>> ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג ופעיל חברתי, תושב דרום תל אביב ומחבר הספר החדש "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי", לפיוהומניזם מעשיהוא צורך בוער בעידן מואץ של הקצנה, נטישת האנושיות והתרחקות מפיתרון בעיות ומהלך רוח מעשי, ונוגדן להלך רוח קולקטיבי של קיטוב, הטרלה והטלת רפש באחר בשירות האלגוריתם של הרשתות החברתיות. בספרו מציע מוהר "לקדם מודלים וכלים מעשיים לשינוי חברתי שכבר נוסו בהצלחה ברחבי העולם, ולהתרחק משקיעה בשיח מוסרני שעוסק אובססיבית באשמה, בזהות וביחסי כוח – מבלי לערער אותם כלל ומבלי לפתור את בעיות חיינו".תמכו בפרויקט ההדסטארטהמלווה את הספר ורכשו אותו כאן.

>> היום שאחרי נתניהו: מחנה שלם פיתח בו תלות. ולא המחנה שחשבתם // דעה
>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה

אני גר לא רחוק משכונת שפירא ומבלה בה הרבה. לכאורה שפירא אמורה להיות מיקרוקוסמוס מוקצן ובוער של המתחים בחברה הישראלית: גרים בה מצד אחד חרדיםוגרעין תורני שנע בין החרד"לי לדתי-לאומי, אוכלוסייה ותיקה בוכרית\מזרחית שנוטה למסורתיות ולימין, ואז אוכלוסייה חדשה, בעיקר של חילונים ליברלים, ביניהם הרבה מאוד אקטיביסטים מהשמאל הרדיקלי ומהפגנות בלפור ודומיהן, שמהגרים לשכונה על גלי ג'נטריפיקציה המאיימת על הוותיקים.

על השבר הזה תוסיפו אוכלוסייה גדולה של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ואפילו קצת ערבים, וסוכני שנאה מקומיים כשפי פז, ותקבלו פוטנציאל נפץ מוגבר. והנה, למרות שהשכונה היא לא בגדר אידיאל נטול בעיות ושנאות, שפירא מתאפיינת בגדול בהרבה יותר הרמוניה ממה שהיינו מצפים. הלוואי שישראל בכללותה הייתה כזו.

"ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית-מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן"

מה עובד שם בשפירא? למה רוחה של שפי פז עם היד על התחתונה דווקא בהקשר כה נפיץ? מדוע אקטיביסטים לוחמניים יכולים להקים דוכן בשוק המקומי של חוות תל-חובז עם מאמות בוכריות ולשבת במעגל שירה עם חרדיות ומדוע מבקשי מקלט נצפים לא פעם יושבים ביחד עם ותיקי השכונה, משחקים שש-בש, שותים בירה וצוחקים? תשובה אחת, כמעט מובנת מאליה, היא העובדה שבמפגש מקומי, פנים אל פנים, יש פחות שנאה לעומת תקשורת מתווכת, למשל דרך האלגוריתם חובב העימותים של הרשתות החברתיות.

אבל לדעתי זה לא ההסבר השלם: בשפירא גם מתקיימים מערכים שלמים של קהילתיות שמה שמאפיין אותם הוא שימת בני אדם במרכז יחד עם התייחסות לשיקולים מעשיים, הנוגעים לחייהם.

כזהו בית הספר הממלכתי המקומי שיוצא מגדרו לקלוט טוב את ילדי מבקשי המקלט, ולשלבם עם הילדים הוותיקים, תוך כדי שמירה על יחסים טובים גם עם בית הספר הדתי שחולק איתו חצר בה משחקים יחד ילדים מכל שבטי מלחמת התרבות הישראלית. כזוהי החווה החקלאית בתל חובז שגם משולבת בפרויקט של המטבע המקומי – לירה שפירא – המאפשר רכישת "הון" באמצעות מסירת זבל אורגני למערכת קומפוסטרים שכונתית שהופכים את הנודלס הנשכח במקרר שלנו לדשן מזין ולמערכת מסחר אקס-קפיטליסטית; כזהו קומפלקס הדיור בר-השגה בשכונה שמאפשר לרבים שידם אינה משגת להישאר ולגור בה.

שפירא היא דוגמא מובהקת במיוחד, אבל הרוח הזו המשלבת אנושיות ומעשיות – הומניזם מעשי – מאפיינת את תל-אביב במיטבה גם באופן רחב יותר. על אף הביקורת שלי על העירייה, ועל אף שלטעמי ניתן לעשות עוד, בכל זאת צריך להודות שהעיר עושה הרבה יותר מהמדינה, למשל, כדי לתמוך ולקלוט היטב מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, לסייע לדרי רחוב, לתמוך בפרוייקטים של קיימות, לקדם בנייה ותפעול של דיור בר השגה לשכירות (מהמידע שהצלחתי להגיע אליו, בהיקף שעולה על זה של ערים גדולות אחרות בישראל), לתמוך בתרבות ואמנות (שלפעמים גם צומחת לעצמאות כלכלית ולהצלחה באמצעות החממה התומכת), ובלא מעט יוזמות חברתיות נפלאות – מיוזמת "לילה טוב" למאבק בהטרדות מיניות בסצינת חיי הלילה ועד לחללי עבודה חינמיים למי שאין ידם משגת לשכור משרד. חלק מהיוזמות מטעם העירייה וחלקן צמחו מלמטה, מהקהילות.

