ז'אנר תעלומות הרצח הבלשי עבר לא מעט תהפוכות בעשורים האחרונים, אבל השאלה הכי גדולה לגביו נותרה זהה: "איך היוצרים יפתיעו אותנו עכשיו?". התשובה, בדרך כלל, תקבע את מדד הפופולריות של הסדרה או הסרט. אפשר רק לדמיין כמה קשה לכתוב תעלומת רצח כמו שצריך, אם לא ניסיתם בעצמכם, כי זה כמו להרכיב פאזל של אלפי חלקים, וצריך שכל החלקים יתאימו בדיוק למה שקורה על המסך, ואי אפשר להרשות חורים בעלילה. המקרה של "המעון", סדרת הרצח החדשה של נטפליקס ושונדה ריימס, הדגים לי את זה היטב: לא מצאתי חורים בעלילה, אבל כן הצלחתי להבין מי הרוצח אחרי שלושה פרקים בלבד.

>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות וסטנדאפ שהחזיקו אותנו ערות השבוע

הסדרה מתרחשת בארוחה חגיגית בבית הלבן שנועדה לשפר את היחסים בין אוסטרליה לארה"ב, כששתי קומות למעלה מונחת גופה שנרצחה זמן קצר לפני כן. לזירה מגיעה קורדיליה קאפ (אוזו אדובה, "כתום זה השחור החדש"), שמגדירה את עצמה בתור הבלשית הטובה בעולם. היא פטפטנית כשצריך, שותקת כשצריך ומאיימת כשצריך וחשוב מכל – היא ממש אוהבת ציפורים.

דמות הבלש היא אחת הדמויות הכי חשובות כשכותבים תעלומת רצח, לא פחות מהרוצח עצמו ואולי יותר. כמו רבים מהבלשים בטלוויזיה ובקולנוע, גם קאפ מזכירה את שרלוק עם זיכרון צילומי יוצא דופן, אבל לא רק מבחינה ויזואלית – קאפ מסוגלת לזכור גם צלילים ודברים שנאמרו לה ובסביבתה. כיף לראות אותה נכנסת במישהו על 200 וגם כיף לראות אותה שותקת עד שמי שמולה נשבר, ובכללי היא בלשית שמאוד כיף לראות על המסך. לראשונה מאז שצפיתי בה בסדרה "כתום זה השחור החדש", הצלחתי להרגיש שהיא לגמרי השליכה את הדמות של "קרייזי אייז" ועברה לגלם דמות חדשה ומלאה יותר. לצידה אנחנו מקבלים גם קאסט מוכשר שכולל את אדווינה פינדלי, ג'וליאן מקמהן, טימותי הורנור, ג'יאנקרלו אספוזיטו ומל רודריגז. ואם זה נשמע לכם טיפ-טיפה עמוס – אז יש גם 157 חשודים. אבל לא באמת.

מטבע הדברים עד סוף העונה מספר החשודים מצטמצם משמעותית, אבל כבר מההתחלה החשודים שלנו ברורים, כי אי אפשר באמת לחקור 157 חשודים בסדרת טלוויזיה. הדבר הראשון שהבנתי בסוף הפרק השלישי הוא שאם היו 157 חשודים, אולי לא הייתי מזהה את הרוצח כל כך מוקדם בסדרה וחש קצת מרומה. אפשר היה ליצור תחושה שבאמת יש מספר חשודים כה גדול, והאשליה שזה כך לא מורגשת בעליל. חסרים אולי שני פרקים שכוללים סינון מאסיבי של חשודים, ואז כצופה הייתי מתבלבל והיו יותר דרכים להטעות אותי ולגרום לי לפקפק ביכולות הבילוש שלי. כשיש משחק מוחות טוב בין הרוצח לבלש, יש גם משחק מוחות טוב בין היוצר לצופה. זה מבאס, במיוחד כי הבטיחו לנו את "הבלשית הטובה בעולם".

