>> "חזיתות" היא יצירה תיעודית על זוגיות בזמן מלחמה מתמשכת. הוא נשלח שוב ושוב למילואים בחזית, עזה, לבנון, שוב עזה. והיא נשארת בעורף, עם לב על הקו, ווטסאפים פתוחים, כביסה חצי יבשה ויצירה שנכתבת בזמן אמת בין הסבבים, מעניקה זרקור לזאת שנשארת מאחור, להילחם על הבית. שחר ברקוביץ' יצרה אותה יחד עם גלעד חן והיא תעלה בבכורה ב-19 וב-20 באוגוסט בתיאטרון הבית. ביקשנו ממנה לכתוב על המופע כמה מילים, אבלבמקומכם היינו לוחצים קודם כאן ומהר.

בשבעה באוקטובר הכנתי לו את הסנדוויץ’ הכי מושקע שאי פעם הכנתי, רק כדי שיתעכב עוד חצי דקה בבית. הוא עולה על ציוד ואני מתחילה לחתוך גבינות, למרוח ממרחים, לחתוך גמבה לקופסאות. "רגע, אל תלך, שכחת מים… עוד חיבוק".

אז עוד לא הכרתי את הצוות שלו, בכלל לא הבנתי את הטרמינולוגיה. היום, בסבב הרביעי, אני כבר יודעת מי הנהג הכי טוב, מה זה יראור ומי מפליץ בלילה.כששואלים אותי “מה שלומך?” – אני לא יכולה לחייך ולשקר. אני מפזרת את האמת – שחרא. שבן הזוג שלי בעזה. שאני לא מאמינה במלחמה הנוראית הזו. שאני מחכה – למה מחכה? להודעה? לאזעקה? להסכם מדיני מהיום הראשון, שייגמר היום בלי שום דבר דרמטי, שכולם יחזרו כבר הביתה! לאורך כל התקופה המשוגעת הזאת, כמעט שנתיים של לחימה, חדר החזרות הפך להיות מגרש משחקים בטוח.

>> כאב משותף: הרומיאו ויוליה של המזרח התיכון // אור ענבר
>> הכל השתנה. אבל מוזיקה היא עדיין הפתרון // זוהר עמר מוקדי

מאז פרצה המלחמה, אספתי באובססיביות טקסטים ומחשבות, תיעדתי רגעים, התבוננתי בסיטואציה מהצד.גלעד חן, השותף שלי ליצירת ההצגה, עודד אותי לתת לדמות לעוף, ולטשטש מעט את הגבולות בין מה שבאמת קרה לבין מה שהבמה מאפשרת וכך נולדה מעין אלטר אגו שלי, שיכולה להגיד ולעשות כל מה שאני רוצה לעשות ו/או באמת עשיתי כדי שלא ילך שוב למילואים וישאיר אותי לבד להחזיק את הכל.היצירה נולדה מתוך רצון לגשר בין החזית לעורף, בין התחושות הכי אינטימיות של הבית, המיטה, הזוגיות – לבין מציאות המלחמה שנכנסת אליהם בכוח.

מיכל טופורק ומתן כהןנושאים את ההצגה על הבמה. שניהם מוכשרים בטירוף. הוא מביע את התחושות בגוף, פועל על הבמה, לא מפסיק להניע, לגרור, למשוך, לתפעל – בעוד היא נושאת את הקול, מחזיקה כמעט את כל הטקסט, כולל זה של בן הזוג, הנוכח הנפקד, שלא תמיד ברור האם הוא באמת שם או רק בדמיונה?

אני חושבת שניסיתי לדייק את החוויה. להעלות לבמה את המלחמה על השפיות. להפעיל את החושים – ריח של קפה המתפזר על הבמה כמו ענני פודרה, המתנה מורטת עצבים לווי כחול בווטסאפ, רגעים שלא ברור אם לצחוק מהם או לבכות. להציף את השאלה: האם אפשר בכלל לקיים אינטימיות ממרחק, תחת איום קיומי?