ללא ספק יש בתל אביב גם רוח אחרת – דורסנית, קפיטליסטית, לאומנית ומדירה לפרקים, ובכל זאת הרוח ההומניסטית-מעשית עוד מפעמת בה, גם אם נדחקת דרומה לאט לאט. והתל אביב הזו לא רק שונה מאוד ממרבית המרחב התרבותי-פוליטי בישראל, הנוטה לימין, אלא במיטבה היא שונה גם ממה שמקובל בשמאל ואפילו בשמאל הפרוגרסיבי. ההיגיון של ביוש, החרמה, מישטור השפה וציד גזענים שמאפיין את תרבות הווק קיים גם פה, אבל ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים, אינקלוסיביים (מעודדי הכללה), ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן.

ההתמקדות בניגוח מובילה פעמים רבות לאפקט הפוך וכושלת בהכתמה גורפת ולעיתים מוגזמת של בני אדם מרקע שונה. אז במקום רק להוקיע את שפי פז כגזענית – כפי שראוי – הרוח ההומניסטית של השכונה ממוקדת בלייצר מבנים קהילתיים שמכילים ומפגישים את כולם, כך שפגיעתה במרקם החיים המשותף מינימלית יחסית.

בספרי "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי" (הקיבוץ המאוחד), אני מנתח, כסוציולוג וכמי ששימש בתפקידים בכירים בארגוני זכויות אדם ושינוי חברתי, את הכשלים הרבים בתחביר הפרוגרסיבי הרווח – מהתגובה המעוותת לטבח השבעה באוקטובר ועד לפרקטיקות ביוש שמסייעות למנהיגים פופוליסטים הרבה יותר מאשר למאבק בסקסיזם, בהומופוביה ובגזענות.

הפעילות המעשית יחד, שיכולה לחבר קהילות ולערער חומות, שנאות והסתה, היא פיתרון הרבה יותר טוב למארג הדיכוי סביבנו בהיותה מעודדת "חיכוך חיובי". והסביבה האורבנית יכולה להיות מעבדה מוצלחת ומואצת למודלים כאלו שצומחים מהשטח וחלקם יכולים לעלות לאחר מכן לרמה הארצית (לפחות בהינתן ממשלה נורמלית). כמובן, הזירה האורבנית יכולה להיות גם זירת מלחמה מואצת לשנאות הכי קמאיות – כפי שראינו למשל בלונדון, בעימותים החל משנות ה-90' בין עובדי צווארון כחול למהגרים. שכונת שפירא – אולי השכונה המשמרת הכי טוב את הרוח האנרכיסטית-יצירתית של תל אביב – מציגה באופן המובהק ביותר את המודל האחר.

• יוצרים כותבים
• טור דעה
• ❤ תל אביב
• שכונת שפירא
• שמאל
• מרכז שמאל

את הטור הזה צריך לפתוח בחשיפה: אחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת בתל אביב גבוהים יותר מאחוז ההצבעה הכללי בישראל. זה היה נכון בארבע מערכות הבחירות הקודמות וזה היה נכון גם בבחירות לפניהן. הבנתם נכון, זה בדיוק ההיפך ממה שמפמפמת לכם התקשורת הישראלית כבר יותר מעשור. המנטרה העיתונאית על "אחוזי הצבעה נמוכים בתל אביב" היא שקר מוחלט.

ואלה נתוני האמת: בארבע מערכות הבחירות האחרונות עומד הפער הממוצע על כ-6.3 אחוזים לטובת העיר העברית הראשונה עם ממוצע של 75.4 אחוזי הצבעה מאז 2019. בבחירות לכנסת ה-22, שהסתיימו עם 65 מנדטים לגוש-לא-ביבי, הפער היה גדול במיוחד עם 78.8 אחוזי הצבעה בתל אביב לעומת 69.4 אחוזים בכלל המדינה. איך יכול להיות, אם כך, שתושבי העיר והארץ חיים בתודעה כוזבת לפיה התל אביבים אינם מצביעים?

הנראטיב השקרי על אחוזי ההצבעה בתל אביב משתלט באורח מסורתי על השיח בשבועות שלפני ואחרי כל מערכת בחירות, להיט עיתונאי ממוחזר שבו הזמרים מתחלפים אבל הפזמון נשאר. כך למשל גידף העיתונאי אטילה שומפלבי, פרשן Ynet, את תושבי תל אביב אחרי בחירות 2019: "החוצפה הבלתי נתפסת של התל אביבים, בכירי המתבכיינים בישראל, לא לצאת בטרפת לקלפיות – בלתי נתפסת. דמוקרטים? פרוגרסיבים? חרתא ברתא. בכיינים מביכים. עיר של מפונקים. אחר כך תחסמו לי ת'כבישים עם ההפגנות הפתטיות שלכם. אבל לקפוץ 5 דקות לקלפי – אוי, זה קשה".

הציוץ ההיסטרי הזה, ורבים כמותו מאנשי תקשורת בכירים, מבוסס על טעות גסה שמקורה באי ידיעת החומר: הנתון על אחוזי ההצבעה שמתפרסם למחרת הבחירות אינו נתון סופי. ברוב חלקי הארץ הוא דומה לנתון הסופי, אבל בתל אביב הוא נמוך ממנו כמעט תמיד בכ-10 עד 15 אחוז. זאת עובדה שכל כתב ופרשן פוליטי צריך ואף חייב להכיר ויש לה הסבר הגיוני מאוד.

