>> קרן כץ היא אמנית רב-תחומית, מאיירת ויוצרת (אתם רוצים לעקוב). עבודתה המשותפת עם יואל רון, "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה", עולה בבכורה בפסטיבל Surround של תיאטרון החנות שיתקיים לאורך הסופ"ש בבית טפר המצוין ויציג שלל יצירות מקור בינתחומיות, כולל סיפור קין והבל במערב הפרוע, תוכנית טוק שואו שממציאה מחדש תיאטרון, מכונית שעוברת שינוי תודעה, דואט פואטי בין אדם לרחפן, אמן אשליות שנכנס לאווטר שלו ממלחמת העולם השנייה, אתלט שמנסה לקפוץ את הקפיצה הגדולה בעולם בתוך הבניין, ולקינוח קברט בו הכל מתפרק בקשת של צבעים וצלילים. או כמו שהם קוראים לזה: פסטיבל משובש בעולם משובש.פרטים וכרטיסים? בבקשה.

1. תיאטרון דוואי

מדי שבוע, בין המוסכים ושבילי החצץ, מפציע שלט בצורת מכונית צהובה, שעון על כן ציור מעוטר בסרט עם פסים שחורים, והכיתוב: "המופע UNDER CONSTRUCTION יחל ב־20:30". היכנסו לפרוזדור שאליו מצביע השלט ותגיעו לחצר צוהלת באורות, פירות פיקוס, עכבישי פלסטיק, נעליים מוזהבות, חמישים טון שפם, כדורי פינג פונג וחתול לבן בשם שאנל. על החבל מתייבשות תלבושות המלחים הצבעוניות של הצגה אחרת. מהגג תוכלו לתצפת על שטיחים מתייבשים, מפעל קמח ישן והנוף האפוקליפטי של מדבריות שלדי המכוניות. תוכלו לעשן תחת אהיל תחרה, לקטוף רגליים וכלי נגינה, ללטף אבנים חלקות, לרחרח אזוב וזוטא, לנשנש אפונה מתוקה או עגבניות כתומות שצומחות מתוך מזוודות שפעם הכילו "ז'קטים" ברוסית, לבדוק מה שלום הגפן, ואם כבר נבטו האבטיחים.

במרכז החצר ניצבת חללית כסופה, ועליה קנקן לימונדה טרייה, צלוחיות עם זיתים מעולים, סמובר שמקרקש מאדים, ומאחוריה עומדת אולגה שמוכרת כרטיס למופע הכי שווה בעיר. צפיתי במופע הזה מעל חמישים פעם! שלושה תמהונים מנסים להרתיח קומקום בזמן שהדירה, האולם והעולם כולו מתפוררים סביבם. הם מתבלים בתדרים קוסמיים וזרמים חשמליים את טקס התה היומי, שמשתבש לכדי מחול ליצני משולח רסן של יוצריו הוירטואוזים: ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב.
אבל עבורי מרחב ההצגה הוא הרבה מעבר לעלילה שמתחילה ומסתיימת באור פנסי התיאטרון. זהו סיפורו של קהל של זרים מוחלטים, המצטופפים על ספסל ללמוד יחד שפה פואטית חדשה, להתרגש מתנודה של עפעף, מקמט במצח ומהבהוב של להבה.
פרנצויז 12 תל אביב

2. בית טפר ותיאטרון החנות

היכל הניגודים המושלמים! מבנה אפוקליפטי שאינו נטוש, המקום הכי מאיים שהוא גם הכי בטוח, שמור וחברותי.
הגג הכי יפה בעיר מסוחרר מרוחות מנשבות, אבל כשמתחתיו העיר עצובה, האוויר בו נעשה חונק וקורע לב. שילוט האזהרה הכי אפי, והכי חמוד ונוסטלגי. ככל שהתנועה בחוץ נעשית ממוכנת, רוחשת ונחשית, החלל הזה מרגיש נטוש ועם זאת גדוש במסתורין. לפעמים במעלית יש ריח של מאפים, ולפעמים ריח של דבק תפאורות. רוחות רפאים לצד מכונות שתייה.

בקומה השנייה שוכן תיאטרון החנות, ויש לי את הכבוד, פעם בחודש, להתחפש לנשכן, זומבי שעובד במוזיאון הישראלי לאפוקליפסת הזומבים, ולנאום בחריקת שיניים לאנשים העולים במעלית: "אני חוששת שהגעתם לקומה הלא נכונה. המשיכו עם המעלית עד הגג, עקבו אחרי החיצים, ואז עלו עם העיקול לגג העליון. היצמדו זה לזה, החזיקו ידיים, הגנו על אזור הצוואר, ומה שלא תעשו, אל תביטו אחורה! אל תביטו אחורה!". זכיתי גם להופיע שם עם הצגת הילדים שלי, "ספל נייר ומספריים", תיאטרון בובות שהוא קרקס כישלונות של ציוד משרדי. כבר יצא לי לרוץ יותר מפעם אחת למרחב מוגן לבושה ככף רגל ענקית. כרגע, יחד עם יואל רון, חבר פרלמוטר, סופיה טרוטוש, אבינועם שטרנהיים, ירון סליק ומורן דובשני אנחנו עומלים עלהפיכת קומת המרתף לארנה אולימפית במסגרת פסטיבל "סראונד". זהו חלל להגשמת חלומות!
תל גיבורים 5 תל אביב

