>> רוני ידידיה (למה שלא תעקבו) הוא זמר, מוזיקאי, שדר בכאן88 ומגדולי המלחינים שמסתובבים בינינו בתל אביב. בימים אלה יוצא לאור שירו החדש, "עיר ושמיים" שכתבה תרצה אתר, בו הוא מארח את בועז בנאי לשיר אהבה יפהפה וריאליסטי על תל אביב. זהו הסינגל השני מתוך האלבום "פרויקט אלתרמן חלק ג'", אשר ישוחרר בחודשים הקרובים.

שני האלבומים הראשונים בפרויקט זכו להצלחה אדירה עם למעלה מ- 30 מיליון צפיות בקליפים בפלטפורמות הדיגיטליות ומעל לשני מיליון וחצי האזנות בספוטיפיי. מיטב אמני ישראל לקחו חל בפרויקט ללא תמורה, מתוך הבנה של חשיבותו ואהבתם ללחנים של ידידיה, ביניהם מיכה שטרית, ארקדי דוכין, יעל לוי, גיא מזיג, שאנן סטריט, ישראל גוריון, דורי בן זאב, שלמה גרוניך, אילי גורליצקי, ששי קשת, משה בקר, ליאור ייני, רמי פורטיס, פיטר רוט, קובי אוז, חמי רודנר, ישראל ברייט, ליאורה יצחק, קובי רכט, אריק סיני ועוד.

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית // העיר של איתי לב

1. בריכת גורדון

בריכת גורדון היא הבית השני שלי. אני מבקר בה כל יום, לפעמים גם פעמיים ביום – מוקדם בבוקר, בשעות הצהריים, בערב, בכל מזג אוויר – בקיץ, בחורף, בגשם, בסערה… אני מכור למקום. לא מפספס אף יום. לבריכה יש ערך נוסטלגי עבורי. כשהייתי ילד ממש קטן אמא, שאהבה מאוד את הבריכה, לקחה אותי איתה כל בוקר לשחייה היומית וכשגדלתי ביקשה מהמציל שילמד גם אותי לשחות. כבר כילד התאהבתי במקום – במי הים הצוננים, הצלולים והמלוחים, בנוף הפתוח, חוף הים, המרינה, סירות המפרש, היאכטות, הגולשים והשקיעות המרהיבות. כל אלה יוצרים יחד קסם מיוחד שאין באף בריכה אחרת. עבורי לא מדובר רק במתקן שחייה אלא באסופת זיכרונות מתוקים מהולים במי ים מלוחים ומרגיעים.

2. שדרות בן גוריון

בתי הקפה האהובים עלי ביותר בתל אביב הם בתי הקפה הקטנטנים שפועלים לאורך שדרות בן גוריון, בהם אני שותה את הקפה הראשון של הבוקר. הקסם של השדרה נובע משילוב מיוחד של אדריכלות היסטורית, אווירה קהילתית שקטה ומיקום אסטרטגי שמחבר בין הלב הפועם של העיר לבין חוף הים. הבניינים הנמוכים משני צידי השדרה מעניקים לה מראה אלגנטי ואירופאי וגם מכניסים הרבה אור ואוויר. השדרה כולה היא מעין גינה ציבורית של כלל התושבים – אנשים יושבים על ספסלים, קוראים ספר ומשחקים שש-בש. בניגוד לשדרות הומות יותר כמו רוטשילד, שדרות בן גוריון משדרת רוגע שאני אוהב.

3. כרם התימנים

כרם התימנים היא אחת השכונות הקסומות והאותנטיות ביותר בתל אביב. למרות השינויים שהשכונה עברה במהלך השנים היא עדיין שומרת על אופי של כפר קטן וציורי הנטוע בלב המטרופולין של תל אביב. הסמטאות הצרות והמפותלות והחצרות הפנימיות של הבתים מעניקים תחושה אינטימית ונוסטלגית, כאילו הזמן עצר מלכת. מבחינתי, מעבר לאותנטיות, לאווירה ולנוסטלגיה, הקסם של המקום הוא הפן הקולינרי שלו. לצד הברים והמסעדות הטרנדיות, שרדו בה מוסדות קולינריים ותיקים בני עשרות שנים, המגישים אוכל תימני מסורתי לצד חומוסיות, מאפיות ובתי קפה שונים. כצמחוני חומוס הוא המאכל החביב עליי, ואם כבר חומוס אז אין כמו החומוסיה של שלמה ודורון– החומוסיה המשפחתית הוותיקה שנמצאת ברחוביחיא קאפח 30. המקום פועל מאז 1937 והחל כמוסד שמתמחה במנת פול מיתולוגית ורק בשנות ה- 70 החל להגיש חומוס. כיום המקום מנוהל על ידי הדור הרביעי למשפחה ומשלב בין מנות פול וחומוס מסורתיות לבין גרסאות מודרניות ויצירתיות של החומוס.

4. חנות התקליטים של אילן בן שחר

בעידן הסטרימינג והורדות המוזיקה, החנות של אילן בן שחר היא מעין שמורת טבע. המקום מתפקד כמו עדות חיה לתקופה שבה רכישת תקליט או דיסק הייתה אירוע תרבותי וטקס של ממש. עבורי אילן הוא לא רק מוכר, אלא מנטור – יש לו ידע עצום והמון סבלנות. הוא מסביר לעומק על כל מה שרק רוצים לדעת ומדביק בתשוקה שלו, מה שהופך כל קנייה לשיעור פרטי בהיסטוריה של המוזיקה. השילוב בין ידע אינסופי והתלהבות ממכרת הופכת כל ביקור בחנות לחוויה מרתקת ומעשירה.
אבן גבירול 154 תל אביב

