Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
האחת ברמת השרון והשנייה באיירפורט סיטי. במהלך השנה הקרובה יוקם סניף חדש בגבעתיים. או במילים אחרות, אם יוצאים מהעיר מגלים דברים נפלאים.
וייב:
מסעדה איטלקית מודרנית ומקומית בניצוחו של השף רן פולק, מנהל בבית הספר "בישולים" ובוגר קבוצת R2M עטורת השבחים.
ויז'ן:
הפתרון האיטלקי. עם חומרי גלם איכותיים, פשטות ונגישות לילדים, חובבי משלוחים ובצקים.
פחמימות אהובותינו. פיצה פורטו. צילום: שי הנסב
בתפריט:
פסטות ובצקים בעבודת יד, פיצות הנאפות בטאבון, ברנאץ' איטלקי בסופי השבוע בסניף איירופורט סיטי, מגוון מטורלל של קינוחים ואומלטים מיוחדים עם תוספות של פפרוני, בייקון טלה ועוד מעוררי תיאבון למיניהם.
קהל:
ממשפחות צעירות שרוצות לפנק את העוללים הקטנים ועד חבר'ה שרוצים לסגור את הערב על בירה ופיצה. (כלומר, אנחנו).
בירה:
סטלה ארטואה, הפייבוריטית הבלתי מעורערת לחובבי הבהירות. מוגשת בכוס עגולה וממותגת שמעצימה את נוכחותה הנונשלנטית על השולחן.
בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.
איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.
תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.
בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