עכשיו, אל תטעו, קורדיליה קאפ היא בלשית יוצאת מן הכלל, הדמות שלה היא לא הבעיה. אבל אם הכותב מכריז על כך שהיא הבלשית הטובה בעולם ונותן לכמה דמויות לחזור על האמירה הזאת, ואני, הצופה, מצליח לפתור את התעלומה (באופן חלקי, כי רק זיהיתי את הדמות האשמה ולא את הדרך שבה פעלה), אז אולי היא לא הבלשית הכי טובה בעולם? והאם זה בכלל משנה אם הצופה מצליח לזהות את דמות הרוצח מוקדם מדי?

אחרי מאות תעלומות הרצח שכבר ראינו, קשה שלא לחזות מה יקרה בכל רגע נתון. אבל מה אם השלב הבא של הז'אנר הזה הוא בכלל לא פתרון התעלומה אלא הדרך אליה? אני בטוח ששונדה ריימס רצתה שזהות הרוצח תישאר בגדר הפתעה, אבל מהטעות הזאת יצאה סדרה שהקדימה את זמנה. למרות שידעתי כבר מי עשה את זה, נשארתי מרותק לאורך כל הסדרה, גם כי היא כיפית אבל גם כי שלל הדמויות הססגוניות יצרו דיאלוגים מצחיקים וסיפרו סיפור מעניין, לא רק על הרצח, אלא על בית הנשיא ועל האנשים שעומדים מאחורי הבית המפורסם בעולם.

אני מאמין שהשלב הבא של הז'אנר הוא לשים את הדגש על הדרך ולא על הפיתרון, כמו שלימדו אותנו בשיעורי מתמטיקה ביסודי. אם הדרך לא תהיה מפותלת מספיק, היא תספר סיפור מעניין מספיק שיצדיק את הצפייה ולהפך. בעוד כמה שנים אנחנו נזכור את "המעון" בתור הסדרה שהתחילה את זה.

"המעון" היא סדרה שכיף לצפות בה, אין איך לסובב את זה. המשחק של אדובה המוכשרת להפליא, לצד השקפת העולם הייחודית שלה, אסטרטגיית החקירה הלא שגרתית שלה והציניות (שלפעמים קצת לוחצת, אבל נוותר לשונדה), לצד האורחים ובני הבית למיניהם (כולל ג'ייסון לי שאני תמיד שמח לראות בקאסט), הופכים את חוויית הצפייה למעניינת גם אם פתרנו את התעלומה מוקדם מדי. בעוד כמה שנים, כשהז'אנר יתפתח ויהפוך למשהו אחר לחלוטין, אנחנו ניזכר בקורדיליה קאפ בתור הבלשית הטלוויזיונית שהתחילה את התהליך ויצרה בלשים טלוויזיוניים שמצליחים לרתק גם אם התעלומה לא כזאת מסובכת כפי שמנסים למכור לנו. התעלומה בכלל לא תהיה העיקר. רק אל תגידו לנו שהם הבלשים הכי טובים בעולם.
>> "המעון" // The Residence // עונה ראשונה, 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• שונדה ריימס

ברגעים אלו ממש בהוליווד, חבורת תסריטאים יושבת בחדר דחוס ומנסה לשבור את הראש איך הם מחדשים את הז'אנר הכי טחון של הרגע – תעלומת הרצח, או whodunnit אם תרצו. ההצלחה המסחררת של "רק רוצחים בבניין" וסרטי "רצח כתוב היטב" גררה המון חיקויים – יש להם לרוב טון קומי-דרמטי, דמויות אקצנטריות, חלל מעניין ובלש אחד מבריק שפותר את הכל בדרך המאוד ספציפית ומוזרה שלו. או שלה, כמו בטייק של נטפליקס לז'אנר הכבר חשוק – "המעון".

>>קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

חייבים להודות שנטפליקס בכל זאת ניסו להביא פה משהו חדש – הם גייסו את שונדה ריימס כמפיקת העל שהיא, שהביאה את פול וויליאם דיוויס שכתב ב"סקנדל", שהביא שורת שחקנית מרשימה (רשימה חלקית: אוזו אדובה, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ג'ייסון לי, סוזן קלצ'י ווטסון, קן מורינו, רנדל פארק, אל פרנקלין, ג'יין קרטין ולפחות 3 שחקנים שתזהו מהסמוייה), ואת קיילי מינוג בתפקיד עצמה – ותפרו לכל זה הפקה מוגזמת (באמת, חכו שתראו את העריכה) וסיפור מופרע עוד יותר שלמרבה שמחתנו, לא באמת לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, למרות שהוא ממוקם במקום הכי רציני באמריקה – הבית הלבן. בסדר נו, לפני שטראמפ נכנס אליו.