5. פארק הירקון

אי אפשר להתחיל להסביר כמה הריאה הירוקה הזו חשובה לבריאות הנפשית, לא רק שלי אלא של המוני תל אביבים. השדרוג בשנים האחרונות הפך את הפארק למקום בו המחשבות שלי פוגשות את הנפש תוך כדי צפייה באנשים שכמוני הולכים ורצים. אני אוהב את התנים שבפארק ושמח לראות את ההמלטות החדשות והגורים המתוקים. כשאני מתעורר מוקדם ומתקשה לחזור לישון אני יוצא לפארק ומהופנט מהערפל שנח על הדשא. בקשה לי לרוכבי האופניים – תישארו בשביל שלכם ותפסיקו לזלוג לשביל שלנו, הולכי הרגל. מספר פעמים כמעט נפגעתי מרוכבים חסרי אחריות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אי אפשר שלא לאהוב ואת תל אביב ולשנוא אותה באותו הזמן. נולדתי וגרתי בעיר כל חיי ואני מכור לה, אך באופן שאינו סותר יש לתל אביב העכשווית כמה פגמים בולטים ומשמעותיים מאוד שהופכים אותה למקום לא אהוב. זו לא סתירה עצמית אלא מה שהופך את תל אביב למה שהיא – עיר שסובלת מצפיפות גבוהה בכבישים, דבר שהופך את הנסיעה בתוכה וממנה לסיוט. עבודות הרכבת הקלה, שהן פרויקט חיוני לטווח הארוך, יוצרות בטווח הקצר כאוס כמעט בלתי נסבל. חסימת נתיבים, רעש בלתי פוסק, אבק ושינויים תכופים בנתיבי הנסיעה וההליכה, שהפכו את מוקדי העבודות למקומות קשים לתנועה ולחיים. מערכת הניקוז של העיר, שנבנתה לפני עשרות שנים, אינה מסוגלת להתמודד עם כמויות גשם אינטנסיביות וכתוצאה מכך אזורים נמוכים כמו רחוב סלמה, חלקים מאלנבי ונתיבי איילון הופכים למעין אגמים, מה שמשתק את התנועה וגורם לנזקי רכוש. העיריה משקיעה הרבה משאבים בסלילת מסלולי אופניים אך כנראה לא מתאמצת מידי כשמדובר בניקוז.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע התרבות מהזמן האחרון שנגע לליבי היה"פסטיבל תל אביב". זה היה הפסטיבל הראשון מסוגו שאיגד את מגוון התרבות העירונית תחת קורת גג אחת. הפסטיבל נתן במה למגוון רחב של ז'אנרים: מוזיקה, תיאטרון, מחול, מופעי פרינג' ומיצגים אומנותיים,והקדיש מקום של כבוד לאמנים ותיקים לצד אומנים צעירים וחדשניים. מרגש במיוחד היה לראות ולשמוע את שלמה גרוניך במופע הפסנתר של שלומי שבן, מופע המחווה לאלבום של חווה אלברשטיין "כמו צמח בר" ואת המחווה של לירון עמרם לאבא שלו, הפייטן אהרון עמרם שהלך לעולמו לא מזמן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בזמן המלחמה?
ה-7 באוקטובר היה הלם מוחלט. בהתחלה התמקדתי בחדשות ובאקטואליה אבל בשלב מסוים ניסיתי לשאוב כוח ועידוד ממקורות אחרים, ואז גילתי את תרצה אתר. השירים שלה, שנוצרו על רקע מציאות ישראלית רווית מתחים וחרדות, הצליחו לספק לי עידוד וכוח בתקופת המלחמה. תרצה אתר לא פחדה להתמודד עם הרגשות הקשים והכואבים ביותר והביעה אותם בכנות נדירה. שיריה נתנו לגיטימציה וקול לחרדה שחוויתי, כמו כולם. במקום להטיף לתקווה היא תיארה את המצב הנפשי המעורער של ההוויה. היכולת של תרצה לתמלל את המועקה הפכה את שיריה לנחמה, מתוך הבנה שכולנו חולקים את אותה חוויה רגשית.

אחד המוטיבים המרכזיים שקיבלו משמעות מחודשת במלחמה הוא נושא הגעגועים לדמות מגוננת והציפיה לחזרתם של יקיריהם. תרצה כתבה שירי געגועים לאבא שלה, נתן אלתרמן, ואף כתבה את"שיר החוזרים"– על שבויי המלחמה שחזרו הביתה. זה היה השיר הראשון של תרצה אתר שהלחנתי בזמן המלחמה ואחריו באו שירים נוספים – חלקם כואבים וחלקם שמחים ומעודדים. במהותם שירי תרצה אתר אפשרו לי לבכות על הכאב והפחד ובו זמנית להיאחז בציפייה לימים של שקט ולשובם של כל אלה שאבדו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הייתי ממליץ לתרום בתחומי בריאות הנפש וטיפול בטראומה. לאור האירועים הקשים יש עלייה דרמטית בצורך במענים נפשיים מיידיים וארוכי טווח. יש צורך בקווי סיוע, טיפולים פרטניים וקבוצתיים, טיפול בטראומה ובפוסט טראומה עבור ניצולים, משפחות שכולות וחיילים. מילה טובה לעיריית תל אביב-יפו שכן פועלת בצורה מאוד טובה בנושא.

מי התל אביבים שהכי צריך להרים להם?
לגיבורינו במדים – תודה מעומק הלב. לכל משרתי המילואים שעזבו חיים שלמים מאחור: את המשפחה, את העבודה והפרנסה ואת השגרה הבטוחה על מנת לחרף את נפשם כדי להגן עלינו. למשפחות המילואימניקים היקרות – אתם הגיבורים השקטים של העורף. הנשיאה בנטל, הדאגה הבלתי פוסקת, הערבות ההדדית, ההקרבה המדהימה והחוסן הנפשי שאתם מפגינים הם המקור לכוח ולתקווה של כולנו.

מה יהיה?
אני אופטימי. בטוח שיהיה טוב. רק טוב ועוד יותר טוב. בואו נקווה שאני צודק.