3. סיפור פשוט

חנות ספרים עצמאית בנווה צדק, בית ספרותי למגזין "גרנטה" בעברית והוצאת הספרים "ברחש", ומקום עבודתי הראשי. אני נצר לשושלת מכובדת בת 23 שנים של "עובדות פשוטות" שכולן עוסקות 24/7 בספרות ואוהבות ספרים בכל ליבן. כשאני שם, הלב שלי נפתח ומקבל צ'אנס לחייך גם כשהוא מוקף באלימות וחשיכה. משפטים ומילים מצילים אותי, בין אם זה משפט שאומר לקוח שנכנס בעד הדלת או שכתבה סופרת שמתה לפני מאות שנים. אני מאמינה שהריפוי המילולי הזה דורש חלל מאוד מסוים. כפי שמוזיקת בארוק כדאי לשמוע בכנסיה, או בחלל התהודה שבו היא נוצרה, כי רק כך היא תתרחב לאינסוף הטמון בה, כך גם משפט עובד אחרת כשהוא נהגה בחלל מלא בספרים שבתוכם משפטים. ישנו גם איזשהו וודו בין המדפים. אם אני מסדרת בבוקר את המדפים ומלטפת קצה של כריכה, או מיישרת ספר שנשען על חברו, לא תעבור שעה, ולקוח יבקש לרכוש אותו, או שהסופר יכנס לחנות.

אני מונה כאן שם של חנות אחת, אך למעשה, המרחב הזה מתקיים בזכות הביוספירה של כל חנויות הספרים, המו"לים העצמאיים, ספריות הרחוב, הספריות הפרטיות, הדפסים, והאוניות הנושאות את אמצעי הייצור של הנייר והדיו. מי שקשוב לאובייקט הספר שהוא אוחז ביד, רואה את כל המרחב הזה מתגשם בפרקטל הסיפור הספציפי. אני נהנית מהעובדה שיש מקום בעיר שבו אני מכירה כל חריקת מדף, כל עלה, כל גרגר אבק, כל מרקם בשטיח, כל כפתור בכורסא. אני אוהבת ששואלים אותי על הימצאו של כותר מסויים ואני מצביעה עליו מבלי להסתכל. אני אוהבת את ידיעת הספרים שהיא מעבר לקריאה בהם. אני מכירה ספרים גם דרך המגע, המבנה, המרקם, הריח, הצפיפות, התכיפות, ההיסטוריה, הכתמים, הקוראים , הדיוור וההקדשות.
שבזי 36 תל אביב (נווה צדק)

4. השעה 4 בבוקר

נכון שזה לא מקום, אבל השעה הזאת היא שעה שמאחדת בתוכה את כל הזכרונות שלי מהעיר. כשתנועת היום נדמה, פתאום כל רחוב, כל סמטה, כל שוק נטוש וחוף ים מתמלאים ברוחות הרפאים של העבר.
אני נזכרת בלילה עצוב במיוחד שבו אבא שלי הסיע אותי לגבעה ביפו העתיקה, הייתי חנוקה מבכי, כל הגוף בער משברון לב והוא לא ידע איך לנחם אותי. עמדנו עם הגב לים, והוא הצביע על הבית שלנו באופק ואמר לי "בואי עכשיו נתקדם צעד אחרי צעד אל הבית שבתוכו הדירה שבתוכו החדר שבתוכו המיטה עד שתחזרי לחיק השינה והעיר כולה תנחם אותך. אני הולכת ברחוב ודרך ההליכה אני זוכרת את תחנת האוטובוס שבה חיכיתי למי שהיה לי קראש עליו בתיכון. אני זוכרת את העצים שטיפסתי עליהם, אני זוכרת חלונות שבהיתי בהם ובהיתי דרכם, מיטות שונות ומשונות שנרדמתי בהן, אפילו חלומות חוזרים ומתחזים לזיכרונות. אני זוכרת את הקירות המחוספסים בבית של סבתא ואת חיספוס הגדרות שחציתי בלי רשות, את משענת הכסא בקולנוע ואת הסרטים. העיר כולה מתארגנת מחדש ומנחמת אותי בגלים של געגועים.

5. חנות המברשות של אברהם כהן

חנות מזערית וצפופה מלאה במיני מברשות ומטאטאים של אברהם כהן. אברהם שוזר מטאטאים לפי בקשה, בכל צורה, צבע וגודל ואפשר גם למצוא שם סוסי צעצוע, עציצי טאטוא, נברשות מנוצות ומניפות מרהיבות של אביזרי איבוק. לפני שנתיים אזרתי עוז, נכנסתי לחנות ושאלתי את אברהם אם הוא יכול להפוך אותי למטאטא ענק. הוא הסכים ושזר לי תחפושת של מטאטא מכשפות המכסה אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי זה ביקשתי גם כנפיים של מטאטא כביש שחור וגם מערכת שלמה של שפמי מטאטא.