מספר בעלי זכות הבחירה בעיר עמד בבחירות הקודמות על 440 אלף איש הרשומים בפנקס הבוחרים. כ-80 אלף מתוכם חיים בחו"ל, כמעט חמישית מכלל הבוחרים בעיר, והם מעולם לא הצביעו ואין להם כל כוונה להצביע. אלה האנשים שדירותיהם החשוכות מקשטות בלילה את מגדלי הרפאים היוקרתיים, רוסים, צרפתים ואמריקאים שהתאזרחו למטרות מס, נדל"ן ונופש. אי אפשר להוציא אותם מהבית להצביע, כי הם אף פעם לא בבית.

בניכוי אותם אזרחים, שאינם תושבי הארץ אך רשומים כמצביעים בתל אביב, מחושב אחוז ההצבעה המתוקן. עיריית תל אביב-יפו מפרסמת אותו אחרי כל מערכת בחירות, אבל העובדות הורסות סיפור טוב והתקשורת מעדיפה להתעלם מהן. ההתעלמות הזאת משמשת היטב את מהנדסי התודעה שהתנחלו באולפנים. כל ישראלי יכול להתעורר באמצע הלילה ולספר לכם שהתל אביבים האדישים, הנהנתנים, שותי הסושי ומנשנשי האספרסו, פשוט לא מצביעים. השקר הפך לאקסיומה שאין עליה כמעט עוררין.

התל אביבים, מצידם, זועקים על חבריהם בסגנון עדות אסי עזר "40 אחוז מהתל אביבים לא מצביעיםםםם!!1" ותורמים את חלקם להפצת השקר, ומשם קצרה הדרך לבזבז זמן וממון רב על קמפיינים לעידוד ההצבעה (למרבה האירוניה, עידוד ההצבעה בתל אביב יביא כנראה יותר קולות לימין, כי דווקא במעוזי הליכוד בדרום-מזרח העיר אחוזי ההצבעה באמת נמוכים במיוחד), כמו גם לתחושת נכאים במחנה ההומניסטי. התל אביבי הסביר קורא את הידיעות על אחוזי ההצבעה הנמוכים בעיר ומבין שהוא מוקף באנשים שלא אכפת להם, שמעדיפים לקחת יום חופש וללכת לים, שמשאירים אותו לבד. השקר מעצב את פני המציאות. הנדסת תודעה קלאסית.

האפקט המצטבר של כל זה הוא ייאוש. האגדה על "אחוזי ההצבעה הנמוכים בתל אביב" מספרת לבוחר התל אביבי ששכניו וחבריו בגדו בו. שב בבית, גם כך אחוזי ההצבעה נמוכים ואין לך סיכוי. הכי טוב לוותר ולהיכנע לפייק ניוז. אל תצביע אומרים לך, אין מה. העיוות הזה, שתקשורת המיינסטרים היא שותפה בכירה להפקתו, מייצר למעשה קמפיין לדיכוי הצבעה שהוא סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה.

את המעשיה היפה הזאת על התל אביבים שלא מצביעים צריך לחסל הפעם לפני שמגיע יום הבחירות. אין לה קשר למציאות שהתל אביבים מכירים, מציאות שבה הם פעילים ומודעים פוליטית יותר מהאזרח הישראלי הממוצע, מפגינים כשצריך וגם סתם כי זה כיף, מבינים את חשיבות ההצבעה ושותפים לתחושה שיש כאן קרב על עצם קיומה של הדמוקרטיה. אנחנו עדיין נצטרך לצאת מהבתים להצביע בהמונינו, לגרור בכוח לקלפי את אנשי ה"אבל אין לי למי להצביע" (מצביעים למי שיש, ככה זה בדמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית, ילדים) ולהאמין שאפשר לחולל כאן עוד נס פוליטי. אבל אנחנו לא אדישים. אף פעם לא היינו.

• בחירות 2022
• פייק ניוז
• שמאל
• ❤ תל אביב
• הבועה
• טור דעה

>> פורסם לראשונה ביולי 2022

עוד 111 יום לבחירות. השמאל, כרגיל, בצרות. מצביעי השמאל התל אביבי שעדיין לא נטשו את המחנה פוזלים בכיוון יאיר לפיד, מרצ מתנדנדת על אחוז החסימה, מפלגת העבודה לא רחוקה משם וגם המשותפת רלוונטית פחות מאי פעם, ויתכן ששלושתן מתו ופשוט אף אחת לא סיפר להן. המפלגות שאמורות לייצג אותנו בכנסת בעיקר מבאסות אותנו בכנסת, וכמדי שנה בפרוץ הבחירות (בפעם השישית מאז 2015) מתעורר לו הרחש הקבוע על הצורך במפלגה חדשה ואטרקטיבית שתחזיר שמאלה את המנדטים האבודים. זה לא משהו שהולך לקרות, כמובן, אבל לפנטז עדיין מותר ויש כמה אופציות שהיינו שמחים לראות במציאות חלופית כלשהי.

1. מפלגת די לכיבוש

השמאל המפלגתי החליט מתישהו בעשור הקודם להקשיב ליועצים אסטרטגיים שהסבירו לו שלא טוב לא לדבר על הכיבוש, ומאז הוא הולך ונמוג לכדי גיחוך. רק מפלגה שתציב את המאבק בכיבוש בראש האג'נדה שלה תוכל לרכוש מחדש את אמונם של שותי הסושי ואוכלי האספרסו החמוצים (זה אנחנו, היי) ולהיות אלטרנטיבה אמיתית לדומיננטיות האידיאולוגית של הימין. שחיתות? בגלל הכיבוש. יוקר המחייה? בגלל הכיבוש. משבר תחבורה ודיור? בגלל הכיבוש. הכביסה הלבנה נצבעה בוורוד? בגלל הכיבוש.