• העיר שלי
• מוזיקה ישראלית
• שדרות בן גוריון
• בריכת גורדון
• פארק הירקון
• כרם התימנים
• שלמה ודורון
• חנויות תקליטים

>> נועה מנור היא שחקנית, סטנדאפיסטית שתופיע בסטנדאפ פקטורי בסוף החודש (31.5,כאן מתכרטסים) והאישה החזקה מאחוריטייקון הרסלינג החדש יונתן ברקוליגת ההיאבקות שלו "רסלינג ישראל", שהפרק השני שלה מחכה לכם ביוטיוב. ומה היא עושה שם מאחוריו? אתם לא רוצים לדעת. באמת. אוי לא. לא. נועה, בבקשה לא. יש פה ילדים. לאאאאאאאאאא

>> מבצע יונתן: "רסלינג ישראל" הוא המתנה שמגיעה לנו ליום העצמאות
>> יש אליפות: "רסלינג ישראל" היא ממתק טלוויזיוני אמיתי. וזאת רק ההתחלה

1. שדרות בן גוריון

לשם היינו יוצאים לטיול עם הכלב שלנו שימי, שהיה מהלך לו שם כמו מלך השדרה. יש שם מדרכה להולכי רגל מצד אחד ושביל אופניים מצד שני, אז תהיו בטוחים שאף אחד, אף פעם, לא נמצא במקום המיועד לו. אם הולכים לכיוון מזרח, מגיעים לגינת הכבאית שם יש גם מתקן לילדים (ספוילר: זו כבאית) וגם מתקני כושר, ואפשר לקחת את הפעוטות לשחק במשחק האהוב עליהם, הלא הוא לבהות באנשים זרים מזיעים בזמן שההורים מתנצלים/בוהים יחד איתם. מצידה השני של השדרה נמצא חוף גורדון, המביא איתו בריזת ים מרעננת, כמו גם את טובי בנינו התל אביביים שבדיוק חוזרים מטבילה במים ולכן לא מוכנים ללבוש חולצה, למרות שהם כבר ממש אמורים ללבוש חולצה (אתה עוד רגע בבניין העירייה, תכסה את הכרס, נשמה).

2. ואם כבר חוף גורדון

לפני הגיוס, מאוד רציתי להיות מדריכת כושר קרבי. כן, הרסלינג שנקלעתי אליו עכשיו עם בעלי יונתן ברק ורסלינג ישראל לא הגיע משום מקום. את רוב ילדותי העברתי בתחרויות בינלאומיות (אומנם בספורט איזוטרי כמו החלקה אומנותית על גלגיליות, אבל היי, זכינו כמה פעמים באליפויות אירופה אז זה נחשב!) וכשהגיע הזמן להתגייס, נראה לי טבעי להמשיך כספורטאית. הבנתי מחבר של חבר של אבא של חבר, שהמיונים כוללים ריצת 2,000 בחול. ולא סתם חול – חול רך! אז אבא שלי, שתמיד תמך בי בכל יעד שסימנתי לעצמי, לקח אותי לבדוק כמה זה בדיוק 2,000 מטר, כדי שאוכל להתאמן לקראת המבחנים.

התחלנו בחוף גורדון ונסענו דרומה עד שהמחוגים במכונית הראו 1,000 מטר – מלון דן. ״אז את רואה, תתחילי בגורדון וכשתראי את הבניין הצבעוני הזה, תחזרי חזרה״. אומנם בסוף לא נהייתי מדא"גית, אבל התקופה הזו שבה נסעתי שלוש פעמים בשבוע באוטובוס מרמת גן עד לחול הרך של תל אביב רק כדי שאוכל להזיע ולחרחר – עדיין קסומה בעיניי.

3. סטנדאפ פקטורי

מעבר לזה שהוא בית מדהים לסטנדאפ כבר יותר מעשור, המועדון הזה ממוקם בדיוק איפה שכל מועדון סטנדאפ אמיתי צריך להיות – באיזור של הומלסים ו"מוכרות מזון". מה יכול לתת לך יותר מוטיבציה להצליח מלראות גבר בשמלה עומד בצומת, ומזכיר לך מה יקרה אם לא תעבדי קשה?
שביל המרץ 5

4. תיאטרון הקאמרי

בתור תלמידת מגמת תיאטרון בתלמה ילין, שרצתי שם בקאמרי. בין אם זה כקהל בכל הצגה חדשה או ישנה (היי "עוץ לי גוץ לי") ובין אם זה כסטוקרית מתבגרת שיושבת שעות בספריית המחזות כי "בעיקרון עוד לא ממש בחרתי את המונולוג לבגרות אז שנייה אני אתהלך לי פה במסדרונות ואבהה בתמונות האלמותיות של ענקי תיאטרון ואדמיין שיום אחד גם התמונה שלי תהיה פה, אידיאלית ליד חנה מרון אבל גם אולי בין רמי ברוך לאלי גורנשטיין, טוב יש עוד זמן אנחנו נחליט על זה אחר כך אה אתם כבר סוגרים? טוב, תודה נתראה בשני הבאאאאאא" (דלת נטרקת).
שדרות שאול המלך 19

5. הסנדוויץ' של איציק ורותי

שינקין, ארבעי לפנות בוקר. יונתן ואני, ממש ממש בהתחלה של הזוגיות שלנו, ממש ממש שיכורים אחרי עוד הופעה בקאמל קומדי קלאב. "את הולכת לאכול את הסנדוויץ׳ הכי טוב שאכלת בחיים שלך!" – "אתה לא מבין שאני אוהבת אותך!". שנינו צודקים. שנינו אוכלים סנדוויץ׳ קישואים. רק אחד מאיתנו מתעלף על ספסל (וזה לא יונתן).
פרישמן 42

מקום לא אהוב בעיר:

