא באמת וירטואוזי, ולכן הוא פחות אפקטיבי. נראה שהופעלו כאן רחפני צילום, אבל בתנועות המצלמה חסר הברק של סצנות האקשן ב"טיילר רייק: חילוץ", הסרט הקודם שהאחים רוסו ביימו עבור נטפליקס. בסרט ההוא (שעלה כשליש מהסרט הנוכחי) המצלמה עשתה דברים שנראים בלתי אפשריים בשוט רציף באורך 12 דקות מסעירות, מה שעורר את התלהבות מבקרי הקולנוע שנוטים להבחין בדברים כאלה. וגם שם קיבלנו שכיר חרב שמתגייס להציל ילד ושחקן מהיקום של מארוול (כריס המסוורת'). אתם מתחילים להבחין כאן בתבנית? ל"טיילר רייק" היתה חזות של B-movie משודרג. "האיש האפור" כבר מציג פוזה של שובר קופות עתיר כוכבים (עוד לא הזכרתי את דאנוש, מגדולי הכוכבים של הקולנוע ההודי, המגלם מתנקש מוסרי) ואתרים קלאסיים, אך הוא מתגלה כלא יותר מפחית קולה ריקה.

★★ 2 כוכבים
The Gray Man בימוי: האחים רוסו. עם ריאן גוסלינג, כריס אוונס, אנה דה ארמס, רנה ז'אן פייג', אלפרי וודרד. ארה"ב 2022, 122 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ריאן גוסלינג
• נטפליקס

• Facebook
• Twitter
• Email

ריאן גוסלינג נמצא בעשירון העליון של הקסם האישי. הטריק שלו הוא לגרום לבן השיחה לחשוב שהוא־הוא הצ'ארמר. הוא צוחק בקלות, צחקוק נמוך של שותף לפשע. הוא מקשיב היטב ומשיב בקפידה, כאילו לא נשאל אותן שאלות כבר אלף פעם, כאילו אתם שני חברים ותיקים שמקשקשים ולא שני זרים במלון בלוס אנג'לס.

זה הקסם של קסם – להיות חתיך הורס אבל רגיש, עם לחיצת יד חזקה וחיוך ערמומי. וכולם אוהבים אותו על זה: גברים, נשים, ילדים, כולם מקבלים פיק ברכיים בגלל ריאן גוסלינג. אחרי שהוא איים לפרוש ממשחק (ואחרי "נהר אבוד", סרט הביכורים שלו כבמאי, שנקטל על ידי המבקרים), הוא חוזר בגדול. הוא פסנתרן ג'אז בסרט־מחזמר "לה לה לנד", רוקר מדוכדך ב"Weightless", סרטו הבא של טרנס מאליק, ולפני כן הוא מופיע – עם שפם מוגזם לגמרי – במותחן הקומי "בלשים בע"מ".

רוב התפקידים שלך היו אפלים. "בלשים בע"מ" היא קומדיית סלפסטיק. רצית לעשות משהו קליל יותר?

"זה סוג הסרטים שגדלתי עליהם. גדלתי על מל ברוקס, עד שנהייתי קצת יותר מבוגר וגיליתי שיש עוד סוגים של סרטים, זה מבחינתי היה מה שקולנוע אמור להיות".

הסרט מתרחש בלוס אנג'לס של שנות ה־70. היה לך דימוי של העיר בראש כשגדלת רחוק משם, בקנדה?

"בהחלט כן, ואני חושב שעשיתי סרטים שניסו לשחזר את הדימוי הזה. 'דרייב' היה חלק מזה, ככה לוס אנג'לס נראתה בדמיון שלי. 'בלשים בע"מ' היא בהחלט הפנטזיה הסבנטיזית שלי על העיר".

רוב הילדות שלך הלכה על הופעות בתוכניות ילדים. מאיפה האמביציה?