מצע:לדבר כל היום על הכיבוש. כיבוש כיבוש כיבוש. למה? כי בוש.
מי בראש:יצחק רבין, הפוליטיקאי האחרון שיכול היה לדבר על הכיבוש בלי שיהרגו אותו בתקשורת.
אותיות בקלפי:די. כי באמת די.
צפי מנדטים:44, כמספר המנדטים בבחירות 1992

2. מפלגת #פיד_תחבורה

אם כבר מטשטשים את הזהות המדינית-ביטחונית של השמאל, ואם כבר בוחרים לעסוק בנושאים לא אלקטורליים (וחשובים!) כמו הגנת הסביבה, תחבורה ציבורית, תכנון עירוני וקיימות, שווה אולי למתג את העסק מחדש ולקוות שהתחום שסחף את טוויטר יסחוף גם את המצביעים. אחרי הכל, מה יעזור לנו שלום אזורי אם נעמוד בפקקים כל הדרך לדמשק?

מצע:עירוניות מתחדשת, עירוב שימושים, מטרו בכל הארץ ועונש מוות לקורקינטים על מדרכות
מי בראש:מי שיצליח להגיע ראשון עם כל הפקקים בדרך.
אותיות בקלפי:שקט. כי חלאס עם הפחיות הממונעות שלכם.
צפי מנדטים:4 ולשון מאזניים בין מפלגת יבואני הרכב למפלגת יבואני הדלק.

3. מפלגת השותפות הערבית-יהודית

כמה אפשר לדבר על שותפות ערבית-יהודית בלי לקיים שותפות כזאת? כולם יודעים שהגיע הזמן למפלגה ערבית-יהודית אמיתית (ולא, המשותפת, ח"כ יהודי אחד לא הופך אתכם למפלגה כזאת, כמו שח"כ ערבי אחד לא הופך את מרצ למפלגה כזאת). שותפות אמיתית כזאת תוציא את ערביי ישראל לנהור בהמוניהם לקלפיות כמו בסיוטים הכי גדולים של נתניהו, והסיבה היחידה שהיא אינה מתרחשת נעוצה באימפוטנטיות הפחדנית של מנהיגי מפלגות השמאל הקיימות ובלחץ הפנים-מפלגתי לשמור על הכיסאות. יאללה יאללה.

מצע:ערבים ויהודים עושים ביחד דברים חמודים
מי בראש:לוסי אהריש, לוסי איוב ולוסי דובינצ'ק
אותיות בקלפי:כוס. כי המילה הזאת היא הבסיס המשותף לשני העמים, כולנו יצאנו ממנו ולכולנו הוא נשבר.
צפי מנדטים:9000.

מי לא ירצה שותפות איתה. לוסי איוב (צילום: דודי חסון, מגזין "את")

4. מפלגת הצדק והשוויון

הרבה חלומות היו לנו מאז 2011 על צדק חברתי, צדק חלוקתי ושוויון זכויות מלא לכל אזרחי ותושבי הארץ ללא הבדל דת, גזע והעדפה מינית. אנחנו עדיין חולמים על מפלגה שתתחבר מחדש לשכבות המוחלשות ולמיעוטים המדוכאים, תנהיג סדר יום סוציאלי, תסחוף את הפריפריה ותעשה לפחות מעט צדק בארץ סחופת הפערים שלנו, מפלגה ישראלית אמיתית שתדאג לכולנו. ואנחנו נמשיך לחלום עליה עד שהיא תקום ותהיה. כלומר, המון המון שנים.

מצע:עולם ישן עד היסוד נחריבה
מי בראש:נעמה לזימי. ראיתן אותה בכנסת הזאת? ככה נראה שמאל.
אותיות בקלפי:אחי. כי כל ישראל אחי, אחי.
צפי מנדטים:12 כמניין שבטי ישראל.

5. מפלגת השמאל המושלמת

מצביעי השמאל כועסים תמיד על נציגיהם בכנסת ומתעבים תמיד את המפלגות להן הם מצביעים, כי מסיבה לא ברורה הן מסרבות לספק 100 אחוז מכל דרישותיהם ותקוותיהם הסותרות של מצביעיהן הפוטנציאליים. דרושה לנו מפלגת שמאל מושלמת שתגיד תמיד את מה שכולנו רוצים לומר ותעשה תמיד את מה שכולנו מייחלים לו, גם אם לעיתים מדובר בדברים מנוגדים, ולא תטעה לעולם בשום נושא וסוגיה. גם חבריה יהיו מושלמים לחלוטין ולעולם לא ישגו או יפדחו. ממש כמונו, נו.

מצע:כל מה שתגידו וכל מה שתחשבו יהפוך לחלק מרכזי מהמצע באופן טלפתי.
מי בראש:המועמד.ת המושלמ.ת. כן, בדיוק מי שרציתם.
אותיות בקלפי:שלם. כי לא מתפשרים על פחות ממושלם
צפי מנדטים:לא תעבור את אחוז החסימה כי מישהו יגיד משהו מעצבן וכולם יתעצבנו ויצביעו ליאיר לפיד

• בחירות 2022
• הבועה
• מחנה השמאל
• שמאלנים
• גוש השמאל
• שמאל

"למה מהשלום מתייאשים כל כך מהר ורק מהמלחמה אף פעם לא נמאס" (יוסי שריד ז"ל)

תל אביב ויתרה על השלום. מתי זה קרה? אולי ב-4.11.95, אולי בפיגועים הגדולים של 96', אולי באינתיפאדה השנייה. מי בכלל זוכר. מה זה משנה. ויתרנו. עברנו לעסוק בנושאים אחרים. חברתיים. סביבתיים. חשובים. מהאידיאה הגדולה של השלום, דורות של כמיהה וכיסופים, נותרה רק דרך פקוקה שמחברת את גבעתיים עם קניון עזריאלי.