יצרנו את "חזיתות" כמו שמדברים – בלי להתייפייף, בלי דרמטיזציה, בלי לוותר על האמת.
בקיץ הזה סוף סוף היינו אמורים לטוס מפה, להיות עכשיו בפוט מסאג' בתאילנד, אבל בשנייה שהמ"פ התקשר התכניות השתנו שוב ברגע. התחושה היא שהוא בוחר במשימה, בפלוגה ובחברים, לא בזוגיות. הוא איתם כל היום, ישן איתם כפיות, באווירה של עשייה, של יחד. ובעורף יש כאב גדול. הבית הפרטי מתפרק. מפקד הפלוגה, החברים לצוות ושמות נוספים המופיעים בהצגה הם אמיתיים לגמרי (באישור כמובן) והעבודה כולה מבוססת על פרטים אותנטיים מהחיים – משיחות ווטסאפ, דרך מכתבים, מחשבות ורגעים אינטימיים. בן הזוג שלי הכי נדיב, אפילו לא רצה לקרוא את המחזה מראש, פשוט סמך עליי.

היצירה נולדה מתוך רצון לגשר בין החזית לעורף, בין התחושות הכי אינטימיות של הבית, המיטה, הזוגיות – לבין מציאות המלחמה שנכנסת אליהם בכוח

אנחנו יחד כבר 9 שנים. הוא הלך שוב למילואים, רגע אחרי שהציע לי נישואים. בתחושה שלי היינו צריכים כבר להתחתן לפני שנתיים. כולם פה סביבי משריצים ילדים במלחמה, ולפעמים אני לא מבינה איך מביאים ילד לעולם האכזר הזה, עם כל הכאב. אני יודעת שההמשכיות והחיות היא שנותנת תקווה. אני חושבת שבגלל זה אני יוצרת. זה נותן לי חברה, הוציא אותי מהבדידות לעשייה, וגם תקווה שהיצירה תעלה על במה ותגע בלבבות ואולי תאפשר תנועה.

לאחר כל סבב לחימה, ללוחמים בפלוגה יש ימי עיבוד החוויה והסקת מסקנות. לעורף אין. המחזה הזה הוא גם עבור כל מי שנשאר מאחור, שמחכה, שמדמיין, שמחזיק את הבית. בין סבב לסבב, בין תקווה ליאוש, מספרת את הסיפור שלנו, אולי דרכו נצליח להרגיש כולנו קצת פחות לבד.

הצגות הבכורה לקהל הרחב יתקיימוב-19 וב-20 לאוגוסט בתיאטרון הבית, גם הפלוגה בדיוק תסיים את סבב הלחימה ואת יום העיבוד האחרון יחתמו בהגעה עם בנות ובני הזוג להצגה! אני הכי מתרגשת בעולם מלדמיין את האולם מתמלא ולשמוע את התגובות. אני חושבת שלבן הזוג שלי יש ביצים שככה הוא שמח שהם באים, הוא לא תמיד מתחבר לדברים שאני עושה, ופה הוא אמר שזה משהו מיוחד.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון הבית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• שבעה באוקטובר
• תיאטרון

>> נטלי מרכוס היא מהטובות שבתסריטאיותנו ובימאיותנו, יוצרת "היהודים באים", "צפוף" ו"הנחלה", תסריטאית ב"פאודה", "טהרן" ו"זהו זה" ובימאית בסדרות "צפוף", "לבד בבית" ועוד. מרכוס תקח חלק באירוע CoPro TV, הכנס הבינלאומי הראשון בישראל המוקדש כולו לתוכן טלוויזיוני מתוסרט. הכנס, שמאורגן על ידי עמותת קופרו במסגרת המהדורה ה-27 של שוק הקופרודוקציות הישראלי, יתקיים ביום חמישי הבא (29.5) בבית ציוני אמריקה.אתם רוצים להיות שם.