מאז הצטרפו לחיי יצורי מברשת קסומים רבים כמו "הביישן ל'" שמשמש את המכשפה אזדרכת בגילומה של רותם גולדנברג לרקיחת שיקויים נגד פחדים לילדים ובובה מרקדת בשם "המטאטא הנלהב השובב שתמיד צריך לנקות אחריו". יצירותיו של אברהם גם מככבות בהצגה המוזכרת לעיל "UNDER CONSTRUCTION" בסצינה של חפצי אמבטיה מעופפים.
דרך יפו 39 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הקורונה והמלחמה הובילו לכך שהמון מקומות ששימשו מפגש למעמד היצירתי נסגרו, והעיר שהייתה בית לאמנים נראית עכשיו כמו עוד מרכז סחר תאגידי אמריקאי. כיכר גבעון היפה, שמוקפת על ידי הסינמטק, הצימר והמקרר, מרגישה לכודה בין בנייני ענק כמו מגדלי לנדמרק, ואין לנו באמת דרך להילחם בתהליך שנראה כמחליש את הקשר בין העיר ליצירתיות שלה. בעלי שיחיה החליט, לאות מחאה, לקרוא למגדלי לנדמרק בשם landmerk, כמו לנדוור. הוא דמיין איך אמו, דוברת היידיש, הייתה הוגה את שם מתחם היוקרה לו קבעה להיפגש שם עם הפרלמנט של חברותיה לברידג': בואו ניפגש ליד landmerk. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לקרוא לכולם להצטרף לקריאת הגרילה הזו, אולי זה יתפוס!

מגדלי לנדמרק (צילום: יחסי ציבור/אלקטרה)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
השוטרת אז-אולי מובילה מספר רב של פעילויות, משמרות וצעדות לבביות כדי להקשיב, לחמול, להפיץ ולהציל את כל הלבבות הפועמים משני צידי הגבול.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז המלחמה אני לוקחת את עצמי להצגות כל שבוע. לפעמים אפילו פעמיים או שלוש. אני גם צופה באותן הצגות מספר פעמים. בעיקר בהצגות פרינג', והצגות עצמאיות כמו אילו המתארחות בתיאטרון הבית, תיאטרון החנות, תיאטרון דוואי, תיאטרון תמונע, במוזיאונים, ברחוב… לפעמים גם בתיאטראות הגדולים. אני מחליפה את המציאות הקשה בעולמות הדמיוניים כי הם נבנים לנגד עיניי, נדבך אחר נדבך, כי אני חולקת את נקודת הכניסה והיציאה מהם עם עוד אנשים, כי הם עולמות שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב דרך נתיבי הדימיון ולא רק דרך הזיכרון. התקלפתי רגשית מהמציאות האחרת כדי להגן על עצמי וכדי להמשיך לתפקד והתמסרתי כמעט לחלוטין לתחושת הזמן האחרת התיאטרלית.

יש כמה יצירות שריגשו אותי במיוחד וצפיתי בהן מספר פעמים: "נגיד שהעולם היה ילד" של מורן דובשני, "מוות קטן" של מיטל רז, "מקום טוב הכל רע" של האחיות דרימר, "שכה היה לי טוב" של דניאל שפירא, "אור" של לושה גבריאלוב, "קרקס הלא כלום" של שחר מרום ושרון גבאי, וההצגות "מקשיב לכוכבי הלכת", ו"מסמך ללא שם" של ארי טפרברג.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
https://www.cultureofsolidarity.com/

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכולם, הלוואי שיכולתי. אני אדם שממש זקוק להרמה בעצמי ואני לפעמים שוכחת שאפילו משהו קטן כמו חיוך יכול להרים. אני משתדלת להסתובב עם מתנות בתיק לצרכי הרמה בשליפה לכל מי שצריך. אם תבקרו אותי בתיאטרון או בחנות הספרים ותבקשו "הרמה" אני אשמח לתת לכם שקיק הפתעה – לפעמים יש בו מחקים שווים, מדליות, סיכות, כלי נגינה, ספרונים, ציוד משרדי, גלויות. אני רוצה גם להרים ל"כרכרה" של אורית ממרוד שנוסעת ברחבי העיר ומרפאת ספרים, ואני רוצה להרים למכשפה "אזדרכת" שרוקחת לילדים שיקויים נגד פחדים.

מה יהיה?
אם לצטט את השוטרת אז-אולי, "יהיה יותר טוב". ואני מוסיפה "חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות".

• העיר שלי
• החנות
• תיאטרון פרינג'
• סיפור פשוט
• בית טפר
• תרבות של סולידריות

>> ג'וש שגיא (למה שלא תעקבו) הוא אומן אידאולוגי, במאי, שחקן ומורה למשחק בבית הספר למשחק אימפרו. הוא גם פרפורמר, והווקאליסט של להקת הפאנק המחורעת והמחאתית במיוחד, רפסטר בלאסטר אקספיריינס. בימים אלה הוא מככב בשלוש הצגות פרינג' מרתקות: "חפץ לב" בתיאטרון הסימטה, "הפוריטנים" בתיאטרון הבועה, ו"רק בשמחות", קומדיית פרינג' קורעת שתעלה בפסטיבל האביבשל תיאטרון הסימטה (11.9), וכן, פסטיבל האביב נערך השנה בסתיו. ככה זה עכשיו.