כל מקום שבו חופרים את הרכבת הקלה. אז כל תל אביב כרגע. סורי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שורדת השבי אגם ברגר מנגנת על כינור של ניצול שואה. אין מה להוסיף אחרי משפט כזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אומר את האמת – רסלינג ישראל. זה שמר עלינו בתוך כל החושך הזה של השנה וחצי האחרונות. אנשים מרימים גבה כשהם נתקלים בזה, אבל מה לעשות, המציאות כרגע קיצונית ורחוקה מכל מה שהיינו רגילים אליו, אז זה רק הגיוני שגם האסקפיזם שלנו יהיה כזה. אין פה כבר "רגיל", אין "נורמלי". מתוך הייאוש, רסלינג ישראל פתאום נתן לנו את הזכות להתעסק בסיפור שמעצים אותנו, שנותן לנו איזו אשליה של שליטה, ששם באופן ברור מי הטובים ומי הרעים, שנותן לנו שוב את האפשרות לדמיין אותנו חזקים (ואם אפשר גם עם קוביות בבטן) וממחיש לנו מול העיניים שגם אם נופלים אז קמים שוב, כי הקרב לא נגמר. כי עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, כי עם ישראל זה חבורה של פייטרים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שעוזר למשפחות החטופים. בל נשכח שרק במקרה יצא שהם בנעליים שלהם ואנחנו בנעליים שלנו. חז״ל אמרו "כל ישראל ערבים זה לזה" וזו בדיוק השעה להחזיר את המשפט הזה לחיים, ביחד עם כל האחים שלנו שעדיין נמקים במנהרות עזה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שיושב iשותה לבד בבר באמצע השבוע. אל תשאלו, אבל כנראה יש לו (או לה) סיפור מאוד עצוב לספר.

5. מה יהיה?
יהיה טוב, כי אין ברירה. יהיה טוב כי עם ישראל לא יודע אחרת. בכל התקופות החשוכות בהיסטוריה שלנו, הייתה לנו את האמונה שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים. וגם הפעם עוד נראה. רק שהם פאקינג יגיעו כבר.

• העיר שלי
• רסלינג
• שדרות בן גוריון
• חוף גורדון
• איציק ורותי
• תיאטרון הקאמרי
• סטנדאפ פקטורי

>> דורון מדלי הוא מכונת להיטים, זוכה פרס אקו"ם, האיש שהביא לנו את הגביע עם "Toy" באירוויזיון, מהיוצרים הפופולריים והחשובים ביותר במוזיקה הישראלית. עכשיו הוא חוגג 20 שנות יצירה במופע חגיגי כפול על הבמה עם אורחים מיוחדים (4.12, 18.12, זאפה מידטאון, כרטיסים כאן), לצד אלבום מיוחד בשם DEMO שאורכו חמש שעות וכולל את אוסף הסקיצות המקוריות ששלח לאמנים לאורך השנים, שירים שהפכו ללהיטים לצד סיפורים מאחורי הקלעים וקטעי הקלטות.

>> הקפה הסודי שלנו: 9 בתי קפה נחבאים שתל אביבים אוהבים באמת
>> העיר של מיה לנדסמן // קפה שהזמן קפא בו וטבע עם תנים מייללים

1. מרכז סוזן דלל

הבית של להקת בת שבע. המקום הזה, כבר 30 שנה שהוא אואזיס אמיתי בכל רגע בכל יום בכל שעה. בכל פעם שאני נכנס לשם, אני מתמלא בחגיגיות. אני עובר מסע בזמן. הריחות של עצי הפרי, האווירה הקולנועית מכניסה מיד לתחושה שאני בסרט על נווה צדק מאה שנה אחורה.הבית של המחול הישראלי, הבית של להקת בת שבע, במיוחד בתקופה כל כך קשה כמו זאת – מחול ישראלי הוא התרופה. בת שבע היא התרופה. בעקבות המצב, סיבובי ההופעות הבינלאומיים של להקת בת שבע בוטלו, מה שגרם ללהקה להישאר בארץ לתקופה ארוכה וכאן אתם חייבים לנצל את ההזדמנות.

בישראל שלנו, שרק הולכת ומתרחקת מאמנות, פועלת אחת מלהקות המחול הטובות ביותר בעולם.בראש הלהקה עומד הכוריאוגרף והמנהל האמנותי אוהד נהרין, שכבר שנים נחשב לאחד הטובים המוכשרים והיצירתיים ביותר בעולם. וזה כאן. זה שלנו. זה בנווה צדק.אם לא ראיתם הופעה של בת שבע עד היום, אני מבקש מכם – חלאס נטפליקס, חלאס עוד מסעדה ועוד בקבוק יין, חלאס לעשן את החיים שלכם למוות. כנסו לאתר של בת שבע ותזמינו כרטיס למשהו בשנה הקרובה. בדצמבר עולה המופע "אנאפאזה" – בעיניי, יצירת האמנות החשובה ביותר שאי פעם נוצרה בישראל. לא יעלה על הדעת מבחינתי שהחיים שלכם יחלפו בלי שתראו אותה.
יחיאלי 5

2. מסעדת האחים

ב-10.10.23 מצאתי את עצמי מחפש איך לעזור בתוך כל הכאוס.נכנסתי למסעדת האחים והשתדלתי לא לצאת ממנה. האחים דוקטור ראויים לפרס ישראל.מי שראה בעיניו מה התרחש שם – לעד תהיה לו תקווה בלב. כי ישראלים כל כך טובים עם כוחות על אפשר למצוא רק בישראל. זאת מסעדת האחים. המסעדה שממנה יצאו משלוחי האוכל לכל חיילי ישראל ולכל מי שהיה זקוק למשהו. אם יש קארמה בעולם – אפשר לראות אותה פועלת כל יום במסעדת האחים. לא קל למצוא שם מקום, כי תמיד מלא אנשים. כמה טעים שם. כמה מגיע להם.
אבן גבירול 26