תל אביב ויתרה על השלום ואין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו. ואת האין-פרטנר. ואת האמריקאים. ואת הפלסטינים. אבל יותר מכל, יהיה נחמד להאשים את שיר נוסצקי ורגב קונטס. עשור אחרי שפרצו לתודעה הלאומית ב"מחוברים" ושמונה שנים אחרי שמצאו עצמם להפתעתם בהנהגת המחאה החברתית יחד עם דפני ליף וסתיו שפיר, הם מוכנים לקחת על עצמם את התיק הזה.

מחר בערב הם יכניסו אלפיים איש להאנגר 11 (ואחר כך גם בעוטף עזה ובחיפה) באירוע השנתי השני שמתכנס תחת הכותרת״האם ראית את האופק לאחרונה?״, במסגרתו יציגו דוברים כמו איתי אנגל, פרופ׳ דן אריאלי וד״ר חליל שאקי רעיונות ופתרונות פורצי דרך והופכי מוח לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בעצם יצרנו מפלצת מסוימת, כי מי לא רוצה לדבר על מחירי הקוטג'? הצרה היא שמנהיגי השמאל-מרכז אימצו את כל האג'נדה של המחאה – אין להם אג'נדות, הם פשוט מאמצים את מה שצורחים ברוטשילד – וזנחו את הדגל המדיני. זה מסר מוטעה

"המחאה החברתית הצליחה יותר מדי במובן הזה״, אומרת נוסצקי בנימה של הכאה על חטא. ״בזמן המחאה ביקרו אותנו משמאל כי לא עסקנו בכיבוש בכלל. היו לנו שיחות ארוכות על זה. כל מי שהיה חלק מההנהגה היו אנשי שמאל, בעד שלום, בעד פתרון 2 המדינות ובעד סיום הכיבוש. הבחירה לא לדבר על זה הייתה מודעת, לא מהמקום הפחדני שאז פחות אנשים יהיו איתנו, אלא מהמקום שזו מחאה חברתית ושבזה אנחנו רוצים להתמקד. אבל כמו שלפני כן השיח החברתי לא היה קיים, עכשיו המטוטלת זזה חזק מדי לצד השני״.

מאוד קשה לגלגל את זה עכשיו אחורה ולומר שבעצם כן צריך לדבר על הכיבוש.

קונטס: "זאת נאיביות של ילדים חנונים שחשים אחריות לאומית. בעצם יצרנו מפלצת מסוימת, כי מי לא רוצה לדבר על מחירי הקוטג'? הצרה היא שמנהיגי השמאל-מרכז אימצו את כל האג'נדה של המחאה – אין להם אג'נדות, הם פשוט מאמצים את מה שצורחים ברוטשילד – וזנחו את הדגל המדיני. זה מסר מוטעה. אז המטרה שלנו היא להשמיע להם קולות חדשים ורעיונות חדשים״.

שלום? אנחנו לא עד כדי כך רדיקליים

הפגנת השלום האחרונה נערכה בתל אביב לפני שנתיים במלאת 50 שנה לכיבוש, המונים מילאו את כיכר רבין בחגיגיות נוסטלגית, איימן עודה ואבי בוסקילה דיברו יפה על פיוס בין העמים. אחריה חזרה העיר למצב הכפית שמאפיין אותה בעשורים האחרונים כשזה מגיע לכיבוש. אין לנו כוח. נשמח להפגין בעד שוויון זכויות לנשים, להט״בים, ערבים ויוצאי אתיופיה, נתמוך במאבקי הנכים, נתלהב מגרטה תונברג ונפגין נגד האקלים, נתגייס לכל יוזמה אקטיביסטית, רק אל תדברו איתנו על שלום.

הייאוש הזה, העמוק והמודחק בכוח, הוא הדלק של קונטס ונוסצקי. הם צוחקים כשאני שואל אותם אם לנסות לשכנע אנשים לדבר עכשיו על שלום זה לא דבר קצת משונה לעשות. "אה, אנחנו לא אומרים את המילה הזאת, אנחנו לא עד כדי כך רדיקליים", צוחקת נוסצקי וקונטס ממשיך אותה, "אנחנו קוראים לזה ׳המילה שמתחילה בשי״ן׳ או The P word. אנחנו אומרים ׳פיוס׳ ומדברים על ׳אופק׳". פתאום לא ברור אם הם צוחקים.

"כשיצאנו לדרך לפני שלוש שנים, אני זוכרת רגע שבו הבנתי ששנים לא דיברתי על שלום״, נזכרת נוסצקי. ״עסקתי כאקטיביסטית בכל נושא שבעולם, חוץ מנושא ממש קטן ואיזוטרי שנקרא השלום. היית גולל את הפייסבוק שלי שנים אחורה ולא מוצא על זה מילה. זה קרה גם כי כשהסתכלתי סביבי באותם שנים לא ראיתי אף אחד שנותן לי השראה בנושא, שאומר משהו מעניין, שיפתח לי את האד-בלוק של הנושא. וחשבתי שבטוח יש. אז הלכנו למצוא את הקולות האלה".