"ההשפעה הכי גדולה שלי הייתה כנראה הדוד שלי. הוא עבר לגור איתנו כשהייתי ילד ונהיה חקיין אלביס. השואו שלו פשוט השתלט על הבית, כולם נהיו מעורבים בזה. זה נשמע משוגע, אבל אז זה היה הגיוני וממש כיף. הוא בכלל לא נראה כמו אלביס – הוא היה קירח, עם שפם וסימן לידה ענקי. אבל כשהוא היה על הבמה הוא היה אלביס. ראיתי אותו הופך להיות מישהו אחר, ראיתי את האנרגיה הזאת ואיך היא הוציאה מכולם את המיטב. כשהוא החליט שהוא מפסיק עם זה, זה היה קשה, כי כולם פשוט חזרו לחיים שלהם והכל שוב נהיה משעמם".

אז יכולת לגמור חקיין אלביס?

"ולקחת ממנו את המושכות או את פאות הלחיים? לסחוב ממנו את המורשת? לא. אבל רציתי למצוא דרך לשמר את התחושה הזאת, להיות בסביבה של האנרגיה הזאת. אז חיפשתי את הדרך שלי. הייתי בלהקת מחול, ניסיתי כל מיני דברים עד שסרטים התחילו להשפיע עליי".

מה היה הסרט שהכי השפיע עליך?

"זה יישמע מגוחך, אבל אני זוכר שצפיתי ב'החבר'ה מהשכונה' ("Boys ‘n the Hood") ויש סצנה ששוטר מצמיד בכוח את קובה גודינג ג'וניור למכונית והוא מתחיל לבכות כי זה כל כך משפיל. באותו רגע חשבתי: אני כל כך מזדהה איתו ואני ילד לבן קטן מקנדה. זה הכוח של קולנוע. אם זה טוב, זה יכול לגרום לך להרגיש מחובר גם לדבר שהכי רחוק מהחוויה האישית שלך. כשהסרט נגמר, חזרתי להיות ילד לבן קטן מקנדה, אבל לשעתיים הייתי מישהו אחר".

הסרט הבא שלך הוא "לה לה לנד". מחזמר נכלל ברשימת הדברים שאתה חייב לעשות לפני שאתה מת?

"לא! אף פעם לא ממש רציתי להיות זמר. כשהייתי ילד הייתי שר בחתונות. הייתי בן 8 וזו הייתה דרך קלה להרוויח 20 דולר".

ועבדת עכשיו אצל טרנס מאליק האגדי. איך היה?

"אני בטוח שלא תהיה לי עוד חוויה דומה. הוא מדהים ואחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי. הוא משהו אחר – הוא אף פעם לא חולה, הוא דובר עשר שפות, הוא יכול לזהות ציפורים לפי הציוץ שלהן. לא היה תסריט. הוא היה אומר לי: 'לך לג'וני רוטן, קפוץ לו על הגב'".

ג'וני רוטן מהסקס פיסטולז משחק בסרט? איך הוא הגיב כשקפצת לו על הגב?

"הוא היה סבבה עם זה".

"בלשים בע"מ", מחמישי בבתי הקולנוע

• ריאן גוסלינג
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

באופנה לא צריך לדעת הרבה כדי להתאהב. "חיבור מידי על בסיס מראה עין אינו פחות אמיתי מחיבור אינטלקטואלי", אמר המעצב האמריקאי מרק ג'ייקובס. לקראת אביב 2016 האמירה שלו מהדהדת מתמיד. לא מעט מעצבים, שמטבעם הם אנשי חזון ויזואלי, מתקשים להסביר את מקורות ההשראה שלהם, ולא פעם מתארים את הבסיס ליצירה שלהם כ"אינסטינקט בריא". אבל יש מקרים שבהם דווקא הנבירה בנבכי ההיסטוריה היא חוויה מעניינת ומעשירה. ז'קט המזכרת (Souvenir Jacket) הרקום והצבעוני הוא דוגמה מובהקת.