>> היכל שבו נרקמים חלומות וגן ילדים פלאי // העיר של מיכל ויץ
>> מרכז מסחרי מהסבנטיז וחופש לבחור // העיר של מיכל שרון

1. טיילת הפארק החופי // חוף תל ברוך

לכל תל אביבית יש את החוף שלה, ומאז שעברתי לצפון העיר גיליתי את חוף תל ברוך. באמצע שבוע הוא ריק לגמרי, בחלקו הדרומי יש לגונות קטנות שברגע שאני מתיישבת באחת אני לא קמה כמה שעות טובות, ולא מזמן פתחו אתהטיילת החדשה שממשיכה לחבר את קו החוף צפונה. השביל משתלב בטבע הפראי בלי להתערב בו, ובחלק הכי גבוה ישנה נקודת תצפית, שביום טוב רואים ממנה את כל החוף עד יפו. זה יפה ומנחם.

2. בית של סולידריות

הפרויקט המדהים של דניאל קנטור ועלמה בק, שהחל בחלוקת סלי מזון בימי הקורונה, הפך למתחם אקטיביסטי-תרבותי בבית רומנו. יש שם הופעות, הרצאות, הקרנות, היוצרים מופיעים בהתנדבות, וכל ההכנסות מהכרטיסים הולכות לתרומות. אם אתם יוצרים שמחפשים איפה לתרום ואתם לא מפחדים להביך את עצמכם מול קהל – לכו תשתתפו בדיבייט של דנה פרנק או בערב כשלונות של עמית חכמוב, ואם אתם רוצים לתרום ואוהבים לראות יוצרים מביכים את עצמם – תקנו כרטיסים. זה רווח נקי לכולם.
בית רומנו, דרך יפו 7

3. בר 51

הבר הפך כבר מזמן למוסד קולינרי תל אביבי שכולם מכירים, האוכל של מושיקו גמליאלי, האווירה, הצוות, פשוט הכי טובים בעיר. זה המקום שאני אביא אליו את האורחים השווים שלי מחו"ל, אבל גם את הילדים השווים שלי מהבית, וכ-ו-ל-ם יריבו על האניולוטי האחרון. הבר זה תמיד רעיון טוב. כמו פריז.

4. אוזריה

בשלוש מילים – הכרובית של אביבית. באחד הלוקיישנים האהובים עלי בעיר בשוק לוינסקי, אביבית פריאל אביחי מכינה אוכל כל כך טעים ומשמח. זה המקום לבוא אליו כשרוצים להיזכר שכיף פה. אני תמיד יוצאת משם שיכורה ומחויכת.
מטלון 44

5. תיאטרון הבית

התאטרון העצמאי ביפו, ששוכן בסטודיו של ניסן נתיב, הוא תזכורת לזה שאומנות זו שפה שאפשר לחדש בה כל הזמן, ולא צריך הרבה בשביל לעשות את זה. לאחרונה צפיתי שם בהצגה ״מוות קטן״ של מיטל רז ובמופע המחול Everything Must Go של דנה רוטנברג שהעיפו לי את המח והרחיבו שלי את הלב.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית חדשה. החלום להחיות את קו 100 לקהיר התנפץ למפגע תברואתי וחברתי שחייבים לטפל בו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שלומי שבן באופרה לכבוד 20 שנה לאלבום "עיר". אחרי שנתקפתי הלם ואז דיכאון בהכרה שעברו 20 שנה – ולא חודשיים – מאז שהייתי בת 20, נותרתי ללא מילים מהמופע המרהיב הזה שכולו שיר אהבה של משורר לעירו. בכיתי במונולוג "תודה וסליחה תל אביב" שהזכיר לי כמה הרגשתי תמיד בת מזל לגור פה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האמת שאני בתקופה שכל יצירה חדשה טובה מעוררת בי תקווה, תזכורת לכך שבני אדם יכולים לעשות גם דברים יפים ומרוממי רוח, ואפילו בזמנים הכי קשים. למשל הסדרה "ילד רע" של דניאל חן, רון לשם ומשה מלכה שביימה הגר בן-אשר, הפגיזה בנטפליקס והחזירה לי את התקווה שסיפור טוב יכול לחצות גבולות, גם אם הוא מסופר בעברית. והספר החדש ״שיעורים בפיתוח קול״ של דורית רביניאן שהתענגתי על כל מילה בו. אם אפשר לכתוב ככה – יש תקווה למין האנושי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים. זה הדבר הכי חשוב כרגע, להחזיר את החטופים. ולעצור את המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לחברתי מרב שפר שחזרה ממש הרגע ממגורים בפריז (העיר שהיא תמיד רעיון טוב), הישר אל קיץ מהביל ומלחמה בתל אביב. היא מוכרת בעיר בתור "במבינה", עושה הצגות, סדנאות צחוק ואימפרו, ואנחנו כל כך זקוקים לאנשים אינטילגנטים ומצחיקים. מזל שהיא חזרה לעשות פה את מה שהיא עושה.

