לפני 13 שנים אהבתי מאוד את "איה" של מיכל ברזיס ועודד בן-נון – סרט יוצא דופן בנוף הקולנוע הישראלי, שזכה במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר. הדרמה בת 40 הדקות על אישה נשואה, שבהחלטה ספונטנית לוקחת צעד הצידה מהחיים ואוספת במכוניתה גבר זר בשדה התעופה, רקמה מעין פנטזיה רומנטית אינטימית שהותירה שאלות לא פתורות. אי מימושה המלא תרם להד הרגשי שנותר בסיום, כשהגיבורה שבה לביתה.

בתקציר של "שפה זרה", שבכורתו נערכה בפסטיבל טרייבקה, נכתב שהוא "מבוסס על 'איה'", ולכן הגעתי אליו עם ציפיות גבוהות. בצפייה הראשונה חשתי שהסרט – שמתחיל באופן דומה ועם אותם שני שחקנים – בגד בסרט הקצר שאהבתי. לכן החלטתי לשוב ולצפות בו, הפעם בידיעה שמדובר במשהו שונה לגמרי. אך שוב התרשמתי שהתסריט לקוי, גחמני אפילו, ושלמרות שיש בו כמה סצנות נהדרות, "שפה זרה", שגרף 12 מועמדויות לפרסי אופיר, אינו מתגבש ליצירה שלמה.

נקודת המוצא, כאמור, דומה. איה (שרה אדלר) מחכה בנתב"ג לבעלה. נהג (משה פולקנפליק, שגילם נהג גם ב"דרייבר") מבקש ממנה להחזיק רגע את השלט עם שם הלקוח שבא לאסוף, כי הוא חייב לצאת לעשן. כשאסבן הלברג ניגש אליה ומזדהה כאדם ששמו רשום על השלט, היא אינה מבהירה לו את הטעות, ומציעה לקחתו במכוניתה (אולריך תומסן, יש לציין, מופיע גם ב"לפני שהכל ייגמר" שיעלה בשבוע הבא). בדרך לירושלים איה מתוודה שאינה הנהגת שלו, ואחרי הרתיעה הראשונית הגבר הדני מזמין אותה לחדרו במלון.

>> "העוקץ הפיניקי": הכל מתחבר בסרטו הטוב ביותר של ווס אנדרסון מזה עשור
>> "בקרוב אצלך": הדבר היחיד שלא מוצלח בסרט הזה הוא השם שלו בעברית

בניגוד למבקר המוזיקה מר אוברבי בסרט הקצר (גם הוא בגילומו של תומסן), מר הלברג הגיע לישראל כדי לעצב את התאורה במערת צדקיהו (באנגלית – מערות שלמה המלך). כשהוא מספר לה על מהות עבודתו – מה לחשוף לאור ומה להעלים בחושך – איה משווה אותו לאלוהים. הדיאלוג המטאפורי בין השניים, שמכוון אותנו לשים לב לתאורה בסרט עצמו, הוא הראשון בסדרה של דיאלוגים משתדלים מדי בין איה וגברים שונים. וכשהדיאלוגים נשמעים מאולצים, החושניות המסומנת אינה מבשילה למשהו חי, למרות הצילום היפה של גיא סחף.

אחרי מה שקורה, או לא קורה, עם הלברג, איה שבה אל אותו חדר במלון עם גברים אחרים, גם הם אורחים זרים מחו"ל (בהם לארס איידינגר מ"בבילון ברלין" ו"שיעורים בפרסית"), בניסיון לא ברור למלא חוסר כלשהו בחייה. הסרט בנוי כמעין סדרה של וריאציות מוזיקליות על אותו נושא. החדר במלון מחליף את המכונית הנוסעת בסרט הקצר, כמרחב המציע אינטימיות כפויה. חדר במלון אחר היה מקום המפגש של אוהבים מעולמות מנוגדים ב"גן עדן אבוד", סרטם הקצר ועתיר הפרסים של ברזיס ובן-נון מ-2009, כך שיש כאן פיתוח של מוטיב חוזר ביצירתם. אך במקום שהאורך (110 דקות) יאפשר העמקה של הדמויות ועולמן מעבר לדימוי הסמלי, "שפה זרה" נחווה כמו רצף של סרטים קצרים.