"132 חדרים, 157 חשודים וגופה אחת" זועק הטאגליין, ולמרות שזה בהחלט סט יוצא מן הכלל בגודלו לסדרות כאלו – ו"המעון" בהחלט מנצל את רובו – הסדרה מתמקדת בעיקר באדם אחד: קורדיליה קאפ (אדובה הנפלאה), בלשית תמהונית עם חיבה לציפורים וסוודר-וסט חום, שמגיעה כיועצת חיצונית והופעת את מעון הנשיא מלמטה ועד למעלה. זה אומר שהיא נעה בין אנשי החברה הגבוהה והדרג הפוליטי, דרך הצוות שמנהל את הבית המפורסם בעולם ועד לאנשי התחזוקה – כולם חשודים, והבלשית הגאונה צריכה להבין מי ביצע את הרצח. 8 פרקים של בינג' ראוי לכינוי, מסוג הסדרות שעבורן אנחנו משלמים עדיין לנטפליקס למרות שתמיד מתלוננים שאין מה לראות. אז הנה, דווקא יש.
"המעון", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• רצח
• בלש
• נטפליקס
• שונדה ריימס
• שונדהלנד

העונה הראשונה של "ברידג'רטון" הייתה הפתעה. דרמת התלבושות עתירת האנכרוניזמים המכוונים הגיעה לאיזון מוצלח בין הקלאסי לאופנתי, ונתנה לז'אנר זריקת אנרגיה. בעונה השנייה האיזון הופר, ונזכרנו שזאת בכל זאת הפקה של שונדה ריימס, יוצרת "האנטומיה של גריי" (את ספריה של ג'וליה קווין, המשמשים בסיס לסדרה, לא קראתי). שנתיים חלפו בטרם קיבלנו חצי עונה שלישית (החצי הבא יעלה ביוני) שמבחינות מסוימות היא שיפור ביחס לעונה הקודמת, אך אינה משתווה לעונה הראשונה.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות שהחזיקו אותנו ערות אפילו השבוע

השיפור הבולט לעין הוא התלבושות. בביקורתי על העונה הקודמת התלוננתי שהשמלות פחות יפות וקשת הצבעים פחות מוקפדת. בדקתי ומצאתי שמעצבת התלבושות הוחלפה באחרת. בעונה הנוכחית השמלות שוב פורחות, ומתברר שהמעצב החדש ג'ון גלייזר עבד עם אלן מירוז'ניק, שעיצבה את העונה הראשונה. תשומת לב מיוחדת הוא הקדיש לשמלותיה של פנלופה פת'רינגטון (ניקולה קוכלן) שאחרי שתי עונות שבהן היתה פרח קיר היא מחליטה לעבור מייקאובר כדי לנסות לתפוס לעצמה בעל. האינטרנט מלא בכתבות אופנה שבהן גלייזר מסביר את התפיסה העיצובית והדרמטית שלו.

ואכן, פנלופה, שהיתה הדמות הכי נוגעת ללב בעונה הראשונה, נראית נהדר. בעונה הקודמת לא קרה איתה הרבה. שוב ושוב היא ניגשה לשוחח עם קולין ברידג'רטון (לוק ניוטון, קצת סתמי), ושוב ושוב הוא לא הבחין בה וברגשותיה, וזה הפך למונוטוני. בעונה הנוכחית זה מתהפך, וזה נחמד, אבל גם מעיד על הכתיבה המכאנית של התסריט. העונה אין דרמות גדולות, ואין טראומות מהעבר שמסבכות את נפשותיהם של גברים סקסיים. בעצם אין גברים סקסיים. האח הבכור אנתוני (ג'ונתן ביילי המהמם) דופק הופעת אורח בתחילת העונה, ואחרי זה נעלם עם זוגתו לעוד ירח דבש (לא לפני שהוא מספק סצנת סקס "לוהטת" הכרחית).