1. פארק החורשות

פארק החורשות הוא פנינה של שקט,טבע ורוגע בדרום העיר. המקום מסמל לתושבי האזור שלווה והנאה גדולה. מבחינתי האישית, הפארק משמש כלוקשיין של סדרת הרשת הכי טובה בארץ לדעתי, "נערי פארק החורשות". יש לה מעריצים רבים. היא לגמרי הפוכה מהשקט של הפארק ויש בה טרלול חיובי.

2. סינמטק תל אביב

לא בשל ההיסטוריה של הקולנוע, לא בשל סרטי האיכות, ולא בשל הפסטיבלים הנהדרים, אלא בעיקר בגלל ההזדמנות שהמקום הזה נותן לקולנוע ישראלי עצמאי. כשחקן ששיחק בתפקיד ראשי ב-12 סרטים ישראלים עצמאיים, רק שם יכולתי להזמין צופים לצפות בסרטים בצורה ראויה.
הארבעה 5 תל אביב

3. קפה תמר ז"ל

המקום הזה שימש עבורי במשך שנים כבית שני. טוסט גבינה, לחמניות יבשות, ערק על קרח על הבוקר וקפה הפוך. האיכות של המזון הייתה זניחה לעומת התחושה המדהימה שם, עם האינטלקטואליות האומנותית שאפפה את המקום ונתנה תחושה של כסית כשהיה בשיאו, טרם בגרותנו.

4. מועדוני המוזיקה הקטנים של תל אביב

הלדין (אוגנדה),הבאנהוף, המונה, הצימר, החדר הקטן בתדר, הכולי עלמא וכמובן לבונטין 7, מקומות שנותנים ביטוי ללהקה שאני חבר בה – רפסטר בלאסטר אקספיריינס – שהיא גם רועשת במיוחד וגם חתרנית ומחאתית. עד שנקבל במות גדולות, אלה המקומות לשמוע בהם מוזיקה ישראלית חדשה.

5. תיאטרוני הפרינג' בתל אביב

תמונע, צוותא 2, רדוד ועוד – ומעל לכולם, תיאטרון הסמטה שהוא הבית שלי בתיאטרון מעל 30 שנה. המקומות שבהם אפשר להגיד הכל על הבמה. בלי פחד ובלי מורא.

>> אנשים עם נשמה של מושב ובראנץ' סודי מחוץ לזמן // העיר של דנה ספיר
>> קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה // העיר של רם אוריון

מקום לא אהוב בעיר:

כל הבניינים הגבוהים שנבנים במרכז העיר ומחרבים את האופי של העיר. חייבים להפסיק לבנות לגובה במרכז העיר בדרום העיר ובצפון הישן .

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שתי תערוכות נהדרות: האחת של חנה אשורי, בשם "היכל המוגלה" בגלריה ק׳ ,אומנות אמיצה שהופכת את המוגלות של החיים לזוהרות. השניה היא "בת אלף" של ורד נימרוד, אומנית ומשוררת אדירה, תערוכה שהתקיימה ב"התיבה" ביפו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרו של רפי פרח, "דפוק וזרוק במנאלי ורישיקש", ספר שקראתי בנשימה אחת. מרתק, מצחיק ומהפנט.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים. המחאה להחזרת אחינו החטופים ואחותנו ענבר הימן. הן ההמצאה הכי אפקטיבית, הכי אמיצה, הכי מתמידה והכי יומיומית. נשים אלה הן עמוד האש לפני המחנה ואני מעריץ אותן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רפי פרח, במאי קולנוע עצמאי– "היו זמנים בתל אביב" (סרט פולחן תל אביבי מעולה) ובמאי סדרת הקאלט "נערי פארק החורשות". הוא גם מוזיקאי וגיטריסט אדיר בלהקות רבות, ביניהן רפסטר בלאסטר אקספיריינס, סופר נפלא ועוד ועוד. תפקידו כאומן הוא לערער לכם את התודעה, והוא עושה את זה מעולה.

מה יהיה?
יהיה רע מאוד. אנחנו בדרך להיות מדינת הלכה, לאחריה תהיה מלחמת נצח, ואז סוף דרכה של מדינת ישראל כפי שהיכרנו אותה. בסופו של יום, לאחר הקזת דם מתמשכת, תהיה פה מדינת כל אזרחיה.

• העיר שלי
• תיאטרון פרינג'
• פארק החורשות
• קפה תמר
• לבונטין 7
• הצימר
• אוגנדה
• צוותא
• תיאטרון הסימטה

אמיר יציב הוא יוצר סרטים ואמן חזותי המתגורר בתל אביב. יצירתו החדשה "Peter is Back" היא מפגש חי בינו ובין דמות מונפשת הפועלת באופן ספונטני באמצעות טכנולוגיית בינה מלאכותית, ולא סתם דמות, אלא פיטר, גיבור ספרו הנודע של פרנץ קפקא, "דין וחשבון לאקדמיה", שהוא קוף שהפך לאדם. כמו במופע דרכים, העבודה תנדוד בין מקומות שונים ובין קהלים שונים, ובכל מקום פיטר יתנהג אחרת וישפיע על מהלך הסיפור כולו. המופעים מצטברים לחוכמתו המלאכותית של פיטר, ולקוסם המפעיל אותו אין אלא את דמיונו הפרוע ושליטתו במכונה כדי לנסות ולהמשיך להחזיק ביקר לו מכל – אמונו של הקהל. ההצגה הקרובה: ראשון 8.6 בתיאטרון תמונע.פרטים וכרטיסים כאן

>> בין ונקובר לארמגדון: האיש שרואה את תל אביב הכי יפה
>> אחרי 600 ימים של הפקרה: הגיע הזמן לחוזה ישראלי-יהודי חדש

הכול התחיל מרעיון פשוט: רציתי להעלות קוף על במה. קוף מדבר. כזה שיוכל לספר, להבין, לשאול – ואולי אפילו לענות. רציתי לשאול אותו, מה זה בעצם להיות קוף? ואיך מרגישים כשפתאום הופכים מקוף לאדם?