אז קצת היסטוריה

בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, התכוננו חיילי הצבא האמריקאי שבסמוך לטוקיו לשוב למולדתם. רבים מהם יצאו לעיר הקרובה כדי לרכוש מזכרות, כאשר רובם חיפשו כלים ופריטי לבוש מקומיים. לאחד מאנשי חיל האוויר היה רעיון אחר: לקחת את ז'קט הטיסה שלו לחייט מקומי, שירקום עליו מוטיבים אוריינטליים, ואת שמו ביפנית. המזכרת האישית, ששילבה בין המדים המערביים לבין הרעיונות האסתטיים של יפן, הפכה במהרה לסחורה חמה – הן בקרב החיילים, והן בקרב החייטים המקומיים, שמצאו בכך חיזוק מוראלי לאחר התבוסה במלחמה.

פעמים רבות עוטרו הז'קטים בסמלים יפניים מסורתיים כגיישות, מניפות, עצי במבוק או עצי דובדבן פורחים, אך לעתים הם קושטו דווקא במפות צבאיות מפורטות, ולפיכך היו נתונים במחלוקת במחוזות מסוימים. המלאכה נעשתה ברובה באזור יוקוסוקה, וזיכתה את הז'קט בכינוי המסוקס "סוקוז'ן". הפריט האופנתי הצליח לפלס את דרכו גם אל ארצות הברית בשנות ה־50־60 והפך סמל למגניבות אין קץ. ביפן הוא הפך לחביב במיוחד על בני נוער מרדניים, שהפכו במרוצת השנים לחברי כנופיות, ובהמשך – גם על קולנוענים מערביים שהתיימרו לתעד חבורות פושעים אסייתיות.

בצבא האמריקאי המשיכו לפלרטט עם ז'קטי המזכרת במשך שלושה עשורים נוספים, הפעם הודות למלחמה הקרה. אז גם החלו להשתנות התמות של הרקמות – מסמלים נאיביים לססמאות אנטי מלחמתיות, אזכורים של חברים שנהרגו במלחמה, וכיתובים אופטימיים נוסח "כשאמות אגיע לגן עדן, בגיהינום כבר הייתי".

הז'קט של וואן דיירקשן

"זה היה בעצם המפגש הראשון של אופנת רחוב מערבית עם המזרח, והיה בו משהו אפל מאוד. באותם הימים נהגו ילדי הפרחים לרקום על הז'קטים שלהם סמלים של שלום בחוטים צבעוניים, בזמן שבני גילם שיצאו למלחמה מחו על האכזריות שלה תוך שימוש באותה טכניקה בדיוק", מסבירה המעצבת אביגיל קולקר, בעלת מותג חולצות הטי הרקומות AKA, שחוקרת במשך שנים את התפתחותם של הז'קטים: "בשלב הזה מתחילים לראות שינוי בחומרים שהז'קטים עשויים מהם – את בד המשי העבה החליף בהדרגה הניילון, ועבודות הרקמה העמלניות הומרו בטכניקות תעשייתיות. בהדרגה הפכה הצללית אמריקאית יותר – האלמנטים האסייתיים נדחקו החוצה לטובת מאפיינים של ז'קט הבייסבול, שהוא אבן דרך אופנתית עד היום". קולקר – שבעבר רקמה לעצמה גרסה עצמאית על ז'קט צבאי ישן – החליטה לא לשלב את הקונספט במותג שלה: "אני לא אוהבת את הקטע ההיפסטרי הזה של לקחת משהו שיש בו כל כך הרבה משמעות והיסטוריה ולרוקן אותו מתוכן. לא בא לי להתערב בהיסטוריה באופן מסחרי כל כך".