3. קפה אירופה

אורי חזיזה אהוב ליבי וחבורתו מצליחים להחזיק את המקום הקסום הזה במשך יותר מעשור. וזה המקום שאני מרגיש בו בבית. אני נכנס לחצר המאולתרת שהפכה למקום שאני הכי אוהב להיות בו. האוכל מושלם (וכמה קשה שהאוכל תמיד יהיה מושלם), ועכשיו יש גם גלריה חלומית לאירועים. למרות שכתבתי את "פה זה לא אירופה"- שם אני מרגיש טיפה, אבל ממש טיפה, אירופה.
רוטשילד 9

4. פארק המסילה

כשכל העיר מחליפה את פניה ומתעקשת על מגדלים גבוהים ובלתי נסבלים ועל חסימות כבישים ועל רכבת שתהיה מוכנה עוד 20 שנה, פארק המסילה הוא הסיבה המרכזית להמשיך לאהוב את תל אביב. החיבור מהים ועד רחוב הרצל. האווירה של סרט ישן וטוב. המדשאות, הכניסה האחורית לבית רומנו. ואם בא לכם, אז ברחוב פינס ממש לא רחוק ממרכז הפארק יש את חנות הפרחים הכי יפה ומרגשת בארץ – החנות של איתן טולדו.

5. We Like You Too

הבוטקה בשדרות בן ציון. מי שלא מכיר – אל תבואו. גם ככה יש יותר מדי אנשים בתור, יותר מדי אנשים לוקחים לי את המחצלות, את הכיסאות הקטנים, ואת הסנדוויצ'ים המושלמים שנגמרים מהר מדי בוויטרינה. עדיף שלא תדעו שומדבר על המקום המושלם הזה, עם האוויר הטוב שמגיע מהים כל הדרך מבוגרשוב במעלה השדרה ועד כיכר התרבות. מי שלא מכיר את הפרלמנט של מויש – אל תגלו.והכי כיף שמוני מושונוב עובר בשדרה ונותן חיוך. ככה אתה יודע בוודאות שיהיה לך יום טוב.
בן ציון 34

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

בגדול תל אביב הפכה בלתי נסבלת. אבל אני לא רוצה להתלונן. המדור מתעקש שאני אבחר משהו מעצבן – אז הייתי שמח לפגוש את האדם שתכנן את הנת"צים במספר מוקדים בתל אביב-יפו. גם אתם מרגישים שאתם במשחק מחשב? 100 מטר הנת"צ הוא ימני, ואז 200 מטר הוא במרכז, ואתה רק מנסה לחצות את הצומת אבל יש מצלמה ברמזור והיא תצלם אותך, ומיד אחרי הנת"צ חוזר לימין כמובן. מה יש לכם? מה כל כך מסובך לשים את הנת"צים בצד ימין כל הזמן וזהו?וגם: הפסלים המפוזרים במרחב הציבורי הם מהמכוערים שנתקלתי בעולם כולו.הייתי שמח לבוא פעם לדיון של ועדת הפסלים של העירייה. וגם לעשות סיור עם שר הנת"צ.

אין ימין ואין שמאל. נת"צ קפלן (צילום: ברק ברינקר)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"שלך, אסי". אירוע תרבותי מוזיקלי תאטרלי פשוט מרתק של מירי מסיקה, מספרת סיפור מרגש על אחד מגאוני התרבות הגדולים של דורנו – אסי דיין ז"ל. מסתבר שאסי היה שולח למירי מאות אימיילים והודעות, והיא הצליחה לסדר אותם בצורת שירים. אני לא רוצה להגיד על המופע הזה הרבה, כי כולנו התרגלנו לראות ולחוות את הכל דרך מסכים בטעימות קצרות ועוד מעט נשכח לחלוטין איך זה מרגיש לחוות חוויה במלואה באמת.
מירי מסיקה היא הר געש מבעבע של כישרון פנומנלי. לא להתלבט. פשוט לקנות כרטיסים וללכת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"והשם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב" – יש זמרים, יש קולות מיוחדים, ויש אחת לכמה זמן שמגיע מלאך משמיים עם כוחות שמימיים ומכריח אותנו להיות שמחים. כזה הוא ששון איפרם שאולוב. לפני עשור, אחרי מלחמת צוק איתן, התעקשנו להוציא את "מהפכה של שמחה" שיצרתי עם ינון יהל לעומר אדם וליאור נרקיס. כולם חשבו שהשתגענו. רק הרכבים של הנחמנים היו רוקדים את זה ברחובות עד שכולם נדבקו בטירוף. כגודל העצב, הרגשתי שחייבים להנחית פצצות של שמחה על לבבות האנשים. ואם לא דרך התודעה של החדשות, אז דרך הנחמנים. בסוף כל אחד מספר סיפור.

לפני כמה שבועות, הסתובבתי ברמת גן, וחלף רכב של נחמנים והשמיע בקולי קולות את השיר המדבק הזה.
גם אם אתם חילונים גמורים ואתם אפילו מבוהלים מההתחזקות של עם ישראל, אי אפשר לא להידבק בשמחה שיש איזשהו כוח עליון שתמיד אוהב אותי ודואג שתמיד יהיה לי רק טוב.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
סח"י סח"י סח"י סח"י סח"י סח"י-סיירת חסד ייחודית. העמותה החשובה בישראל. ואני משוחד ולא משוחד.
חפשו אותם ברחבי הרשת, כנסו לעומק, תתרגשו, תיזכרו שראיתם אותם איפשהו בטוח – מלאכים עם חולצות כחולות, שהופכים את הנוער של ישראל לאזרחים טובים יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
סבתא לינדה שלי כמובן. אישה בת 93, יושבת בבית באיזור בית החייל, מסתכלת דרך החלון על כיכר המדינה ולא מבינה מה היא רואה. מה זה המפלצת הזאת שבונים שם? היא שואלת אותי כל פעם. סבתא לינדה עלתה לארץ עם כל המשפחה שלה מסוריה כשהיא היתה ילדה קטנה. שיכנו אותם בשכונת התקווה. בהמשך פגשה את סבא אלי, שגם הוא עלה כנער מסוריה וכך נולדה המשפחה התל אביבית שלי. סבתא לינדה יושבת רוב היום בבית, נאבקת בתעתועי הזיכרון, שומרת שקרני השמש לא יסנוורו את התמונה של סבא אלי שתלויה בסלון. המוח שלה בעיקר זוכר לשיר שירים מפעם… "האמיני יום יבוא… טוב יהיה מבטיח לך". 90 שנות תל אביב באישה אחת, שהייתה אוהבת לקחת אותנו הנכדים לטייל ברחובות של תל אביב ולראות סרט בקולנוע. לפעמים קצת חוף הים, לפעמים פיקניק בפארק הירקון. יש לי פיסת זיכרון חיה מתל אביב של פעם.