איה עובדת בחברה שמציעה שירותים דיגיטליים ומשתמשת בבינה מלאכותית כדי לכתוב תסריטים לשיחות מכירה ולחזות תוצאות. התנהגותה הלא צפויה היא מעין התרסה כנגד הרעיון שהכל ניתן לחיזוי. כלומר, גם העיסוק שלה הוא בעל משמעות סמלית. אבל בחירותיה אינן אמינות ברמה האנושית בסיסית, ונראות יותר כגחמה של תסריט (שבכתיבתו השתתפו גם תום שובל ועמיטל שטרן) מאשר כמשהו שנובע מדמותה, שנותרת עמומה למרות כשרונה המוכח של שרה אדלר.

לאיה יש בעל בשם אביעד מאירסון (יחזקאל לזרוב) – בלשן שזה עתה פרסם ספר על שפות מתות, ומוזמן לכנסים בעולם. גם זה, כמובן, מקצוע סמלי שעולה בדיאלוגים על תקשורת בין אישית, ואף מושלך על שם הסרט. אם הרושם הראשוני הוא שאיה נמשכת להרפתקה עם גבר אחר משום שאביעד מרוכז בעצמו ובהצלחתו ואינו מבחין בה, הרושם הזה משתנה באחת הסצנות היותר יפות בסרט. בכלל, הסצנות הבוחנות את יחסיהם של בני הזוג טובות ומעניינות יותר, ואולי, למרות הפיתוי שבדבר, היה מוטב לוותר על הקשר ל"איה" ולהתמקד בפיתוח התמה הזאת.

3 כוכבים
>> "שפה זרה" // בימוי: מיכל ברזיס ועודן בן-נון. עם שרה אדלר, יחזקאל לזרוב, אולריך תומסן. ישראל/צ'כיה/פולין 2025, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שרה אדלר
• יחזקאל לזרוב

• Facebook
• Twitter
• Email

שרה אדלר עברה לפריז לפני כשלוש שנים, אבל עוד לפני כן היה בנוכחות שלה על המסך הישראלי משהו אחר – מין נוכחות שקטה וחמקמקה, ועם זאת קורנת ומתמסרת למצלמה. מאז הופעתה ב״שנת אפס״ (2004) כאם חד הורית הנתונה במצוקה כלכלית, היא מקבלת בעיקר תפקידים לא שמחים, אך היא משרה אור על כל הסרטים שהיא מופיעה בהם. מוקדם יותר השנה ראינו אותה כאם שכולה ב"פוקסטרוט", והיום יוצא למסכים "האופה מברלין" – סרטו העדין והיפהפה של אופיר ראול גרייצר על היחסים בין צעיר בודד לבין אלמנתו של אהובו, שאינה יודעת דבר על הבחור הגרמני שנכנס לבית הקפה שלה ושואל אם היא מחפשת עובדים. בשל הופעותיה מפלחות הלב בשני הסרטים האלה, היא נבחרה על ידיפורום מבקרי הקולנועבישראל לשחקנית הטובה ביותר של 2017.

[tmwdfpad]"האופה מברלין" משאיר הרבה פערים ודברים שלא נאמרים. ענת לא שואלת את תומאס שאלות פשוטות, אולי כי היא לא רוצה לדעת את התשובות.

"הסיפור לא בנוי סביב התעלומה, אלא סביב התהליך של שתי הדמויות הבודדות והאבלות, שלאט לאט מתחילות לחוש ביטחון, אהבה, קרבה, התרגשות. בתסריט גילינו את ענת דרך עיניו של הגבר הגרמני. בעריכה הדמות שלי קיבלה יותר משקל ממה שהיה לה קודם".

גילמת השנה שתי נשים אבלות שאופות עוגות, ועדיין החוויה מאוד שונה.

"זה מעניין איך נושאים מסוימים מגיעים אלייך, ופתאום יש תמה שנוכחת בחיים שלך. אבל הסרטים היו כל כך שונים מבחינת סגנונם והגישה של הבמאים, שלמרות שהם הצטלמו ממש בסמיכות זה לזה, הם לא התערבבו לי. ב'האופה מברלין' זאת אישה שיוצאת מסביבה מסורתית ירושלמית, וב'פוקסטרוט' היא בורגנית אינטלקטואלית. את 'האופה מברלין' צילמנו בירושלים ויום אחד בברלין, וכמה שבועות אחרי כן חזרתי לברלין לצלם את 'פוקסטרוט'".