אבל ההיסטוריה הזאת בהחלט נסחרת. כיום הז'קטים האלה, ובעיקר המקוריים מיפן, נחשבים לאוצר בקרב אספני וינטג' כבדים, ומחיר פריט שמור היטב יכול להגיע בקלות ל־2,500 דולר. חלקם מוצאים מחסה בארכיונים של בתי האופנה הגבוהים, שהחלו להחיות מחדש את הקונספט. המעצב שיצר את הפרשנות החדשנית והמשכנעת ביותר לסוקוז'ן הוא קים ג'ונס, העומד בראש קו הגברים של בית האופנה לואי ויטון. כאחד מבעלי אוספי הווינטג' הרציניים ביותר בתעשייה, ג'ונס לא יכול היה להתעלם מז'קט המזכרת בקולקציית האביב הטרייה שלו. בגרסה שלו, שכבר הספיקה להפוך למשאת נפשם של חברי להקת וואן דיירקשן וקייטי פרי, בין היתר, אפשר למצוא עבודות רקמה מרהיבות הנושאות את שם בית האופנה בכתב מחובר שאפיין את הסוקוז'ן המקורי. מנגד הציגו בתי אופנה כפרינגל אוף סקוטלנד פרשנויות ססגוניות פחות אך קלות יותר לעיכול, ואילו מעצבים אנונימיים יותר בחרו ללכת עד הסוף גם אם הדבר כרוך במחיר כבד.

"גדלתי באזור מיוער בצפון שבדיה, אבל ספגתי הרבה מהתרבות האמריקאית דרך מוזיקה וקולנוע, כך שהז'קטים הללו תמיד נחשבו לפריטי הווינטג' האהובים עליי", מספרת המעצבת השבדית־לונדונית מירייה רוזנדל, שז'קט המזכרת הוא עבורה פריט מפתח כמעט מדי עונה בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, היא אומרת, "עבור מעצבים עצמאיים העלות של ייצור ז'קט כזה, על עבודת הרקמה הסבוכה שלו, היא אסטרונומית".

המסלול המהיר

מה שקשה למעצבים עצמאיים קל לרשתות המהירות: הרבה מאוד מעילי בייסבול וז'קטים קלים שבהם משולבות רקמות תעשייתיות מככבים בקולקציות הקיץ של אימפריות אופנה מהירה דוגמת זארה, טופשופ ואסוס. את בד המשי האיכותי אמנם מחליף לרוב אריג פוליאסטר, ואילו עבודת הרקמה מתורגמת לעתים להדבקת טלאים, אבל למרות החסרונות – עדיין מדובר בדרך אפקטיבית להשיג את הלוק במחיר שהוא חלקיק מהדבר האמיתי. מותגי ביניים כטומי הילפיגר ודיזל מציעים גרסאות משכנעות יותר, שמגיעות אף הן בגזרה המותאמת לגוף הנשי או בצללית יוניסקס לכל הפחות.

פרשנות נוספת הוצגה בז'קט שלבש ריאן גוסלינג בסרט "דרייב" משנת 2011. הז'קט, המבוסס על גרסה שמקורה בקוריאה של שנות ה־50, נוצר במיוחד עבור הסרט ועוצב בשיתוף גוסלינג עצמו. גוסלינג אף התעקש על רקמת עקרב בהשראת סרטיו של הבמאי החלוצי קנת' אנגר ובהשפעת המשל "העקרב והצפרדע", שסימל בעיניו את התמורות שחלות בדמותו במהלך הסרט. הביקוש שנוצר בעקבות הסרט הוביל למכירה של זכויות היוצרים של הז'קט לסיטונאית אופנה אמריקאית, שמייצרת פריטים בהשראת תלבושות איקוניות מהקולנוע, כך שכיום אפשר לרכוש גרסאות שונות שלו בפלטפורמה הלא סקסית בעליל – אמזון. מי שמעוניין לרכוש את פיסת המזכרת הזאת בתקציב קטן יחסית, יכול לנסות את מזלו באי.ביי ובאטסי, שם אפשר לעתים לאתר מציאות ב־100 דולר – השקעה טובה עבור ז'קט אביבי שאפשר לגלגל עליו שיחה שלמה.

• וואן דיירקשן
• יפן
• רקמה
• קייטי פרי
• טומי הילפיגר
• משי
• ריאן גוסלינג
• ז'קט
• לואי ויטון
• אופנה
• החיים היפים