מה יהיה?
ברשותכם, לא אצטט את יסמין מועלם או את דיוויד ברוזה.
מה שיהיה זה שיהיה הכל אחרת. הכל השתנה.
פשוט אף אחד לא סיפר לנו שמדינות משתנות בקצב אחר מהשתנות של בנאדם.
סיפרו לנו שאנחנו העם הנבחר, ושאנחנו מרכז העולם. כנראה רק ככה אפשר לבנות מדינה. כי הרי זה משוגע להקים מדינה. ישראל עוברת שלב. וזה לא משנה מה כל אחד חושב או איזה ציון הוא נותן לשינוי הזה. ישראל גדולה יותר מסך כל אזרחיה. אם נעלה למעוף הציפור נראה שבמשך אלפי שנים, רוב הזמן היו פה מלחמות ונדודים. יציאה לגלות וחזרה.
חורבן בית אחד. חורבן בית שני. חורבן שלישי. זה שובר את הלב. זה מכה בתדהמה. זה ממלא בתחושות של פחד וחוסר וודאות. אבל למדינה יש חיים משלה. היא זזה כמו שזז הים. מי מאיתנו יכול להבין את הים לעומקו? המדינה שלנו משתנה והשינוי מאוד דרמטי וכואב. הוא מעלה געגועים בלתי פוסקים למה שהיה פה, לא לפני 30 שנה, אלא לפני חמש שנים. גם תל אביב שלי סיימה את חלקה, והיא הופכת לעיר אחרת.
אז מה שיהיה ממש כרגע, הוא שכל אחד ואחת מאיתנו נצטרך להסתכל לאמת בעיניים ולנסות לקבל החלטות. והלוואי ונמצא את עצמנו גם בגירסה החדשה של ישראל. הלוואי ונצליח לאהוב אחד את השני למרות הכוחות המחרידים שעושים הכל כדי שנקום בבוקר לשנאה אינסופית.

• העיר שלי
• מוזיקה ישראלית
• פארק המסילה
• שדרות בן גוריון
• האחים
• קפה אירופה
• סוזן דלל
• בת שבע
• מירי מסיקה

אלינורמילצ'ן היאאמנית רב-תחומית העוסקת בצילום, כתיבה, איור ווידאו-ארט. היא יצרה מגווןפרויקטים, הופעות וידאו חיות עם תזמורת ומיצגים ציבוריים בישראל, אירופה וארה"ב. בימים אלו עולה המופע האימרסיבי"Say My Name"שיצרה יחד עם במאית התיאטרוןרונית מושקטבליט במרחבHaDiveלאמנות ברחוב התחייה 27, כחלק ממתחם 3426 העולה ופורח.

>>

המופע, בהשתתפות אורהמאירסון,רעותעג׳מי,רוברטופולק,נינהקוטלר,בןזאברבי ותומרשרון, מזמןחוויה תיאטרלית המתרחשת בחדר ההמתנה של הלא-נודע ומזמיןאת הקהל להסתכל על החיים והמוות מנקודת מבט קצת אחרת. תוך שזירת החוויות האישיות של הצופים עם הנרטיב של ההצגה, נרקם מסע רגשי עוצמתי המדגיש את סיפורי החיים השונים של כל אדם ואדם, שתמיד מלווים בזיכרונות, חרטות ווידויים. בטרמינל שביןהעולמות, צפות ועולות מחשבות ושאלות על הזיכרונות אותם נרצהלנצורלעד, על המורשת שנשאיר אחרינו ועל מי יהיה האדםהאחרוןשיזכוראותנו.עוד פרטים וכרטיסים כאן

1. HaDive

מרחב חדש לאמנות שמיועד לטפח סביבה שיתופית עבור קשת רחבה של יוצרים. המקום הוקם בזכות מאמצים שלי ושל רונית מושקטבליט, ושיתופי פעולה עם מתחם 3426 ותיאטרון נוצר. Hadive הוא מקום שבו יצירתיות, חינוך וקיימות מתלכדים כדי להגות עתיד טוב יותר. שם גם מתקיים המופע החדש Say My Name שיצרתי יחד עם רונית. אני מרגישה קצת יותר תקווה בכל פעם שאני שם.
התחייה 27(בפינת התחייה-הרצל)

2. הסטודיו שלי

במבנה שמאכלס אמנים ויוצרים, אפשר לחוש את האנרגיה אפילו דרך הקירות ובמסדרונות. זהו מקום בו נזרעים רעיונות שמתחילים להתפתח ולהתהוות לאט לאט.
רחוב אבן גבירול פינת אנטקולסקי (בניין המשרדים הישן של בזק)

זוכרים שפעם היה פה דואר? זוכרים שפעם היה דואר? בניין בזק באבן גבירול (צילום, בן קלמר)

3. חוף המרינה

בין המרינה של תל אביב לחוף הכלבים הצפוני, אפילו בימים העמוסים של הקיץ, תמיד אפשר למצוא נקודה על החול בסוף היום, לשקוע בה ולצפות קדימה. אני מגיעה לפה לעיתים קרובות יחד עם ילדיי בימי שישי כדי לתפוס את השקיעה של השבוע.