מה יהיה?
אם יש משהו שלמדתי באלפי שעות צפייה בסרטים – זה לא רק שהטובים מנצחים בסוף, זה גם מה שהקהל בקולנוע רוצה שיקרה.

• העיר שלי
• היהודים באים
• טיילת הפארק החופי
• בר 51
• אוזריה
• בית של סולידריות
• תיאטרון הבית
• תחנה מרכזית תל אביב
• שלומי שבן

בארגז זיכרונות הילדות שלי יש אוסף ציורים שציירתי בכיתה א' על סיפורי התנ"ך, את כל התעודות שאי פעם קיבלתי מבית הספר, אוסף צדפים אקראי ודיסקים של טלנובלה ארגנטינאית וכוכבי דיסני ישנים. בתוך הארגז יש גם תעודה וסיכה שמציינות את כל 852 הקילומטרים שצעדתי בשביל ישראל. את כולם צעדתי לצד קבוצה של פדויי שבי, כחלק מפרויקט "ללכת שבי בשביל ישראל" של עמותת "ערים בלילה". מאז עברו 18 שנה, לשביל ישראל נוספו כמה מאות קילומטרים ולמדינת ישראל נוספו כמה מאות של פדויי שבי.

>>ים של דמעות: 15 שירים עצובים בעברית שיאווררו לכם את הרגש

במהלך המסע, פעם בחודש למשך שנתיים, נחשפתי לסיפורי עדות, זיכרונות אקראיים שסופרו לי מתחת לצילו של עץ אלה, בדיחות שחורות תוך כדי טיפוס על הר שלמה, חוויות קרב מהצד השני של גדר הגבול עם לבנון – ובעיקר נחשפתי לקבוצה של אנשים טובים, עם לב רחב ורגישות אינסוף. רוב הזמן הייתי הילדה היחידה שהתהלכה בין הרגליים של קבוצת האנשים הזו, ביניהם היה גם את אבא שלי, וכמו כולם גם הוא סיפר, התבדח ונזכר באותה חוויה משנת חיים. במשך שנתיים ותשעה חודשים מחייו היה כלוא בתוך צינוק חשוך ומבודד בדמשק, במרחק של לא יותר מ-300 קילומטרים מגוש דן.

אבא שלי נפל בשבי במלחמת לבנון הראשונה, בין השנים 1982-1985 התקיים מאבק להחזרתו שסבתא שלי מרים גרוף נהפכה להיות הסמל שלו. יחד איתה הייתה גם משפחה שלמה שנאבקה, חיכתה שהבן, האח, הדוד או האחיין יחזורו הביתה. אני נולדתי 12 שנה לאחר חתימת העסקה שהחזירה את אבא שלי הביתה. אני לא חיכיתי שאבא שלי ייצא מהשבי, אני חיכיתי שהשבי ייצא ממנו. במהלך חיי לא הצלחתי מעולם לייצר הפרדה בין האדם שהוא והטראומה שהוא חווה לבין אבא שלי, האמנתי שאבא שלי הוא החזק מכולם ובו זמנית הוא היה מצויר בדמיוני כשבוי בצינוק בדמשק.