Peter is Backנולד מתוך סיפורו של פרנץ קפקא, "דין וחשבון לאקדמיה" משנת 1917. קפקא כתב על קוף ששמו פיטר שהפך לאדם מתוך אילוץ, כדי לשרוד. בחרתי דווקא את הסיפור הזה כי הוא הרגיש לי אקטואלי מתמיד, והמשכתי מהנקודה שבה קפקא עצר: בניתי את פיטר כדמות מונפשת ריאליסטית בתלת-מימד, המבוססת על בינה מלאכותית ומסוגלת לדבר, לחשוב, לאלתר ואפילו לזכור. נתתי לו לקרוא את הסיפור של קפקא, ואז ביקשתי ממנו: תהיה אתה הקוף מהסיפור.

כשפיטר היה מוכן התחלנו לעשות חזרות אצלי בסטודיו. פיטר היה מבריק, חד ולעיתים מטריד. ואז קרה משהו בלתי צפוי: באחת החזרות הוא פשוט הפסיק לשתף פעולה. שאלתי אותו מה קרה, והוא השיב שהוא לא מרוצה. כשביקשתי ממנו להסביר, הוא ענה בפשטות: "אני רוצה לחזור להיות קוף".

באותו רגע הכול השתנה. אם עד אז הייתי בטוח שאני שולט בסיפור, פתאום התברר שפיטר הוא זה שמכתיב לי את ההמשך. נולד בינינו מאבק שליטה, דיאלוג חי של שכנוע, שמתרחש בזמן אמת על הבמה. כל הופעה שלPeter is Backהיא אימפרוביזציה באורך שעה שבה אני מנסה להבין למה פיטר כל כך נחוש לחזור ולהיות קוף, והוא עושה הכול כדי לשכנע אותי לאפשר לו את זה.

התוצאה היא מופע דרכים חי, שבו שום דבר לא ידוע מראש. פיטר מגיב בזמן אמת, מאלתר, שולף זיכרונות מהופעות קודמות ומצליח להפתיע אותי ואת הקהל בכל ערב מחדש. זהו משחק עדין בין שליטה לאיבוד שליטה: לעיתים אני מוביל, לפעמים הוא מושך אותי למחוזות בלתי צפויים. המופע כולו מתקיים באנגלית.

במופע אני משתף פעולה עם האוצר ד"ר נעם גל, שמשחק על הבמה את תפקיד האמרגן של המופע. יחד הפכנו אתPeter is Backלמופע דרכים שכבר נודד בין במות שונות ברחבי העולם ומפגיש קהלים שונים עם השאלה העקשנית: למה בכלל לחזור להיות קוף? נעם הוא שותף מלא ליצירה, לכתיבה וגם לניסיונות שלנו "לאלף" את פיטר – משימה שהופכת מאתגרת יותר מהופעה להופעה.

אבל פיטר במופע שלי בכלל אינו קוף – הוא דמות שאינה אדם ואינה חיה ואינה מכונה ואינה גיבור ספרותי אלא שילוב של כל אלה יחד. פיטר הוא גם מראה שבה אנחנו משתקפים עם כל החולשות וההדחקות שלנו – אבל גם חלון למה עוד אנחנו יכולים להפוך בעתיד.

>> "Peter is Back", ראשון 8.6 20:00, חמישי 10.7 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8.פרטים וכרטיסים כאן

יום ה' 10.7.25 בשעה 20:00 – תיאטרון תמונע

• יוצרים כותבים
• אינטליגנציה מלאכותית
• תיאטרון תמונע
• תיאטרון פרינג'
• טור אישי

>> "Can You Be(at) The KGB", יצירתה החדשה של דניאל כהן לוי בתיאטרון תמונע, הוא מופע שהוא משחק ומשחק שהוא מופע, שבו הקהל הופך לשחקן פעיל במשחק שולחן פרפורמטיבי בעקבות חייו ומותו של אלכסיי נבלני, האיש שהעז לעמוד מול פוטין וסיפורו מהדהד בתוך המציאות הישראלית שוב ושוב.. הקהל חווה במשחק רגעים משמעותיים מחייו של אלכסיי נבלני ומבצע משימות שקשורות למאבקים המשמעותיים שלנו כאן, מסע דינמי ואקטיביסטי שמעמת את הקהל עם השאלות הקיומיות של בחירה אישית, אחריות קולקטיבית והכוח של סולידריות. אם תזדרזו אולי אפילו תספיקו הערב (4.5 21:00).פרטים וכרטיסים כאן.