4. תולעת ספרים

אין סיכוי לצאת משם בידיים ריקות. המון מילים ומוחות שמצטלבים על המדפים או מעל לכוס הקפה במשך שנים, ובכל פעם מחדש זה מזכיר לי את כוחה של המילה, כמה כל מילה חשובה.
מלכי ישראל 9

5. שדרות בן גוריון

הקטע שבין שדרות שלמה המלך ועד לחוף. אחד הדברים שלקחתי מחוכמתה של מאיה אנג'לו הוא תמיד ללכת עם האנשים שהיו טובים אליך בחיים. אז בכל פעם שאני מגיעה לשדרה שנקראת על שמו של ראש הממשלה המוצלח ביותר שהיה לנו כאן, ושצעד פה מדי בוקר בדרך אל החוף, אני מיד מוצפת געגועים. כדי לא להרגיש לבד, אני מביאה את כל מי שהיה טוב אליי אי פעם בחיים להלך איתי לאורך השדרה, לצעוד יחד מתחת לעצים, ברוח הקלה. "נראה כי הדבר שיש לעשות, הוא להכין את עצמך לכך שתנסה להיות הקשת בענן של מישהו אחר"

מקום לא אהוב בעיר

דיזנגוף סנטר! אני שונאת קניונים. אני מרגישה כמו כבשה בעדר שדוחפים לצרוך כמו כל השאר. אני אבודה שם ומבולבלת. אף פעם לא מוצאת את דרכי ולא את המכונית שלי לצורך העניין.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
Say My Name.בכל פעם שאני רואה את המופע, את השחקנים אומרים את המילים שכתבתי עם רונית מושקטבליט – אני המומה שהוא בכלל קיים. השחקנים פשוט מדהימים, וזו חוויה כל כך שונה שבאמת עומדת בזכות עצמה, לטוב ולרע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ציור מוקדם של מארק רותקו. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן ואז הוא הוצג ברטרוספקטיבה מקיפה של רותקו בפריז. הוא נקרא "התבוננות". ציור שהוא כמו חלון של בית. חלון שהוא כמו פיצול של הנפש. סינתזה בין עולם מופלא לבין מצב האדם. בצד אחד, יושב אדם, במצב של התבוננות עמוקה, בצד השני, גלובוס קטן בצבעי כחול ולבן. שאר החדר ריק וצבוע באפור כהה, אבל יש משיכת צבע לבנה ממש זעירה בקצה של החדר שנראית כמו אור, או כמו פתח למשהו. ציור שצויר בשנת 1937 ומשרטט במדויק את המצב הקיומי שלנו כאן ועכשיו. התבוננתי בו ובכיתי בשקט.

3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
רשת בתי הספר דרכא. אני מאמינה שחלק מהסיבות שאנחנו נמצאים במצב הנורא הזה קשור לחוסר חינוך, ידע וקבלה של האחר. דרכא עוסקת בזכות של כל ילד לחינוך איכותי וערכים חזקים, ללא קשר למקום מגוריו, להשכלת הוריו, להכנסת משפחתו או למוצא האתני שלו. הם פועלים בכל רחבי הארץ לצמצום הפערים שבין הפריפריה לערים הגדולות. הם ממשיכים כל הזמן לתמוך בתלמידים ובמשפחות בתקופה המטורפת הזו, ומלווים משפחות של כמה מבוגרי בתי הספר שנפלו במלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יעל… שביקשה ממני לא לחשוף את שמה המלא. כשמשפחות החטופים רק החלו להתכנס בכיכר, היא מיד יצרה קבוצת ווטסאפ על מנת לספק להם אוכל ביתי מדי יום. עוד דרך לעזור ברגע של חוסר אונים מוחלט, באין תמיכה או אמפתיה מהממשלה. הקבוצה נפתחה בהתחלה לאימהות מהשכונה שלי, ולאט לאט גדלה ליותר מ-100 אנשים שמתחלפים במשמרות בישול במהלך השבוע. יעל עצמה גם תמיד מבשלת וגם תמיד מוצאת דרך להעביר את הארוחות לכיכר.

מה יהיה?
אני רוצה להאמין שבכל זאת משהו טוב עוד ייצא מהתקופה האיומה הזו. שהחיים חזקים יותר. אפילו אחרי השואה מצאו דרך לבנות מחדש, להתחבר מחדש, לגשר על הפערים ולשתף פעולה עם אלה שקראנו להם אויבינו. אני רוצה להאמין שזה מה שיקרה במאה ה-21, אבל זה ייקח שנים רבות של הרבה מאמצים ורצון הדדי לבנות את הגשר שבו נוכל להיפגש.

• העיר שלי
• תיאטרון
• מתחם 3426
• אבן גבירול
• המרינה
• תולעת ספרים
• שדרות בן גוריון
• דיזנגוף סנטר

מדי יום אנחנו מארחים במדור הפופולרי "העיר שלי" את מיטב בנותיה ובניה של תל אביב-יפו, אמנים ומוזיקאיות, שפים ומסעדניות, סופרות וקולנוענים, אקטיביסטיות ומעצבים, וסוחטים מהם המלצות על מקומות אהובים שמיוחדים להם או סתם מקומות מעולים. מדי שבוע נקבץ כאן את ההמלצות המוצלחות ביותר שהצטברו באותו שבוע. והפעם: הקפה שהוא הרבה יותר משכונתי, הגינות הכי קהילתיות, התפריט הכי שחור, המסעדה הכי ותיקה, הארכיון הכי מנחם ועוד המלצות של תל אביבים על דברים שכדאי לאכול, לשתות ולעשות בתל אביב.