במהלך חייו אבא שילם מחיר פיזי ונפשי גבוה, מחיר שקשה לפרט לסעיפים, ברובו הוא שקוף, חוויה שבמרוצת השנים למדינת ישראל קל לשכוח ולשים בצד. כשחייל נופל בשבי האירוע מצטייר ככישלון, וזה לא הולך יד ביד עם תסביך הגיבור של מורשת הקרב הישראלית. עבורי אבא שלי הוא גיבור, בכל נשימה ובדיחה, בכל חיבוק ובכל זיכרון, כל אחד מהם עטוף בצלופן דק ושקוף של כאב וטראומה. במהלך חיי, מבלי שביקשתי נהפכתי להיות נציגה של הסיפור המשפחתי, ובפרט חווית השבי של אבא שלי. גיליתי עד כמה קל לאנשים לשאול שאלות על הבלתי יתואר, לצפות ממני להחזיק את משקלן של מילים כה כבדות כמו צינוק, עינויים, שגעון, תקווה או פחד מוות.

תקופות רבות מחיי היה לי קל לספר לאנשים את אותם הדברים שאפשר למצוא בויקיפדיה. לפני שלוש שנים החלטתי שאני מוכנה לספר את הסיפור מנקודת המבט שלי, להכיר את החוויה של סבתא שלי, ולנסות להבין מה קורה למשפחה שמצטרף אליה בן משפחה נוסף – השבי. הוצאתי מהבוידם יומנים שסבתא שלי כתבה במהלך המאבק שלה, בהם היא מתעדת כל הפגנה או שיחת טלפון, כל מכתב שהיא כתבה לאבא שלי ומעולם לא הגיע אליו. היא שפכה אל הדף את ליבה, ודרך הדפים והמילים שלה קיבלתי תשובות לשאלות שמעולם לא ידעתי שהיו לי.

המילים של סבתא מרים הובילו אותי למצוא גם את המילים של עצמי, תוך כדי הקריאה ביומנים שלה נתקלתי ביום בו היא מספרת שנחתמה עסקה שאבא שלי לא כלול בה. היא מתארת את שיחת הטלפון שמודיעה לה כי שישה שבויים הולכים לחזור הביתה, אבל לא יוסקה, לא הבן שלה. באופן קוסמי כזה או אחר, התאריך שכתוב בפינת הדף הוא אותו היום בו נולדתי. זה הרגע שבו הבנתי שהסיפורים ששמעתי מאבא שלי, והחוויות שקראתי מיומניה של סבתא שלי, קשורים בחיבור בלתי נפרד גם לנקודת המבט שלי. מתוך מאות המכתבים שסבתא מרים כתבה ביומניה, את רובם היא פתחה או חתמה במילים "שלום ונשיקות".

עם הזמן השבי נוזל למגירות עמוקות של הנפש, שם הוא מתקיים לו ברקע של החיים עצמם. כמו לכל דבר בחיים, לא קיים מדריך להתמודדות עם פוסט טראומה, ובאופן ספציפי הדרך לחיות לצד טראומה שעם הזמן הופכת להיות בלתי נראית. אין את הדרך לדעת איך אפשר לעכל במערכת הרגשית חוויה מיותמת מאנושיות שאפילו הדמיון לא מעוניין לגעת בה. בימים אלה אני מלמדת את עצמי איך להשלים עם חוסר היכולת לגעת בכאב כשהמציאות לא מפסיקה לדפוק לי בדלת, כי המציאות כואבת ובלתי נסבלת. אין דרך אחת להתמודד איתה, אין מילות קסמים או תשובות חד משמעיות. אפשר רק לזכור לנשום ולחבק, ליהנות מהחופש שקיים בדברים הקטנים, לזכור לתת מקום ולייצר שדות בלתי נגמרים של חופש.
ההצגה "שלום ונשיקות" מאת עדי גרוף, העוסקת בחוויותיה כבת לפדוי שבי ובמפגש עם אותם יומנים של סבתא, תתקיים בתיאטרון הבית (נעם 5, יפו) ב-31.3 וב-1.4.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• תיאטרון
• תיאטרון הבית