עכשיו הדרמה מתמקדת בהתאהבויות של קולין ושל אחותו פרנצ'סקה, ושני הסיפורים לא מאוד מסובכים. פרנצ'סקה, ששבה הביתה אחרי שהייה ארוכה בבאת', לוהקה מחדש. היא מגולמת על ידי האנה דוד היפהפייה, והיא לא ממש מעניינת. כל מה שאנחנו יודעים על האחות השישית לבית ברידג'רטון זה שהיא אוהבת לנגן בפסנתר ולא מאוד נהנית בנשפי ריקודים. וכאלה יש המון.

בהעדר פיתולים עלילתיים של ממש, העונה הנוכחית שולחת את הגיבורים לעוד ועוד נשפים ואירועים חברתיים, שבהם הם יוכלו להתקל זה בזה שוב ושוב, וקולין יוכל לשלוח מבטים עורגים לעברה של פנלופה מעברם השני של מרחבים שונים. באין זיכרון טראומטי או חסמים מעמדיים כלשהם, הסיפור של קולין, שהפך לגבר נחשק אחרי ששב מסיור באירופה, הוא סיפור התבגרות בסיסי המוכר משלל סרטי נעורים. השאלות, שהתשובות עליהן ידועות מראש, הן האם ידידים יכולים להפוך לנאהבים? והאם החנונית יכולה לזכות באהבתו של החתיך (אחרי שתהפוך ליפה, כמובן)? העובדה שפנלופה היא האישה שמאחורי דמותה המסתורית של ליידי וויסלדאון, כפי שגילינו בעונה הקודמת, ודאי תהפוך למכשול לאהבה בפרקים הבאים, אך בשלב זה הניסיון לחשוף את זהותה של העיתונאית/הרכילאית נסוג לרקע.

לא רק העלילות הרומנטיות קלישאתיות. גם התחנות שבדרך, דוגמת פציעת ידו של קולין שנועדה לייצר מגע כאילו מחשמל בינו לבין פנלופה. שלא לדבר על כל ה"כמעטים" שאינם מתגשמים בשל הפרעות מקריות. אבל בסך הכל זה עובד, בעיקר בגלל קוכלן המקסימה. הסיפור של פרנצ'סקה, שהופכת לחביבתה של המלכה, הרבה פחות מעניין, לפחות בשלב זה. היא פוגשת בחור שתקן שהסדרה מסמנת אותו כמי שיהיה בחיר ליבה, אבל בינתיים המשיכה המיידית ביניהם לא מאוד משכנעת.

נחזור למה שטוב. האחות החמישית אלואיז (קלודיה ג'סי), שבעונות הקודמות אוירה כפרוטו-פמיניסטית, עדיין מתקשה למצוא את עצמה בחברת הרווקות התאבות לבעלים, והפעם הדרמה שלה מתמקדת ביחסי החברות השבורה עם פנלופה, והחברות החדשה עם קרסידה הביצ'ית (ג'סיקה מדסן). ג'סי, שהיתה נהדרת בעונה הראשונה, לחצה קצת יותר מדי על הגז בעונה השנייה, והופעתה צרמה מעט. נדמה שבין לבין היא התבוננה בעצמה על המסך, הסיקה מסקנות, והפעם הופעתה מאופקת וכובשת יותר. בהשפעתה של אלואיז, קרסידה נעשית פחות ביצ'ית, ומתברר שמאחורי החזות הבלונדינית של הגולד דיגרית המניפולטיבית יש בן אדם ראוי.

צמד האימהות – החכמה (רות גמל) והערמומית (פולי ווקר) – הן עדיין העוגנים של הסדרה, ולשתיהן יש רגעים טובים. ויש עוד עלילות משנה שאולי יהפכו למהותיות יותר בפרקים הבאים. הסך הכל נעים לצפייה, גם אם לא מרטיט את הלב. וכן, חלוקת העונה לשני חצאים תוכננה כך שבתום ארבעה פרקים אנחנו מקבלים סיפוק רגשי מסוים, ועדיין להוטים, בערך, לדעת איך זה ימשיך.
>> Bridgerton ("ברידג'רטון"), עונה 3 חלק 1, ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• המסך
• סדרות מומלצות
• שונדה ריימס

מעט מאוד סדרות מצליחות בימינו לפצל את קהל הצופים כפי ש"ברידג'רטון" פיצלה אותו. בצד אחד: נשים. מתות עליה. בצד השני: גברים. לא מבינים אותה אבל תמיד שמחים לראות נשים מתחרמנות מטלוויזיה. זהו. זה השסע. זה הקו החוצץ. תחת שרביט ההפקה של שונדה ריימס הצליח כריס ואן דוסן להפוך את הרומנים הרומנטיים המצליחים של ג'וליה קווין לתופעה טלוויזיונית שהיא מבחן לקמוס מגדרי או לכל הפחות גלאי אסטרוגן. עכשיו "ברידג'רטון" חוזרת לחצי ראשון של עונה שלישית בנטפליקס (החצי השני בחודש הבא), והיא חוזרת בבום.

>> מה ראינו אתמול: 37 מיליון בוגדים נחשפו במכה. מה קרה אחר כך?
>> כאן רואים עצמאות: הסדרות הישראליות הכי טובות של כאן 11

אחרי עונה שנייה מעט מנומנמת, שבה התוודענו מקרוב לחצרה של המלכה שארלוט והסתגלנו לעובדה שהממלכה הבריטית הדמיונית מכילה אינספור דמויות אפרו-בריטיות ואסייתיות כאילו לא הייתה גזענות קולוניאליסטית מעולם כמו בפנטזיה woke-ית, לוקח בעונה הזאת את מושכות הסדרה ג'ס בראונוול, יוצר "להמציא את אנה", ו"ברידג'רטון" משנה קצב ונפתחת בסערה עם החלטה חכמה: לדלג בסדר הספרים קדימה אל זה שמתמקד ברומן המפתיע והנהדר בין הדמויות האהובות ביותר בסדרה, פנלופי פת'רינגטון השמנמונת הדחויה (ניקולה קוכלן המעולה) וקולין ברידג'רטון החתיך המבויש והחכם (לוק ניוטון).

העונה הקודמת הסתיימה בחשיפתה החלקית של פנלופי כמי שעומדת מאחורי הרכילאית האנונימית שמסעירה את חצר האצולה, ליידי וויסלדאון (בקולה של ג'ולי אנדרוז המלכה), ואתן יכולות לתאר לעצמכן שגלי ההדף ניכרים בעונה הזאת, שמציגה תלבושות עוד יותר מוגזמות ותככים עוד יותר מוגזמים – ובעיקר את פנלופי/וויסלדאון אחרי מייקאובר וגלואו-אפ של הביוקר, כשהיא יפהפיה מתמיד ונראית כפרסומת מהלכת נגד בודי שיימינג – והכל עסיסי וחרמני כמו שרק הוויקטוריאנים יודעים. אין ולא יכול להיות ספק: גברים, הם לא מבינים כלום.
>> "ברידג'רטון", עונה 3 חלק 1, ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• בינג'
• שונדה ריימס

"סיפורה של המלכה שרלוט", סדרת הספינאוף החדשה של "ברידג'רטון" מביאה איתה כל מה שצופה הדוקה של הסדרה באה לקבל: אסתטיקה, סקס ומעמדות. בפריקוול הזה (המתרחש כמה עשרות שנים לפני "ברידג'רטון") התווספו גם הרבה פומרניאנים לסט, אבל התוספת המעניינת באמת היא החזרה אחורה בזמן שמאפשרת סגירת פערים וקצוות, וגם בניית דמויות מעניינת – זה האוריג'ין סטורי של חלק מהדמויות המסתוריות בסדרת האם, והוא רואה אור, שלא במקרה, לקראת צאת העונה השלישית של "ברידג'רטון".

סדרת הבת כוללת בה שישה פרקים שאורכם נע בין שעה לשעה וחצי בערך. מה שהיא כמעט ולא כוללת, לעומת זאת, הוא עיסוק בליידי ויסלדאון – הכותבת המחתרתית שזהותה האמיתית נסתרת לחברות וחברי ה"טון" והמלוכה, שהיא גם זו שמביאה ל"ברידג'רטון" את הייחוד שלה והופכת אותה ליותר מסדרה היסטורית שמודעת לגמרי להיותה טראש מופק מעולה.

תפקידה של ליידי ויסלדאון בהיסטוריה הפיקטיבית של הסדרה הוא לחשוף שערוריות, להעלות לשיח עניינים פרטיים של דמויות ציבוריות ובכלל, להוות מעין כלי ביקורת שיפוטי על המלוכה. תפקודה בעלילה ובקידום הנרטיב של הסדרה חשוב לא פחות, שכן היא מהווה כלי כמעט בלשי של הנעת עלילה. בהיעדרה, אין ספק שניצוץ של הסדרה אובד, ואין ספק ששונדה ריימס וחברי הצוות שלה אי שם בבית היוצר של שונדה-לנד היו מודעים למצב. לכן, בהיעדרה של ליידי ויסלדאון, העלילה נאלצת לספק מתוך עצמה שערוריות קשות מהרגיל: אונס, גזענות, אלימות, שיגעון – כל אלו נדחסים בשישה פרקים בלבד. כמו כן, אל דאגה – כמו בסדרה המקורית, גם בפריקוול פס הקול מורכב מיצירות פופ מוכרות בעיבוד קלאסי. יש על מי לסמוך.

הרעיון המרכזי של הפריקוול, כך נראה, הוא לספק זמן מסך לדמויות הנחבאות אל הכלים בסדרה המקורית. באופן טבעי, הסדרה המקורית מתרכזת במספר מצומצם יחסית של גיבורים וגיבורות ופוסחת על דמויות מעניינות לא פחות: המלכה שרלוט, המלך ג'ורג', ובייחוד ליידי דנברי החכמה והמסתורית. אפילו ליידי דנברי, מנשות החצר המבריקות, חברתה הטובה של המלכה, לא נוצרה בין לילה, לפי הפריקוול. במשך שנים היא ספגה התעללות ויחס משפיל מבעלה, שיועדה לו מגיל 3, וזהו בדיוק מסוג הפערים שהפריקוול "סיפורה של המלכה שרלוט" מגיע לסגור או לפחות לצמצם – איך ה"טון" הפך למה שהוא.

אבל הסדרה נקראת "סיפורה של המלכה שרלוט" ולכן העיקר בה הוא סיפור הגעתה של שרלוט לממלכת אנגליה, על חווית החתונה וירח הדבש (קורעי הלב, יש לומר) שהיא חווה ואת ההיכרות שלה עם עולם המלוכה הרציני שאליו היא נכנסת בגיל 17 בלבד, רחוקה מביתה. כשהיא כמעט לבד בעולם, מתלווים אליה רק פומרניאן ומשרתה הנאמן ברימסלי, בעודה מנווטת בחוסר אונים בחיים עמוסי עושר וכל טוב וריקים מאהבה ויחס. היא נכנסת להיריון, היא מגלה את מצבו המעורער של בעלה המלך, ונחשפת לתככים, מזימות, ועיסוק אובססיבי בתפקודה כאם פוטנציאלית. היא מבריקה וחדה, ולכן הניווט שלה בסדרה מעורר תקווה – כוחות הנפש והתעוזה שלה אדירים, ולכן גם כשהמצב בכי רע, אפשר לשמור על אופטימיות יחד איתה. לחובבות הז'אנר, זה אחלה פריקוול – הוא עונה על השאלות הנכונות ומאמץ כמעט את כל המניירות והמוטיבים הידועים שהופכים את "ברידג'רטון" למה שהיא – קצת כבדה, מאד כיפית, עושה חשק לתה וגינוני חצר. אספקיזם מדויק לתקופה.

• המסך
• שונדה ריימס
• שונדהלנד
• נטפליקס
• בינג'