>> תקציר הפרק הקודם: הבריכה הכי טובה בארץ, מסעדת פתיליות בכפר שלם, קרואסון טבעוני מושלם

קפה // קפה שפירא

איתן ששון, השף של מסעדת גוצ'ה כבר כמעט 20 שנה, עם המלצה מרגשת על אחד המקומות הכי מיוחדים בעיר:
קפה שפירא הוא הרבה מעבר לבית קפה שכונתי. זה מקום שהוקם מתוך חזון של מקום מפגש לקהילה וליזמות, אירועים ודיאלוג, ואפשר גם ריקודים ומוזיקה. בפעם הראשונה כשהגעתי לשכונה, לפני חמש שנים, תהיתי לגבי ההיתכנות של המקום, אבל עם הזמן הבנתי שזהו המרכז הקהילתי של השכונה שכל הזמן מחדש ומתרענן – משבוע הספר דרך מכירות שכונתיות ועד מסיבת די.ג'יי מדי יום שלישי.רלב"ג 15// העיר של איתן ששון

הרבה יותר מבית קפה. קפה שפירא (צילום: יפעת יוגב)

ספוט // גינות קהילתיות

שלושה אזרחים ותיקים בתל אביב התאגדו ליצירת פודקאסט על הרפתקאותיהם בגיל השלישי והזכירו לנו איזה כיף זה גינות קהילתיות:
המגמה של גינות קהילתיות בעיר מאפשרת גם לאזרח הוותיק וגם לצעיר ליצור חיי קהילה תוססים סביב נושא משותף. במיוחד יש לציין את הגינה הקהילתית רידינג ברמת אביב, שם יש חורשה לכלבים, אפשר לעבוד בטבע, ואפילו יש קפה-פיצריה גרונמן עם תור לא קטן מדי יום. כנ"ל גם גינת דבורה בארון בלב העיר, עם גינה נהדרת, ארון נתינה ,מסיבת החלפות מדי סוף חודש ועוד// העיר של "בטל בשישים"

מסעדה // לונג סנג

השף דור דטנר, שמנהל קולינרית את מפעלות קבוצת סורה מארה (TGV), מסגיר את אחד הסודות הקולינריים האהובים עלינו:
סינית ותיקה עם וייב של פעם שאני מת עליה. אני יליד תל אביב ומכיר את המסעדה עוד מהמקום הקודם ליד כיכר האופרה. פעם אפילו חגגתי שם יום הולדת. יש שם שני תפריטים, אדום לכולם עם קלאסיקות ממסעדות סיניות מפעם ושחור למיטיבי לסת. אני מזמין כמעט אך ורק מהשחור, והמנה האהובה עליי היא double cooked pork – בטן חזיר עם כרוב ומחית שעועית מותססת חריף וכיפי. הקהל גם כן מגוון ויש בו לא מעט סינים שמזמינים מנות שאני אפילו לא יודע איך קוראים להן.אלנבי 44// העיר של דור דטנר

האגדה על התפריט השחור. לונג סנג (צילום: אנטולי מיכאלו)

חנות סטודיו // גרנות קרמיקה

טל ואלון בר, פודיז מוכרים בעיר, פתחו את D298, הקפה ספיישלטי הכי צפוני בעיר, ועכשיו אתם יודעים מאיפה הכלים הכי יפים שלהם:
האחים אמיר (שהוא גם מנהל בבית תאילנדי) ואיתן גרנות פתחו סטודיו לקרמיקה (גרנות קרמיקה),כזה שמשלב בין עבודת יד וייחודיות של הכלים שהם מייצרים למחירים שבעלי עסקים יכולים להרשות לעצמם. הם יתאימו את הכלים לצרכים הספציפיים של העסק, ויספקו כלים שיגרמו גם למי שמעדיף בדרך כלל לשתות בזכוכית, לנסות את הקפה שלו בספל// העיר של טל ואלון

מסעדה // אולימפוס

שף דור דטנר עם עוד המלצה קולינרית משובחת על המסעדה הכי ותיקה בתל אביב (92 שנים ועוד בועטת!):
קלאסיקה על זמנית. בעלי הבית תמיד נמצאים במקום, רואים את הלקוחות ומארחים. המשרדים של הקבוצה שלנו נמצאים ליד אז לפחות פעם בשבוע אני שם, יושב עם החבר'ה מהפרלמנט הקבוע. עבורי זו נגיעה של חופש ביוון, ארוחת צהריים זריזה וחוזרים לעבודה.קרליבך 7// העיר של דור דטנר

לוקיישן // שדרות בן גוריון

רון ביטרמן מככב בהצגה המאוד מומלצת "עד שהמוות יפגיש בינינו" ושולח אותנו למקום שבו קל להתאהב בתל אביב:
אחת הסיבות שאני כל כך אוהב לגור בתל אביב. שדרה ירוקה שמובילה לים עם בתי קפה, גני שעשועים ופסלי אמנות. אני מוצא את עצמי מתרגש לא פעם כשאני עובר שם ומתלהב כשמוסיפים עוד פינות ישיבה או פסל חדש כמו של בן גוריון ופולה// העיר של רון ביטרמן

פולה, תעשי לנו קוצ'מוץ'. הפסל של שירה זלוור, שדרות בן גוריון בסמוך לבית בן גוריון (צילום: כפיר סיון)

המסך // כאן ארכיון

טל ואלון בר מ"קפה 51" חוזרים אלינו עם המלצת צפייה מושלמת לכל מי שזקוק להתרפקות מנחמת על העבר:
מה שמצליח לתת כוח ונחמה בימים האלו מבחינתנו זה שיטוט בארכיון של תאגיד השידור הציבורי. אנחנו מודעים לעובדה שזה מסגיר את הגיל שלנו, אבל אל מול כל העצב והכאב שיש במשדרי החדשות האינסופיים בכל הערוצים, קצת נוסטלגיה עם "להיט בראש" משנות ה-80' או הפרקים הראשונים של "שום פלפל ושמן זית", נותנים לרגע אפשרות לשכוח ממה שקורה עכשיו, ולהיזכר בימי התום של פעם// העיר של טל ואלון בר

מזון לנחמה. חיים כהן וליאור אשכנזי, "שום פלפל ושמן זית" (צילום: דורין הרשקוביץ חביס)

• ❤ תל אביב
• העיר שלי
• קפה שפירא
• לונג סנג
• אולימפוס
• שדרות בן גוריון
• כאן 11