דיסקליימר לפני שמתחילות: אתם לא תספיקו הכל. אלא אם כן יש לכם יומיים-שלושה, ואזדברו איתנו לגבי המלצות איפה לישון באזור. אם ברשותכם כמה שעות בלבד, בחרו את אחד-שניים מהאזורים או דגמו את מה שהכי מדבר אליכם מתוך הרשימה. מרחקי ההליכה אינם גדולים ותמיד אפשר ללכת על רצועת החוף (אם אתם באים מצפון, אנחנו תמיד ממליצים לעשות את זה חמושים במרגריטה קפואה מעלמה ביץ'. גם אם קריר בחוץ, ההליכה תחמם אתכם). במיוחד עכשיו, כשאירועי "מאירים את יפו" של עיריית תל אביב-יפו צובעים את הרובע באורות החגים, השוטטות בין מוקדי התרבות והאמנות של יפו יכולה לזמן הפתעות רבות וכדאי להתעדכן מראש באתר העירייה.

>> יפו זאת אהבה: 31 המלצות לוהטות לסופ"ש של רומנטיקה יפואית
>> יפו של הילדים: כל הדרכים ליהנות מיום יפואי מושלם לכל המשפחה

אפשר להתחיל מהשכונה הצפונית של יפו,שכונת נגה, המוכרת בעיקר הודות לתיאטרון גשרהנהדר והמדרחוב שבו הוא שוכן. המדרחוב מאובזר בבתי קפה, ברים וחנות טבע מעולה, ואם תזוזו מעט לצדדים תמצאו אתחנות הספרים החדשה והלוהטת אובלומובעל שלל אירועי התרבות שהיא מקיימת, גינה קטנה שמסביבה אופציות רבות לקפה ופחמימות איכותיות, עצי הדרים שפורחים בעונה ויופי רב. ממש מעבר לקצה הדרומי של השכונה תמצאו אתבית הבאר היפהפה בדרך סלמה, עוד זירה מקומית רוחשת של סדנאות, הופעות ותערוכות.

משכונת נגה על שלל חנויותיה המיוחדות אפשר להמשיך אל אזורשוק הפשפשים, מומלץ ורצוי לעשות את זה דרך הרחובות הקטנים שלהשוק היווניו/או גם לתפור על הדרך סיבוב בשדרות ירושלים המתחדשות, לצפות ברכבת הקלה, לחוש עצמכם בחו"ל ואולי אפילו לעלות עליה סתם בשביל החוויה. ואז לרדת. בסוף דצמבר יתהדר השוק היווני גם באירוע"מרימים את השאלטר"– אירוע האמנות של עיריית ת"א-יפו שחוזר בפעם השביעית, וישתלט על האזור עם עבודות פנים וחוץ של אמניםות כמו סיגלית לנדאו, מרים כבסה, דוד עדיקא, רפאת חטאב ואחרים.

האזור שלכיכר השעון, שהוא בעצם אחת הכניסות הרשמיות ליפו, הוא הכי יפה בעונה הזאת של השנה. לא, זה לא אומר שאין בו פקקים, אבל אנחנו בלי רכב באירוע הנוכחי אז איך אומרות, בעיה שלהם. מה שכן קורה בו הוא עץ כריסטמס ענקי שמוצב מדי שנה, ולצידו מיצבי אור חמודים שעושים קצת טוב על הלב. אז אם בחו"ל עסקינן – סיבוב בכיכר השעון יתבל עבורכם את החוויה. עכשיו שמישהו רק ידאג לשלג (מלאכותי, כן? אנחנו סובלים מהקור).