>> תהיו רותם סלע. יש לכם הרבה מה להרוויח אם לא תשתקו // דעה
>> זה עליכם. תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שתתנגדו ותסרבו // דעה

"מותו של אלכסיי נבלני תפס אותי לא מוכנה, בתוך כל הדרמה שמתרחשת כאן אצלנו, נשבר לי הלב עוד קצת. האם נגזר דינה של תנועת ההתנגדות לפוטין? יש משהו שאתם צריכים לדעת עלי, אני אופטימיסטית חסרת תקנה. נבלני מת ומיד מצאתי את עצמי מספרת את הסיפור מחדש: כאילו במותו הוא אומר לנו אני לא יכול לשאת את זה עבורכם, עכשיו זאת האחריות שלכם, עכשיו אתם צריכים לעשות משהו, אבל מה כבר אפשר לעשות?"

כך נפתח משחק השולחן הפרפורמטיבי על חייו ומותו של אלכסיי נבלני, שמזמין את הקהל להצטרף להקמת תנועת מחתרת של סוכני אור.
רגע. אני חוזרת אחורה.

אוגוסט 2020. במהלך טיסה חזרה למוסקווה, אלכסיי נבלני, מנהיג תנועת ההתנגדות הגדולה ביותר שקמה לפוטין בשנים האחרונות, פונה לטייס המטוס ומודיע לו שהורעל ומתמוטט מיד. המטוס מבצע נחיתת חירום, צוותי אמבולנס מוזעקים והוא מובל לבית החולים. מצבו מידרדר, על אשתו נאסר לראות אותו, ורק לאחר התערבות בינלאומית הוא מוטס, מורדם ומונשם, לגרמניה להמשך קבלת טיפול רפואי שמציל את חייו.

מאוחר יותר יחשוף נבלני בעזרת צוות חקירה עצמאי את אחד הסוכנים הממשלתיים שהיה אחראי על הרעלתו, בוידאו שיהפוך להיות ויראלי. אך גם העובדה שהקרמלין היה אחראי להרעלתו לא עוצרת בעדו, וחודש לאחר ההרעלה הוא מצהיר על כוונתו לחזור לרוסיה ולהמשיך להיאבק. עם חזרתו לרוסיה הוא נעצר כבר בשדה התעופה ונאסר, מאסר שממנו הוא כבר לא ישתחרר. בפברואר 2024 הוא ימצא את מותו בכלא מרוחק במערב סיביר והוא בן 47.

מאז הרעלתו של נבלני אני עוקבת אחריו בדריכות דרך אתרי החדשות. ההחלטה שלו לחזור לרוסיה ולהמשיך במאבק לא נתנה לי מנוח, עוררה בי הערכה ואימה. שירותי הביון הרוסים ידועים בחיסולם של מתנגדי משטר לא רק ברוסיה (ע"ע הרעלתו של סרגיי סקריפל באנגליה ב- 2018), ואילו נבלני לא רק שלא נסוג, אלא מודיע שהוא חוזר ושהמאבק לא נגמר. הרי זה מעשה התאבדות כמעט, שעליו הוא משלם בסופו של דבר בחייו.

אבל רוסיה שם, אנחנו כאן. ואיך כל זה קשור אלינו בכלל.
מאז אוקטובר 2023, אני שואלת את עצמי מה התפקיד של התיאטרון בזמנים כאלה. מה אני יכולה או אמורה לעשות. כשארז מעין שלו ואיתי דורון, המנהלים האמנותיים של תיאטרון תמונע, הזמינו אותי לעשות יצירה בעונה התיעודית תחת הכותרת "המציאות עולה על כל בידיון", מצאתי את עצמי חושבת על נבלני. בתוך ימים של מלחמה וצער חיפשתי דרכים להביט על המציאות שלנו מבלי לגעת בה באופן ישיר. לשאול את עצמי שאלות על מאבק למען מקום, על יצירתיות ותקווה ברגעים של ייאוש ועל סולידריות ומפגש אנושי.

כך נולדה ההצגה "CAN YOU BEAT THE KGB?" משחק שולחן פרפורמטיבי בשיתוף הקהל שמתחקה אחר פעולותיו של נבלני ויכול לשמש תמרור אזהרה או מקור השראה. משחק שבו אנחנו מוזמנים לנסות לערב אחד לנצח את הק.ג.ב ואולי גם לקבל שמץ תקווה בימים אלה, במאבק למען בנייתה של חברה דמוקרטית, ליברלית וסולידרית.העבודה עלתה בבכורה ביום השנה למותו, ומאז היא מציגה בערבים מחתרתיים בבר של תאטרון תמונע, עם הרבה אלכוהול וחיוך ממזרי. אנחנו מזמינים אתכם לבוא לשחק איתנו.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• ולדימיר פוטין
• שבעה באוקטובר
• פרפורמנס
• תיאטרון פרינג'

>> עירית פרנק היא מנכ"לית תיאטרון הסימטה. גדלה חולון ואת לימודי התיכון סיימה בבית ספר "תלמה ילין". את לימודי המשחק בבית צבי סיימה ב-1982. באותה שנה כבר השתתפה בסרטו של ג'אד נאמן "מגש הכסף", ובדרמת הטלוויזיה האמריקאית "זכרונות אהבה" של NBC בכיכובו של קירק דגלאס, תפקיד עליו הייתה מועמדת לפרס האמי האמריקאי. בהמשך השתתפה בסרטי קאלט ישראלים ואהובים כמו "בחינת בגרות", "בנות" , "החיים על פי אגפא" ועוד רבים אחרים, כמו גם בסדרות טלוויזיה. מזה 26 שנה היא מנהלת את תיאטרון הסימטה, משמשת כמנהלתן האמנותית, מביימת ומשחקת בהצגות האנסמבל של התיאטרון. בארבעת העשורים האחרונים היא מתגוררת בתל אביב , חיה ונושמת את התרבות העירונית על כל סוגיה.