פגשתי צעיר בכיר בשמאל-מרכז שהסביר לי שעברנו את נקודת האל-חזור ופתרון שתי המדינות לא אפשרי בשטח. אמרתי לו, נכון ששמעת מישהו אומר את זה ב׳לונדון וקירשנבאום׳ וזה נשמע לך חכם ואתה מפיץ את זה? כולנו עושים את זה. אבל אם מנהיג שמאל-מרכז צעיר אומר שזה לא אפשרי – מי יגיד שזה כן אפשרי? וזאת הבעיה. זה הייאוש. אתה מפיץ דברים מייאשים ולא נכונים כאמת אבסולוטית

ואתם חושבים שמצאתם?

קונטס: ״בטוחים. אנחנו לא מביאים פה את אותם אנשים שאומרים את אותם הדברים מאז 67' או 87'. כבודם במקומם מונח, אבל הכל נהיה מאוד מריר ומאוד מטיף מוסר. אחת הדוברות שלנו גילתה במחקרים שלה שהצד החזק בסכסוך – שזה אנחנו – לא יכול לשמוע הטפות מוסר. זה סוגר אותו מיד. אנחנו לא מביאים אנשים שמטיפים מוסר, ולא אנשים שמפחידים מאסון. כי זה לא מניע לפעולה. אנחנו עובדים עם כל מרצה על כל מילה שלו כדי להפוך את הרעיון שלו לנגיש וכיפי״.

נגיש וכיפי? את זה אני צריך לראות.

נוסצקי: ״הבמאית שלנו, אישה גאונה ומבריקה, שאלה אותנו באחת הפגישות 'תגידו, כמה אינתיפאדות היו?'; זה מייצג את הציבור הרחב. המושגים עצמם הפכו זרים, רחוקים, מטושטשים. אתה מתחיל לדבר על זה ותוך שנייה אתה מאבד את הקהל״.

קונטס: ״וגם בגלל זה אנחנו עושים את זה בהאנגר 11, או באולם הכי נוצץ בעוטף עזה, או במקום הכי מגניב בחיפה. יש בירה, יש פופקורן, יש מסכי לד ענקיים. זה נושא נורא חשוב? אז בואו נהנה. גם את הקונגרס הציוני הראשון עשו בקזינו״.

איך לנצח את הייאוש השמאלני

עם צאתם לדרך, אי שם ב-2016, נתקלו נוסצקי וקונטס בעיקר בתגובות ציניות שהדגימו להם כמה יעילה שטיפת המוח שעבר הציבור הישראלי ביחס לאפשרות פתרון הסכסוך. שנים של תעמולה תקשורתית עשו את שלהן והצד השמאלי במפה הפוליטית השתכנע שעדיף לו לרדת מהנושא. זה לא הבהיל אותם.

״פגשתי בכיר צעיר בשמאל-מרכז שהיה חלק מגוף שביקשנו ממנו חסות״, משחזרת נוסצקי, ״והוא הסביר לי שעברנו את נקודת האל-חזור ופתרון שתי המדינות לא אפשרי בשטח. אמרתי לו, עם יד על הלב, נכון ששמעת פשוט מישהו אומר את זה ב׳לונדון וקירשנבאום׳ וזה נשמע לך חכם ואימצת את זה ואתה מפיץ את זה? נכון שאין לך מושג מה המשמעויות הלוגיסטיות של הפתרון? כולנו עושים את זה. אבל אם הוא, מנהיג שמאל-מרכז צעיר, אומר שזה לא אפשרי – מי יגיד שזה כן אפשרי? וזאת הבעיה. זה הייאוש. אתה מפיץ דברים מייאשים ולא נכונים כאמת אבסולוטית״.

אז הוא קהל היעד שלכם?

קונטס: ״הפוליטיקאים הם היעד האולטימטיבי. אם אתה מצליח ליצור עניין ושיח בציבור בנושא מסוים בהיקף גדול מספיק, הפוליטיקאים מתיישרים. תרבות הסקרים שלהם שואלת כל הזמן את הציבור 'מה אתם רוצים שנגיש לכם'. על להדליק את המחאה החברתית – אנחנו לא לוקחי קרדיט. היינו רק הגפרור והיה המון קש יבש מסביב והכל חיכה שידליקו אותו. עכשיו, בעניין הפיוס, אנחנו מנסים להדליק את העצים הכי רטובים ביער. הם כל כך רטובים שאנחנו בכלל לא מכוונים לשם״.

לא תהיה מחאת שלום.

״ברור שלא. אנחנו פונים לאנשים שפעם האמינו בשלום. המטרה היא לא לאחד את כולם כמו במחאה החברתית. אנשים בצד שלנו קנו את הנרטיב שאין פרטנר, אין פתרון, שלנצח נחייה על חרבנו. אנחנו רוצים להרטיב את הנשמות המיובשות שלהם ולהגיד, רגע, זה לא מה שחשבתם״.

נוסצקי: ״אף אחד אף פעם לא פתר בעיה אם הוא מאמין שאין לה פתרון״.

קונטס: ״בדיוק. אנחנו רוצים ליצור כאן אוונגרד. היינו במספיק כנסי שמאל של כסופי שיער ומעלי קרחות שהולכים ומתמעטים משנה לשנה. כנסי שמאל שבהם אומרים 'נכון שאין עם מי לדבר? אז איפה הבורקסים?'״

נוסצקי: ״זה מה שהיה מדהים לראות באירוע הראשון שלנו. אנשים יצאו דלוקים״.

מה למדתם מהמחאה החברתית שעוזר לכם במיזם הזה?

קונטס: ״הייתה לנו משנה סדורה. אתה צריך להנגיש לאנשים רעיונות מורכברים ופורצי דרך, אז אמרנו, כמו בחב"ד, בוא נעשה את זה כיפי עם אוהלים וגיטרות ופאן, ועל הדרך ישמעו קצת את יוסי יונה. צריך להפוך את זה לכיף גם בשיח השלום. אתה רוצה לגייס ציבורים למטרה? תעשה שיהיה כיף להיות חלק מזה. זו המטרה״.

נוסצקי: ״בסוף זו שאלה של השקעה בהנגשת רעיונות. אחת הדוברות באירוע, בלי ספוילרים, בדקה ומצאה שבאירלנד שאחרי הפיוס, במקביל לאוסלו אצלנו, השקיעו 38 דולר לאזרח בחשיפה לתכנים תומכי בפיוס. בישראל באותה תקופה זה היה שלושה דולר לאזרח. אנחנו רואים מה קורה בישראל עם ׳ישראל היום׳ ואת התשובה לזה משמאל שלא קיימת״.

מתנחלים וחמאסניקים מסרבים להיות אויבים

ההבדל המשמעותי בין האירוע מחר ובין ״האם ראית את האופק לאחרונה״ של השנה שעברה, הוא שהפעם נוסצקי וקונטס הם הורים. הילד שלהם הוא סופגניה מתוקה ותפוחה בגיל חמישה חודשים ולא צריך לדחוק אותם הרבה אל הקיר כדי שיסכימו לומר שהעניין המחודש שלהם בעתיד המזרח התיכון הוא גם תוצר של המחשבה על העתיד שלו.

״באיזשהו שלב אתה מבין שזו הארץ שלך גם אם יש לך אופציות אחרות״, אומר קונטס. ״ואז אתה מבין שחייב להיות פתרון ושחייבים להתחיל איפשהו. ההגדרה הראשונה שרשמנו בבריף שלנו – זה צריך להיות מאז'ורי, לצייר אופק אמיתי, זה צריך להיות אופטימי ולהציע פתרון – ראית "האוס"? כשמישהו הציע לו אבחנה של מחלה חסרת מרפא, הוא אמר שהוא לא רוצה את האבחנה הזאת כי היא לא מובילה אותו לשום מקום. וזה צריך להיות חדשני. זה צריך להעיף את הראש. בשנה שעברה היה לנו את רועי רביצקי, שיר, את רוצה לספר עליו?״

נוסצקי: ״כן, אתה מכיר אותו? הבן של הרב ממימד. אתה מכיר אותו? הוא מארגן מפגשים בין אנשי דת קיצוניים, יהודים ומוסלמים, מפגיש אותם לדייטים מתחת לרדאר ושואל איך הדת יכולה להיות גשר ולא חסם לשלום. הנושא של המקומות הקדושים, למשל. לנו החילונים מתל אביב ומרמאללה לא אכפת מהמקומות הקדושים ונורא קל לנו להגיד יאללה, נהיה בלי חברון, קחו את חברון. בגלל זה אין לך תמיכה מהמנדט הדתי. ולכן הוא אומר, בוא ונראה על מה אנשי הדת יכולים להסכים, הם מבינים אחד את השני הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מבינים אותם״.

זו יכולה להיות גם תחילתה של מלחמת עולם שלישית.

קונטס: ״הוא אומר משהו מאז'ורי שהפך לקהל את הראש. אלה האנשים שפתרו את משבר המגנומטרים, אם אתה זוכר. מה הוא אומר? השמאלנים כורכים את כל החבילה ביחד. זה שלום, זה נגד הדתה, זה איכות סביבה, זה זכויות אדם. מה שהוא אומר זה בואו ננסה רק שלום, בלי חילון, בלי החדרת ערכים ליברליים, כי אז הדתיים נתנגד לכל החבילה. אפשר להמשיך לריב על השוויון אבל להסכים על השלום. וזה רגע שבו השמאלני בקהל פתאום מבין שיש לו שותף אפשרי במקום לא צפוי. שאולי הוא לא כזה מיעוט".

אם הוא מוכן לוותר על שוויון זכויות לנשים ולהט״בים, למשל?

נוסצקי: ״הוא באמת אתגר את הקהל בשאלה – אם היה בא הממסד הדתי ואומר 'אני מוכן לוותר על ארץ ישראל ועל המקומות הקדושים, אבל תוותרו אתם על משהו שחשוב לכם, מה הייתם מקריבים?׳, ואני לא בטוחה שרוב המחנה שלנו היה מוכן לעסקה כזאת״.

זאת קצת הטרלה.

קונטס: ״הנקודה היא שאפשר להתפייס בלי לסלוח. להפסיק את פעולות האיבה גם אם האיבה עצמה נשארת. זה קונספט קצת מדכא, אבל החבילה הזאת של הכל או כלום שהציגו לנו בשנות התשעים, 'או שלום או מלחמה', היא לא רלוונטית. יש אפשרויות נוספות. לא היית חותם על פיוס כזה?״

לא בטוח שאני דוגמה מייצגת.

"תחשוב, אין יותר רקטות, אין יותר טרור, אין יותר מחסומים, אין פעולות איבה, אין ילדים שמרטיבים באמצע הלילה בגלל צבע אדום וחיים בתוך פוסט טראומה מתמשכת".

רוב מוצק בשני הצדדים תומך בפתרון שתי המדינות אבל חי בתחושה שהוא מיעוט ושאין פרטנר. הדבר הזה יוצר אצלו לאורך השנים שחיקה בתמיכה. ככה זה כשאתה מרגיש לבד. פרופ' ערן הלפרין עשה מחקר על המשתתפים באירוע שלנו ומצא שלתכנים הייתה השפעה גם בטווח הארוך. ארבעה חודשים אחרי והאמונה שלהם בזה שאפשר לשנות את המציאות רק התחזקה

נוסצקי: ״אני אתן דוגמה גם מהשנה. אחד הדוברים שלנו הוא ד״ר חליל שקאקי, המינה צמח הפלסטיני, והוא בא לספר שני דברים מדהימים: בסקרים שנערכו בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, כשאנשים נשאלו האם אתה תומך בפתרון שתי המדינות, היה סדר גודל של 70 אחוז בשני הצדדים. כשהיית שואל אותם כמה אנשים בצד שלך תומכים בפתרון שתי המדינות זה היה יורד לאזור ה-50 אחוז, וכשהיו שואלים כמה לדעתך תומכים בזה בצד השני זה היה יורד ל-20 אחוז״.

מה אנחנו לומדים מזה?

״שרוב מוצק בשני הצדדים תומך בפתרון שתי המדינות אבל חי בתחושה שהוא מיעוט ושאין פרטנר. הדבר הזה יוצר אצלו לאורך השנים שחיקה בתמיכה. ככה זה כשאתה מרגיש לבד. פרופ' ערן הלפרין עשה מחקר על המשתתפים באירוע שלנו בשנה שעברה ומצא שלתכנים הייתה השפעה לא רק מיידית אלא גם בטווח הארוך. ארבעה חודשים אחרי והאמונה בזה שאפשר לשנות את המציאות רק התחזקה״.

נסיים בשאלה הכי חשובה: איך זה להיות הורים?

"הרבה יותר קל ממה שצפינו, החלק הקשה פחות קשה ממה שחשבנו והחלק הטוב הרבה הרבה יותר טוב".

קונטס: ״לא ידעתי שזה כיף בכלל, חשבתי שזה רק מטלות שיתווספו למטלות הקיומיות. לא ידעתי שכרוך בזה איזשהו תענוג".

נוסצקי: "לקח לנו זמן, פחדנו שהחיים יילקחו מאיתנו. עכשיו אנחנו לא מרגישים תחושת החמצה״.

קונטס: "פעם זה היה או לעשות ילד או לבלות בברים. עכשיו זה או לבהות בנטפליקס–"

נוסצקי: "או לבהות בנטפליקס עם ילד".

קונטס: "לא באמת, הוא נורא מפריע לבהות בנטפליקס״.

>> האם ראית את האופק לאחרונה?, רביעי 19:00, האנגר 11. להזמנת כרטיס בהנחה לחצו כאן, בחרו את מספר הכרטיסים והכניסו את הקופון TIMEOUT

• שלום
• מחנה השמאל
• שמאל
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פוליטיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

אני מאמין דגול ב"אפקט המעודדות" – אותה הטיה שגורמת לאנשים להיראות מושכים יותר כשרואים אותם בקבוצה. אני לא אוהב את ניצן הורוביץ. ממש לא אוהב את סתיו שפיר. לגבי אהוד ברק אני יודע שהוא פוליטיקאי ציני וחסר חוט שדרה מוסרי (אבל אני לא מצליח לזכור את זה, כנראה בגלל אפקט פסיכולוגי אחר), אולם כשראיתי את האיחוד של המחנה הדמוקרטי זה היה מבחינתי הגרסה הסקסית של האיחוד של הספייס גירלז.

החיבורים האחרונים בשמאל, ובייחוד ההכתרה של אהוד ברק השנוי במחלוקת כמציל המחנה, מעידים יותר על הימין מאשר עלינו. למעשה הם מעידים כמה קיצונית הפכה המערכת הפוליטית, עד כדי ששנאה בריאה, בצל אותו אפקט מעודדות ידוע לשמצה, נדמית לנו כמו אהבה בת שנים. תחושת גועל קלה בי עולה כשאני חושב שנתניהו השחית את המערכת, שאפילו עזרה של אדם כמו ברק מתקבלת בברכה, ויכול להיות שיש פה אפקט מעודדות הפוך, שגורם לכל מי שמצולם סביב שולחן הממשלה להיראות רע יותר.

לפני 20 שנה התפרסמה במוסף "הארץ" כתבת שער על שכותרתה הייתה "למה אנחנו כל כך שונאים אותו". אפילו לא היה צריך להסביר מי זה אותו, וב־20 השנים שעברו מאז דומה שהסיבות רק התחדדו והצטברו והפכו לחזות הכל – רק־לא־ביבי. המצב קיצוני כל כך, עד שהדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לראות בפוקוס הוא התיעוב שלנו לביבי, וכל מי שעומד נגדו הופך בן רגע לקדוש מעונה. מבחינה זו הדבר הכי טוב שיכול לצאת מהדחתו של ביבי הוא שנוכל לחזור לשנוא את הפוליטיקאים שלנו בצורה בריאה.

• הבועה
• פוליטיקה
• אהוד ברק
• שמאל
• המחנה הדמוקרטי