ברחוב שמעון הצדיק הסמוך נמצאתהגלריה של יערהשמציגה תערוכות מתחלפות; ובדרככם לשוק, או אחרי שתבקרו בו, אתם יכולים לעבור בגלריה המשגעת שלמגזין 3ברחוב עולי ציון, שהיא בכלל שלוחה של מוזיאון באותו השם שפועל בשטוקהולם. מי חשבה. מגזין 3 מפעילה גםחנות ספרי אמן קטנהומשובחת מעבר לרחוב, ואם תחליטו לרכוש משהו תוכלו לעלעל בו כשאתם עוצרים לקפה או לאכול באחד מבתי הקפה או המסעדות הרבות שמפוזרות ברחבי שוק הפשפשים – ובאמת, כל האופציות קיימות. בליבו של השוק תמצאו אתמרכז עמיעד,שבמסגרת אירועי "מאירים את יפו" עומד לארח את"בית המלאכה לממתקים של סנטה", אך לאורך השנה מארח גם תערוכות אמנות רבות.

תיאטרון הביתשל בית הספר למשחק ניסן נתיב גם הוא נמצא ממש באותו האזור, כך שאם אתם מגיעים בשעות הערב – מומלץ לבדוק מראש מה יש לראות, כי תמיד זה שווה (והרבה פעמים גם בועט, פרוע ונורא נורא כיף).

בשלב הזה תוכלו לחתוך רגע מזרחה, ולפני שאתם מתקדמים לכיוון הים יש שלושה מוקדים אמנותיים שנמצאים באזור של אצטדיון בלומפילד וממש לא כדאי לכם לפספס:

הראשון הואהתחייה 14, קומפלקס תעשייתי שהפך למרחב מלאכה ויצירה, שחלק ניכר מהחללים בו הוסבו לסטודיואים של אמניםות ומעצביםות בשלל ז'אנרים. היום הוא משלב 44 בתי עסק שונים: בתי מלאכה מסורתיים, גלריות לאמנים ותעשיות טכנולוגיה מתקדמת. בתחייה 14 מתקיימות כדרך קבע תערוכות מתחלפות, סיורים מודרכים וביקורי סטודיו, ובפטיו המלבלב שבמרכזו מתקיימות מדי פעם הופעות ומוזיקה חיה. זה גם מקום שבו תוכלו פיזית להתנסות באמנות, בסדנאות מעשיות שונות כמו זו הקרובה שבה תוכלו ליצור אהילים מנייר פליסה (כן, כן).

בהמשך רחוב התחייה שוכן אחד המתחמים הכי לוהטים בשנה האחרונה –מרחב 3426, שהיום אולי מכירים אותו יותר תחת השםבית רדיקל– אבל בית רדיקל הוא רק אחד המרכיבים בו. לצד החלל של הוצאת הספרים שמקיימת הרצאות ומפגשים עם האנשים הכי מעניינים בעיר, פועלת במקוםהגלריה של בית האדריכלשמציגה תערוכות אמנות ואדריכלות עכשווית, ופועלים בה עוד כמה מיזמים שבטח עוד נשמע עליהם. נציין רק שמדובר גם באחת החצרות הכי נעימות בעיר, שלאחרונה גם מתהדרת בבית קפה/מסעדה שכ-ו-ל-ם מדברים עליו.

בדרך, אם חלפתם בגינת כרונינגן הנעימה שליד האצטדיון, בטח ראיתם גם את המבנה הנאה שלמרכז המוזיקה העירוני של תל אביב-יפו, מקום שכולו אהבת מוזיקה ומאות ילדים, ילדות ובני ובנות נוער שמנגנים בו בשלל תזמורות, ומקיים באודיטריום היפה שלו שלל קונצרטים והופעות. שווה לעקוב ולראות אם אחת מהן משתלבת לכם בלו"ז.

התחנה הבאה שלנו, עם הפנים מערבה, היאיפו העתיקה, והיא, איך נאמר זאת בעדינות – עולם ומלואו. קודם כל, מדובר באחד המקומות אובייקטיבית הכי יפים בארץ. איפה עוד תמצאו סמטאות כאלה, מבנים אדריכליים כל כך מרתקים ואפס קליטה סלולרית? ובכן, זו כנראה ההזדמנות שלכם להתנתק קצת. מגיע לנו.