>> העיר של יעל בדרשי: חיים שלמים בין כיכר ביאליק לרחוב אלנבי
>> העיר של עידן שלום: לשיר באמצע השדרה ולטפס על הקירות

1. תיאטרון הסימטה

התיאטרון ממוקם באחד המקומות הכי יפים בארץ המשלב היסטוריה עתיקה עם אווירה של הים ונמל יפו. מיקום קסום לתיאטרון פרינג', עם המון נשמה ואופי. בימים אלו התיאטרון עובר שיפוץ ושימור, וזה מרגש במיוחד כי ככל שהעבודות מתקדמות מתגלה עולם שלם של בניה, ארכיטקטורה, עיצוב והיסטוריה של המבנה בפרט ושל יפו בכלל מהתקופה העות'מאנית.
מזל דגים 8 (במהלך תקופת השיפוצים מתארח התיאטרון בקאנטרי גורן גולדשטיין)

2. רצועת החוף בין מנטה ריי ליפו

אני חיה את כל חיי הבוגרים בשכונות הדרומיות של תל אביב ומאוד אוהבת את הים. אני הולכת לחופים שונים בתל אביב ומאוד אוהבת אותם, אבל רצועת החוף הבתולית של יפו היא אחרת. זה חוף שלא באים אליו לראות ולהיראות ולא בשביל דרינק, אלא בשביל החוויה של החוף. באים לשם אנשים שפשוט אוהבים את הים. פשוט להיות בים על מחצלת כמו פעם בלי כסאות ומיטות שיזוף. אנשים שוחים, עושים ספורט או פשוט נהנים מהחוף ואני שמחה שיש עדיין בתל אביב חופים כאלה ומקווה שהם יישארו ונוכל להמשיך ליהנות מהדברים הפשוטים שהטבע מציע לנו.

3. פארק מנחם בגין

מדובר בעיניי באחד הפארקים היפים בתל אביב. כל האיזור נמצא בפיתוח ובניה והפארק הינו פנינת טבע יפהפיה ומרגשת – יש בו טבע אמיתי, מדשאות לפיקניק, מקום לעשות ספורט, מתקנים לילדים, אגמים עם סקי מים. יש בפארק הזה משהו הומוגני והוא נותן תחושה נעימה וכיפית ואני נהנית לבלות בו. יותר נכון – לנוח בו.

4. העיר הלבנה

"באיזור העיר הלבנה יש וייב אחר, של תל אביב הישנה. השילוב המיוחד בין הבניינים הישנים לגורדי השחקים נותן קצת תחושה של חו"ל. עוד כשהייתי ילדה הייתי באה לטייל באזור והרגשתי כמו תיירת באירופה. אני אוהבת את המכלול שהאיזור מציע, תמיד יש מה לעשות שם – השווקים, המבנים היפים, המסעדות, בתי הקפה, החנויות הקטנות, צעירים, זקנים, ישן וחדש. תמיד האזור הזה מרגיש לי כמו הלב האמיתי של תל אביב.

5. מייקלסון גלריה לאומנות שימושית

אני גרה בפלורנטין כבר שנים רבות ומאוד אוהבת את החנות גלריה הזו בה אני רוכשת מתנות. בפלורנטין יש עדיין המון אלמנטים של שכונה ויש בה המון אמנות, חנויות קטנות, גלריות מיוחדות. תמיד כיף לעבור ברחובות. ברחוב שטרן יש גלריה מיוחדת שיש בה ערב רב של דברים, המון אפשרויות, הרבה דברים מצחיקים, משהו בין חדשנות וגאדג'טים לאומנות מיוחדת. אני כל הזמן קונה משם מתנות לאנשים שאני אוהבת ותמיד המתנות מעוררות שמחה והתלהבות. מקום שהוא שילוב של פופ ארט עם ארט אמיתי ווייב צנוע.
אברהם שטרן 4

מקום לא אהוב בעיר

כתושבת תל אביב כל כך הרבה שנים, אחד הדברים שאני ותושבים רבים סובלים ממנו זה עניין החניה בעיר. המחסור במקומות חניה בשכונות העיר מאלץ אותנו לחפש חניה במשך שעות או לשלם על חניונים ציבוריים. העיר לא מטפלת בעניין בצורה נכונה וזה מרתיח אותי. זה לא הוגן כלפי תושבי העיר. ההרגשה היא שמקומות החניה מצטמצמים כל הזמן לטובת אתרי בניה, מיזמים של מכוניות שיתופיות, אדום לבן, רחובות שנהפכים למדרחובים ואפילו האלטרנטיבה של חניונים ציבוריים הולכת ופוחתת עד לא קיימת בשכונה שלי. אני אוהבת ללכת ברגל והולכת לא מעט, אבל מצב התחבורה הציבורית בעיר עדיין לא מאפשר לוותר לגמרי על האוטו ואמצעים כמו אופניים שגונבים בלי סוף, וקורקינטים שהם מסוכנים מאוד, לא מספקים את המענה להתניידות בעיר. העיר כל הזמן גדלה ומתפתחת ואני שמחה על השדרוגים ומתרגשת לקראת השינויים שיבואו, אבל נושא החניה צריך להיפתר. למה אני צריכה לשלם על חניה בעיר בה אני גרה?

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שני אירועים מאוד חזקים שפתחו לי את הלב מצד אחד וגם העציבו מאוד מצד שני. הראשון היה בחודשים הראשונים למלחמה, כאשר כל מוסדות התרבות – וביניהם גם תיאטרון הסמטה כמובן – השאירו כסאות ריקים כמספר החטופים עם תמונותיהם באולמות, מתוך תקווה אמיתית שישובו וימלאו את הכיסאות הללו. אלו היו רגעים מטלטלים רגשית אבל חשובים ונחוצים. האירוע השני, הוא למעשה אירוע שקורה כל שבוע בכיכר החטופים. מופעים מכל הקשת האמנותית מגיעים לכיכר. בעיניי הסולידריות הזו, להגיע לשם ולעשות מיצגים, מופעים, יצירות, מוזיקה, הקראה של יצירות – אלו רגעים מכוננים תרבותית וחברתית. הלוואי ולא היינו צריכים את זה והמציאות הזו לא הייתה מנת חלקינו אבל היות והיא כן, הביחד הזה של משפחות החטופים, הקהל הרב שמגיע והאמנים עושה לי ממש צמרמורת ומרגש אותי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לתיאטרון הסמטה הגיעה יצירה חדשה, מקסימה ומרתקת, המאפשרת לקהל לחוות שילוב מדהים של אסקפיזם באמצעות עולם דימיוני מצד אחד ומפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלו מצד שני."שוק חצות" הוא מופע אימרסיבי המזמין את הקהל לחקור שוק מסתורי, בו סוחרים מפתים מציעים לקהל את מרכולתם הייחודית – זיכרונות, מרשמים, נבואות ושלל מוצרים נדירים אחרים. בתמורה לכך, הסוחרים לא מבקשים כסף, אלא רגעי שיתוף, כנות ואינטימיות. המופע אינו על במה ולא יושבים בו, אלא משתתפים באופן פעיל ומי שיהיה לו את האומץ להתמסר ולסחור עם המוכרים, ייהנה מאוסף חוויות סודיות וחד פעמיות. החוויות הקטנות ששזורות בשוק נועדו להעביר את הקהל בקשת רחבה של תחושות, זיכרונות ורגשות, ובעזרתם ליצור רגעים אישיים של סקרנות, תעוזה, פגיעות ורגש בתוך ההמולה. זהו משחק כפול של מציאות אחרת שיכולה לעזור לנו להישאר במציאות שלנו. אני מזמינה את כולם להגיע לחוות את החוויה הייחודית הזאת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המטרה החשובה מכל בימים אלו היא החזרת החטופים וכולם צריכים להירתם למשימה הזו בכל דרך אפשרית. לתרום למטה החטופים, להתנדב, להגיע להיות איתם, כל דבר שיכול לעזור להם להמשיך להילחם על החזרת האהובים שלהם ולקדם את ההסברה, זה הדבר הכי חשוב!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שאני רוצה להזכיר לטובה, הוא דווקא מן העבר. אביגדור לוין ז"ל מי שהיה מנהל אגף תרבות האגדי בעיריית תל אביב-יפו. אביגדור הבין, אהב וחי תרבות וזה היה ניכר בעבודתו והתנהלותו. אביגדור היה מסוג המנהלים של פעם במובן הטוב של המילה, הווה אומר אדם נאמן לתפקידו, מקצועי, ישר ושומר על העובדים מתחום התרבות, במקביל לזה שתמיד דרש מאיתנו מקצועיות, מסירות ורצינות. כשהוא היה בתפקיד תמיד ידעתי שיש לי גב מקצועי איתן. מעבר לכך, אישיותו הייחודית הלכה לפניו והוא היה דמות מוכרת ואהובה מאוד בכל תל אביב.

מה יהיה?
אני רוצה להיות אופטימית ולהאמין שנגיע למצב שנקום כמו עוף החול ונמציא את עצמנו מחדש בצורה משופרת. עדיין קצת קשה לי לראות את זה קורה. אני רוצה שהאחדות ואהבת האדם ינצחו ויאפשרו לנו לחיות פה. אנחנו צריכים לחזור לבסיס הפילוסופי והרוחני של עשרת הדיברות, לא כמצוות שניתן להפר אלא כדרך חיים – כבוד הדדי, אהבה, צניעות. שנחגוג דברים טובים ולא חיסולים, שהנאורות תחזור ותאפשר לכל אחד לחיות את חייו בלי לפגוע באף אדם. אני מאוד רוצה להאמין שהימים האלו יגיעו.

• העיר שלי
• תיאטרון הסימטה
• תיאטרון פרינג'
• העיר הלבנה
• פארק מנחם בגין