איך היה לעבוד עם במאי מתחיל ב"האופה מברלין"?

"בסרט ראשון יש משהו יותר שברירי ועדין, אבל אופיר ידע מה הוא רוצה, ולכן זה לא הרגיש שונה מלעבוד עם במאים ותיקים שיכולים להיות לחוצים. ההבדל הוא שבהפקה קטנה יש אמצעים מעטים וצוות קטן וזה משרה אווירה שונה על הסט. עשינו את הסרט בעבודת כפיים, וזה יוצר אינטימיות שהייתה חשובה לסרט".

זה ודאי היה מאוד שונה מהעבודה שלך ב"המוזיקה שלנו" עם גודאר, שאחד המאפיינים של הקולנוע שלו זה שהשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא הם כלים להעברת רעיונות.

"באמת לא הרגיש שמה שהוא רוצה ממני זה עבודת שחקן, אלא עבודת נוכחות. פואטיקה של מצב. הוא רצה שאהיה אני. היה משהו מאוד עוטף בגישה שלו, נתן הרבה ביטחון להיות. שמעתי מכל עבר שהוא יכול להיות קשה בעבודה, אבל במקרה שלנו זה היה ההפך הגמור. היו לנו הרבה שיחות והוא היה מעין אבא עוטף ומגונן. זאת דינמיקה מאוד אישית בין שני אנשים, וביחס שלי אליו זה מה שיצא. אני חושבת שהוא הבין שאני מאוד מתמסרת, אבל יש דברים שאם אני לא מאמינה בהם אני לא אעשה אותם, ומצא חן בעיניו שמישהו יכול להגיד לו לא. הוא כתב את הסרט שוב אחרי שנפגשנו, והיו דברים שלא חשבתי שנכונים לדמות (כתבת של עיתון 'הארץ' – י"ש) מבחינה אידיאולוגית.

"תמיד ידעתי לשמור על עצמי. אם אתה לא חזק וגמיש אוכלים אותך חי. בתור שחקן אתה נותן את עצמך ואת הווייתך לפנטזיה של מישהו אחר, והרבה פעמים הגבולות לא ברורים. יש מי שחושב שהוא יכול לעשות בך מה שהוא רוצה כי הזמן הזה שלו, אז כדי להתמודד עם זה כשחקנית צריך להיות עם עמוד שדרה מאוד חזק, לדעת מה נכון לך ואיפה זה לא נכנס למה שכלול בעסקה, ומצד שני – לדעת לזרום עם דרישות ומצבים ולא להיות מקובע כי זאת עבודת משחק".

לכאן נכנס הנושא של הטרדות מיניות.

"באופן אישי מעולם לא חוויתי על בשרי שום דבר שמתקרב לזה. למרות זאת אני חושבת שזה נפוץ מאוד, הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים לדעת. התפיסה של האישה והדמות שלה בעולם היא כשל אובייקט מיני. זה כמו שבקולנוע נשים צריכות להיות חינניות ויפות אבל מגברים לא מצפים שהם ייראו טוב כל הזמן. לענת ב'האופה מברלין' יש עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיא קצת מוזנחת, כי אדם במצב כזה לא נראה טיפ טופ. מישהו העיר לי על זה. אני לא דוגמנית. אני לא מוכרת חלום. אני מוכרת רגש אמיתי ואנושי. העניין הוא לגלם את כל סוגי האנשים ולא כולם נראים אותו דבר. זאת תפיסה מאוד עמוקה ומושרשת, וזה משפיע על דברים קונקרטיים של הטרדה מינית. יש לפנינו הרבה עבודת החלמה ותיקון".

← "האופה מברלין" מגיע לבתי הקולנוע בחמישי (28.12)

• פורום מבקרי הקולנוע
• שרה אדלר
• פוקסטרוט
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בחלק הפנימי באמתו של דן ססלר מקועקע בכתב רש"י הביטוי "אל תירא". ססלר, איש האוכל, מבקר המסעדות והקולנוען (שבדיוק סיים לספר לי על פירה אפור מזעזע שאכל באחת ממסעדות העילית של העיר), יודע שמושאי הביקורת שלו ישמחו לעשות ממנו קציצות. בסרטו החדש הוא מגיש להם את עצמו עירום לגמרי, במונולוגים אישיים, אינטימיים וחושפניים. ככותב מונולוגים ססלר לא עוצר בווגינה ולא עושה לעצמו הנחות. זקפה בעקירת שן, חולשה לסקס אפיל של אימא וקרבה משפחתית לצמרת הוורמכט הן רק חלק מהמורסות שהוא מפוצץ בתסריט מעל שולחן האוכל במסעדה.

את הסרט "אני אוהב אותך – הסרט" שלא מסגיר את נושאו בשמו, ססלר כתב, ביים והפיק. הסרט מורכב מאוסף מונולוגים שצולמו בעיקר במסעדות במהלך הארוחה. הדמויות משוחחות בטלפון הסלולרי, מביעות את תאוותן לאוכל וחושפות כמיהה לאינטימיות.

אין פה עלילה שססלר יכול להתחבא מאחוריה, רק גוורדיה פנומנלית של שחקנים מדהימים שהספיץ' שהם נותנים היה יכול להעביר אותם כל אודישן בסרט אירופי. שרה אדלר, דאנה איבגי, עינת ויצמן, יעל אבקסיס, נועה קולר, נטלי עטיה, שרון אלכסנדר, אורי הוכמן, משה איבגי, שמעון מימרן, איל שכטר ואלירן כספי – כולם נתרמו לעבוד בהתנדבות. בהופעות אורח מופיעים ססלר עצמו, מני פאר, ויש אפילו תפקיד משנה לשחקנית שרון ליפקינד מהטור "כת הסייטן" ב־Time Out (בהיותה שחקנית טוטאלית, ליפקינד, הטבעונית הענוגה והאהובה שלנו, מפרקת בסרט עצמות בקר כמו צורר בטבח עם).

לטענתו של ססלר, מי שעוד היה אמור לשחק בסרט הוא אחד טום קונטי שכבר הסכים להגיע, אולם ססלר קיבל תקציב מוגבל מאוד מהקרן, והוא הבין שכדי שיוכל לשבץ את קונטי הוא ייאלץ לצלם בסגנון גרילה ולהלין אותו בתל אביב למשך כמה שבועות – הוצאה כלכלית בלתי אפשרית שאילצה את ססלר לוותר על התענוג.

באופן חריג יחסית, הריאיון הזה מקדים את יציאת הסרט. הסיבה המרכזית היא שססלר מעלה את היצירה שלו להדסטארט לגיוס הסכום הדרוש לו להשלמת הפרויקט. ססלר, המוכר יותר כמבקר אוכל מאשר כקולנוען, למד קולנוע בלונדון וסיים את הלימודים עוד ב־1978. אחר כך הוא עבד בערוץ 1 כבמאי כתבות ב"יומן השבוע". בהמשך עשה סרטי תדמית בשביל להתפרנס, ואז השתלב בחברת תבל, מה שהיה ערוץ שלוש בכבלים – שם הייתה לו פינת ביקורת מסעדות עם אורח. 14 שנים כל שבוע אורח אחר, 900 פינות בסך הכל. השיחות בפינה זו היו רוויות יין – תמיד היה שם בקבוק יין – ומהר מאוד הן הידרדרו לפסים אישיים.

איפה התחיל החיבור שלך לעולם האוכל?

"כתבתי ביקורת מסעדות בעיתונים מתחילת שנות ה־90 במקביל לפינת ביקורת בטלוויזיה. אבל אם את שואלת איך התחלתי להתעניין באוכל, אז היה רגע כזה, בדיוק כפי שתיארתי בסרט: הרגע שבו הוצגתי בפני הלקרדה בגיל 5. אימא שלי הגיעה מהונגריה לארץ ב־1944 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, וחלק ניכר מהמשפחה נשאר שם. היא הייתה מכווצת את השפתיים, מקרבת אל פי את האוכל ומנסה לפתות אותי לאכול שלא סתם אשחק עם הפירה. זה לא נגמר בהקאה כמו בסרט: במונולוג שנושא אורי הוכמן נאמר שאמו לא הייתה מרפה עד שהיה אוכל את הנשיקה של הלחם (כולל הבול המודבק בקצהו) ורץ להקיא, ואמו הייתה גאה כי חשבה שהקיא מצער על בת משפחה שנספתה בשואה".

אז כרגיל, בהכל אשמה אימא?

"אימא שלי בישלה מדהים. לא מזמן ירדתי איתה לאכול בקניון מתחת לבית האבות והיא התפלאה לגלות המוני ילדים אוכלים פאסט פוד בקניון. אנחנו חיפאים במקור, והיא ציינה מיד, בתמימות, שבחיפה זה לא היה קורה כי שם כולם מבשלים בבית. היא באמת העניקה לי את אהבתה דרך האוכל, ובכל יום שישי היו מחכות לנו ארבע עוגות: פרג, אגוזים, תפוחים וריגו יאנצ'י – עוגת שכבות של מוס שוקולד על שם הכנר הצועני".

בשלב הזה של השיחה מצליח להתקרב אלינו גיל אטלן, האיש שאחראי על הסטיילינג "לכל מפעלות אהרוני", כהגדרתו. בפועל זה אומר שהוא מעצב את המנות למדור של אהרוני ב"ידיעות אחרונות" וגם לספרי הבישול שלו, ובין לבין גם עורך תחקירים לתוכנית המסע והאוכל "דרך האוכל".

"לקראת יום ההולדת ה־50 שלי החלטתי לצמצם את עבודת הסטיילינג ולהמשיך רק עם המדור", מתוודה אטלן. "לא התכוונתי להיכנס להרפתקה של סרט קולנוע".

אטלן, אז איך בדיוק עושים את זה מול מצלמת וידיאו?

"כשקיבלתי את הטלפון מדני והוא סיפר לי שהוא עושה סרט בתקציב נמוך וצריך טיפול בסצנות האוכל, החלטתי להירתם למשימה. פירקתי את התסריט לרשימת מנות, ואז החלטנו לבשל אוכל אמיתי לגמרי אבל במגבלות התקציב. במנת האויסטרים החלפנו את הקוויאר בטוביקו ואת מנת הלובסטר מברטאן החליף בפועל סלמון צרוב, אבל עדיין הקפדנו על מנות אמיתיות. אלה מנות שאפשר לאכול, שעולה הניחוח הזה שגורם לאנשים לנבור בהן ולזלול, מנות שהופכות למנוף להעברת הדיאלוג.

בכל יום צילום עשיתי את הקניות בשוק. אחר כך הגעתי לאתר הצילום – מסעדת הטרקלין או מקום של בשר בנווה צדק – ואז עשינו מיזנסצנה ופתחנו סרוויס. היה צריך לסנכרן בין הוצאת המנות לצילום הסצנה. אני עוסק בצילומי אוכל וגם עבדתי במסעדות, כך שזאת לא הייתה עבורי בעיה. כדי ליצור אווירה מהימנה של סרוויס, הצוות המבשל ואני הצטלמנו כניצבים במטבח. נוסף על כך, כדי לחסוך בהוצאות, האוכל הזה שבישלנו באהבה היה גם תחליף לקייטרינג לאנשי הצוות ולשחקנים".

ססלר: "הייתה הירתמות של כולם. כשהצילומים במסעדת הטרקלין התעכבו ביקשתי מיוסי בן אודיס שישקה את מני פאר בגראפה כדי שלא ישים לב שהוא ממתין שעות לצילום. הגרה עשתה את התלבושות, העניקה אותן לשחקניות בתום הצילומים. השחקנים עשו עבודה נפלאה – בהתנדבות".

ואתה גמלת להם בזה שהרגת את כולם כבר בסצנה הראשונה והכנסת אותם כגופות למכון הפתולוגי?

"רציתי שיהיה בזה אפקט של ממנטו מורי".

רצחת אותם בעיקר כדי שיהיה ברור שאתה זה שמפיח בהם חיים, לא? וזה אתה ולא עינת ויצמן, שחוותה אורגזמה במהלך ארוחה ונשארו כתמים על הכיסא.

"אני לא אכחיש. היה מדהים לעבוד על הסרט, כולל הצורך לגדוע את הקרב האינטלקטואלי האמיתי שהתפתח בין מבקרי היין. עכשיו אני מחכה שהסרט ייצא. אני שטוף זיעה קרה וחשש מהביקורת, ואני מחליף חולצה שלוש פעמים ביום".

להדסטארט של "אני אוהב אותך – הסרט"

• אוכלים שותים
• שרון אלכסנדר
• אורי הוכמן
• משה איבגי
• שמעון מימרן
• איל שכטר
• מני פאר
• נועה קולר
• יעל אבקסיס
• עינת ויצמן
• ביקורת מסעדות
• דאנה איבגי
• נטלי עטיה
• שרה אדלר
• כת הסייטן
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן שרה אדלר, כוכבת הסרט "איה". תנחומיי על ההפסד במקצה הסרט הקצר באוסקר, אבל בטח עשית חיים בטקס.

"היה ממש מעניין לצפות בדבר הזה בזמן אמת, בטקס הזה, שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות אותו מצולם. יש הרבה דברים שממש שונים מהאופן שבו זה מצטלם, למשל השטיח האדום, שהוא בכלל לא הכניסה לאירוע וכולם עוברים בו בדרכם פנימה, אלא תחנה כזו, לא אותנטית, שאתה עומד בתור כדי לעבור בה. זה הרגיש לי ממש כמו להיכנס לתוך מכונה ולראות איך היא עובדת".

גם את ניצלת את ההזדמנות כדי לדפוק סלפי'ז עם כל הכוכבים?

"לא, אני פחות בקטע של סלפי או של להצטלם עם מישהו רק בגלל שהוא מוכר. אם יוצא שאני מתחילה שיחה עם מישהו ומעניין לי אז סבבה, אבל אני לא רואה את עצמי ניגשת לכוכב קולנוע אמריקאי ומבקשת ממנו להצטלם איתי. יש תמיד פער גדול בין החוויה המדומה שעולה מתמונות כאלה לבין החוויה עצמה".

דפקת פריט מעצבים או שפשוט לבשת את השמלה הכי יפה שיש לך בארון?

"למזלי קיבלתי 3 שמלות ממעצבת ממש לפני האירוע, אז יכולתי לבחור. הצילו אותי".

אני שומע ברקע שאת נפרדת לשלום מעודד בינון ומיכל ברזיס, במאי הסרט, שעומדים לעלות על טיסה לארץ. את נשארת בלוס אנג'לס?

"לא, אני טסה חזרה לפריז, שם אני גרה בחצי שנה האחרונה. עברתי גם בשביל הקריירה וגם מסיבות פרטיות. כבר כמה זמן שאני משתתפת בפרויקטים בצרפת ויצא שכל פעם שדברים שם התקדמו, בדיוק הייתי צריכה לחזור לישראל וזה נתקע. אז החלטתי להישאר לגור שם ולראות מה יקרה".

הבנתי שבעקבות "איה" המלהקת של יוניברסל סטודיוז ביקשה להיפגש איתך.

"כן, בכלל אנשים מגיבים חזק לסרט הזה. זו הייתה פגישת היכרות שלאו דווקא יצא ממנה משהו, אבל טוב לדעת שהיא התלהבה ממני ואולי תפנה אליי בעתיד. זה יותר בשביל סדרות טלוויזיה מאשר בשביל בלוקבסטרים בהוליווד. אני בכל מקרה פתוחה להכל, אוהבת מאוד לשנות את סביבת העבודה שלי. זה כיף, למשל, לעשות סרט הכי אינדי ואז חודש אחר כך לעבור לסרט מקצועי בטירוף שהכל בו מתוקתק".

בזמן הצילומים של "איה" עבר לך בראש שיש סיכוי שתגיעו עם הסרט לאוסקר?

"ממש לא חשבתי על זה. זה היה מהפרויקטים שעשיתי כי נדלקתי על החומרים ועל הגישה, אבל הנחתי שזה יהיה סרט קצר עם חיים קצרים, ולא חשבתי אפילו שהוא יוקרן בקולנוע לב, כמו שקרה בסוף, אז ברור שלא חלמתי על האוסקר".

• תל אביב
• אהלן
• אוסקר
• איה
• שרה אדלר
• עירוני