כל האזור של יפו העתיקה משופע בטבע עירוני, נוף לים והמון היסטוריה ותרבות. ברחוב הצורפים תוכלו למצוא אתגלריה שלושהנהדרת שמציגה תערוכות מתחלפות של כמה מהאמנים והאמניות הכי מעניינים בסצנה המקומית; אתבית קנדינוףשמלבד אוכל טעים יש בו גם אמנות ואירועים וגם גלריות נוספות וכמה סטודיואים של המעצבים הכי לוהטים במחוזותינו.

בין סמטאות יפו העתיקה עצמה, כן, כל אלה עם המזלות, יש מלא מה לראות גם כן.גלריות קטנות,סטודיואים פרטיים,חדרי תצוגהוגלריית חוצות בדמות קופסאות אור שמציגה תערוכות קבוצתיות מתחלפות והכי שווה לצפות בה בשעות החשכה. בגן הפסגהתוכלו לתפוס את התצפית הכי יפה לחוף הים, וכשתרדו ממנו לכיוון טיילת מפרץ שלמה – חפשו את התרנגולים שחיים שם על העצים. באלוהימה. על הטיילת עצמה פועלמוזיאון יפוותיאטרון יפו, שהוא במה לתרבות עברית-ערבית וגם בו רפרטואר של הצגות ומופעים כיפיים ביותר.

מהטיילת אין מנוס אלא להמשיך לנמל יפושלא מפסיק להתחדש.מרכז נא לגעתשנמצא בכניסה לנמל הוא אחת החוויות היותר מעניינות שאתם יכולים להעניק לעצמכם, והמחסנים 2 ו-3 שעברו לפני כשנתיים שיפוץ מאסיבי מלאים אפשרויות תוכן ובילוי – ממועדון הבארבי החדשועדבית המכולותשמפעיל מיזמים ותוכניות בנושא קיימות ואקולוגיה. ובנמל, כמו בנמל, אין כמו לשבת עם דרינק ולצפות על הים.

את אותו הדרינק (או אחד נוסף, לא שופטים) תוכלו לקחת איתכם לפארק המדרון, החלק הכי ירוק של יפו, שצופה גם הוא כולו אל הים ולאחרונה התחדש בכמה מפסלי החוצות הכי יפים בעיר, במסגרת פרויקט "אבץ" של המחלקה לאמנויות של עיריית ת"א-יפו. בקצהו הצפוני נמצא הפסל "שער כוכב" של נועה יפה, שאפשר אפילו לעבור דרכו, בהמשך, קרוב יותר אל החוף נמצא "ציירים על החוף" של אפרת נתן שדרכו תוכלו להתבונן אל הים, ובראש הגבעה שבפארק "לונה" של משה רואס, שאם תצליחו לתזמן את ההגעה שלכם אליו בשעת השקיעה – אשריכם.

יפו משופעת בעוד המון אפשרויות לחוויות. המרכזים הקהילתיים –מרכז אניס,בית צ'רנר,המרכז היהודי-ערבי,מרכז מנדלוגםמרכז פרס לשלום– הם כאלה שאפשר להעביר בהם ימים שלמים ולהשתתף בפסטיבלים, אירועים, שיחות, מפגשים, מופעים, הקרנות סרטים, פעילויות לילדים וכן הלאה.

וכמו שהתחלנו – כך נסיים – עם הים. הדבר הזה שנראה לנו כל כך מובן מאליו, אבל יש א.נשים ברחבי העולם שלא זכו לראות אותו אפילו פעם אחת בחייהם. והוא שם, לאורך כל הדרך וכמעט בכל מקום. אז אפשרו לעצמכם קצת ים, גם אם זה רק בפורמט של התבוננות אל האופק. גם זאת תרבות. אנחנו צריכים את זה.

>> אירועי "מאירים את יפו" של עיריית תל אביב-יפו מתקיימים כבר שנים בתקופת חנוכריסמס וכוללים השנה שלל פעילויות מיוחדות וסיורים בתשלום.כדאי להתעדכן כאן

• מאירים את יפו
• יפו העתיקה
• תיאטרון גשר
• תיאטרון יפו
• תיאטרון הבית
• גלריות

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת