האקלים הטלוויזיוני פוסט 7.10 והמלחמה הוא לא פעם מתעתע – כזה שנע בין עיסוק ישיר בטראומה שהייתה (מסדרות דוקו ועד דרמות הירואיות כמו "אור ראשון"), לבין התעלמות מוחלטת ממנו ובריחה לריאליטי או לתכניות בידור רבות רושם.בין שני הקיצונים הללו, ברבות הזמן הצליח להתפתח גם סוג שלישי – כזה שלא מתאר את האסון אלא את התגובה הנפשית אליו. ניסיון לגעת במצב הרוח הישראלי אפוף החרדות. אני לא בטוח שזה קרה במודע, אבל התחושה היא שיש סיבה ש"מקום שמח" עולה רק עכשיו. הקרקע הוכשרה.

>> מסך מפלצת: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> שנה כזאת לא ראינו: מצעד הסדרות הישראליות הכי טובות

השם מטעה, כמובן. "מקום שמח" היא סדרה קומית מרירה וחדשה שעלתה לשידור בכאן 11. מאחוריה עומד היוצר הוותיק ועטור השבחים רם נהרי (שיצר, בין היתר, סדרות כמו "אמאל'ה" ו"אהבה זה כואב") ונועה קולר, שניהם ממשיכים במלאכה הטלוויזיונית שבה בלטו. אני קורא לה "טלוויזיית אנטי-בולשיט" – סדרות מפוכחות, אמיתיות, נטולות קלישאות או דאווין. זה מה שהופך את "מקום שמח" לסדרה מצחיקה כל כך, גם אם לפעמים היא דוקרת.

קולר היא, ללא ספק, השחקנית של התקופה. היא פרצה דרך ההצלחה המטאורית של "קופה ראשית" ועוד לפני כן ב"לעבור את הקיר" בקולנוע, לצד סדרות כמו "להעיר את הדב" ו"שב"ס", אבל את תו התקן היא קיבלה עם "חזרות", הסדרה קצרת הימים והפרקים שיצרה ושודרה במהלך הקורונה בכאן 11."חזרות" היתה היצירה המשותפת שלה ושל ארז דריגס, והצליחה מאוד ביחס לפורמט ולזמן – היא היתה סוג של ממתק מנחם לתקופה ההיא. כולם רצו עונה שנייה או לפחות עוד פרויקט של קולר, אבל מי שמצפה ל"חזרות 2", בעיקר יתאכזב.

יש קווים מחברים מסוימים בין "חזרות" ל"מקום שמח", אבל הם מעטים. "מקום שמח" מתרחשת כמעט ביקום מקביל, יקום הרבה יותר אפור, ציני ומלוכלך ממה ש"חזרות" סימלה (אולי כיאה לסדרה שנוצרה חמש שנים אחרי, עם כל מה שקרה מאז). במוקד הסדרה, עומדת ורד (קולר), קלינאית תקשורת שנמצאת במשבר גיל ה-40 וההתמודדות שלה עם אמא שלה, נעמי (תיקי דיין), שאיבדה טעם לחייה. שתיהן, כמאמר השיר, מחפשות סיבה לחיות.

וכאן הסדרה קולעת למצב הרוח התקופתי: השנתיים המייאשות שעברו עלינו נגעו לא מעט בשאלת המשמעות. בשביל מה אנחנו כאן? לא רק בישראל (גם השאלה הזאת עולה בעקיפין בסדרה) אלא בכלל בחיים – מה המשמעות של "חיים" אם אנחנו לא נהנים מהם?בעולם הדתי יש תשובה ברורה לשאלה הזאת, בעוד אצל החילונים יש מרדף אחר משמעות שבדרך כלל מבהיר כמה היא איננה. משם באה גם היריבות בין שני הגברים בסדרה – יותם (עידן חביב), מאמן רגשי שמספק "כלים רוחניים", ובן (אביהו פנחסוב) שלא קונה את הבולשיט הזה בכלל.

הזוגיות של ורד ובן היא הניגוד המוחלט של יותם ואוסי – הזוג המאושר והרוחני. ורד ובן מסמלים את המציאות כהווייתה – לא אסתטית, לא סקסית, לא פוטושופ ולא AI. אמת עירומה, פשוטה ודי משעממת. זה מה שיש. זה מה שהגרלנו, אלה הקלפים שקיבלנו ואיתם צריך לעשות את המיטב.ברמת הליהוק יש לא מעט הברקות בסדרה הזאת: על הכישרון הגדול והקומי של קולר אין חולק וגם לא צריך. מדובר בפצצת כישרון אמיתית, שלא סתם מובילה את הסדרה הזאת בתור סמל לריאליזם הישראלי הזה. גם אביהו פנחסוב, זמר בדרך כלל, מפתיע בתפקיד מצוין.

ועם זאת, המאסטרית הברורה של הסדרה היא תיקי דיין. שחקנית ותיקה, מוערכת, שעברה דרך לא מעט סדרות בחייה (כולל בשנים האחרונות), מגיעה כאן לרגע שיא. קולר ודיין מייצגות שני דורות שונים בדרמה הישראלית והחיבור ביניהן הוא היין והיאנג שהופכים את "מקום שמח" לכל כך טובה וממכרת. בין ורד ונעמי אמנם מפרידות כמעט ארבעים שנה, אבל שתיהן נמצאות באותו מצב צבירה: ניסיון להתמודד עם הריקנות ולמצוא סיבה חדשה לקום בבוקר, כמו כולנו.היופי ב"מקום שמח" הוא בדיוק מה שסדרות טובות מסוגלות לעשות: לקחת את הכלים הדי מרופטים של מציאות החיים ולעשות מהם שירה. לבנות משהו מצחיק, אמיתי, כואב אבל יפה, מהפרטים הקטנים ומהטיפוסים הדפוקים שפזורים לאורך כל החיים.

"מקום שמח" היא סדרה מעולה בגלל שהיא מצליחה לייצר הזדהות. בתוך עולם שמנסה כל הזמן לייפות את המציאות – עולם של אינסטגרם, שבו כולם נהנים כל הזמן – היא מציגה כנות כואבת לגבי החיים שלנו ב-2025. אין משמעות נשגבת, אין השגחה אלוהית, החיים הם אוסף של פרטים וצריך ליהנות מהם עד כמה שאפשר.בסופו של דבר, הפיכחון הכתוב היטב של הסדרה עדיף פי כמה על האוטופיה המפוטשפת שמופיעה בערוצים המתחרים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• נועה קולר
• תיקי דיין

• Facebook
• Twitter
• Email

כלב בשם ג'ימי מתרוצץ באחד הפארקים של העיר העתיקה של יפו. ג'ימי נולד במחסן בשכונת עג'מי, אבל הבעלים שלו הוא תל אביבי שגדל בדיזנגוף של שנות ה־80 , בין הסנטר לקולנוע רב־חן – השחקן דן שפירא, שבשנים האחרונות צמח מטייפקאסט של מניאק טלוויזיוני לתפקידים וירטואוזיים בתיאטרון.

"הבנתי שאני בן אדם שמאוד צריך את הספייס שלו", אומר שפירא בזמן שהוא בוחן את הסביבה. "לא סתם אני גר שבע שנים בעג'מי ולא בלב תל אביב. זה הכי קרוב לכפר שיש כאן". מן הצד קשה להבחין ששפירא בתקופה סיזיפית: הוא עדיין רץ עם המחזמר "שיער" שבקרוב יגיע ל־300 הצגות ועם המחזה "הכיתה שלנו" שזכה בתואר הצגת השנה בפרס התיאטרון הישראלי, ולפני שמונה חודשים הוא הפך לראשונה לאב. ואם זה לא מספיק, בימים אלה הוא נמצא בחזרות על ההצגה החדשה "זאבים" (מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו) שתעלה בתיאטרון הקאמרי, שם ישחק לצד תיקי דיין ואלון דהאן.

אז על מה "זאבים"?

"המחזה הוא על…", שפירא נעצר. הוא מבחין בג'ימי שבדיוק בעיצומו של מרדף פראי אחר חתול, משתהה ואז אומר בחיוך: "הנה, בבקשה. על זה כל המחזה". אם בכל זאת מתעקשים על התקציר, ההצגה מתרחשת שנה אחרי עליית הליכוד לשלטון ועוסקת באיבה בין אנשי תנועת העבודה ובין אנשי תנועת חירות במשק חקלאי כושל. שפירא מגלם חירותניק צעיר ושאפתן שחוזר מארצות הברית, ייתכן שהוא בן דמותו של ראש ממשלה מכהן כזה או אחר.

איך התכוננת לתפקיד?

"זה מתרחש בשנות ה־70, טרום זמני. אפשר להגיד שעכשיו אני מתעניין בבנימין נתניהו הרבה יותר מברגיל ואפילו מתחיל לאהוב אותו באיזושהי צורה. אין מה לעשות, אתה לא מצליח לשפוט דמויות שאתה משחק, למרות שהוא רק משמש בשבילי רק כקו מתאר לדמות, סוג של מודל מעניין".

בטלוויזיה אתה מלוהק לרוב לתפקיד המניאק (אם בתור אנטגוניסט ואם כגבר שלא מצליח להתחייב). למה הטייפקאסט הזה?

“זה קורה רק בטלוויזיה. לצערי יש שם עניין שברגע שאתה עושה משהו, מקבעים אותך. המלהקים של הטלוויזיה לא באים הרבה לראות תיאטרון, אז הם מזהים אותך מהדבר האחרון שבו הם ראו אותך על המסך. קצת עצוב אבל אני באמת מאמין שזה ישתנה. דווקא התפקיד האחרון שעשיתי במדרשה היה קצת אחר. לפחות לא הייתי הרע. אבל לכל אחד מאיתנו יש מגוון התחושות והתכונות. אני יכול להגיד ש'בכיתה שלנו' אני משחק פולני, רוצח, אנס בדם קר. אבל כשאני מבין את המהלכים הרגשיים שהובילו לשם אז אני יכול גם ליהנות מזה הנאה צרופה, משיכרון הכוח, העוצמה. אבל כשנגמרת ההצגה והכל מסתיים פתאום אני מקבל בום כזה של WTF ?! נגיד ב'תפוז מכני' של קובריק, נראה לך שהשחקן לא נהנה? אתה מוציא את כל האגרסיות שלך והעצבים, כל הרוקנ'רול שיש בך. זה לפעמים מתנה, התפקיד של הבן זונה".

אתה מרגיש שיש תפקיד מסוים שגלמת והוא רודף אותך?

הוא שותק זמן קצר. "אולי קצת. זה היה תפקיד שלא כל כך התחברתי אליו, אם לומר את האמת. אני מדבר על 'עספור'. גם שם אני האויב אבל אפור, תפקיד אפור. ב'מסודרים' הייתי הרע אבל אחד מגניב, עם ביצים. לאסף הראל היה יותר ניסיון ואומץ לכתוב דמות של אויב שאפילו יותר מגניבה מהגיבורים. זה מעניין. 'עספור' הייתה סדרה ראשונה של חנן (סביון) וגיא (עמיר) והתפקיד נועד בעיקר להאדיר את התפקידים שכנגדו. זה השאיר לי טעם לוואי, במיוחד מכיוון שזו סדרה שנחקקה בתודעה הציבורית. אבל למדתי מזה שיש תפקידים שאני פשוט צריך לסרב להם, במיוחד אם הם לא מרגשים או נוגעים בי על אמת. היום זה מה שאני עושה".

היה גם מוזר לראות אותך ב"גולסטאר". אתה שחקן מוערך, לא מישהו שאומרים עליו "טוב, הוא היה צריך את זה".

"בשיא הכנות ויד על הלב: היה שם גם כסף. כן, היה סכום לא מבוטל. אבל הסיבה האמיתית זה הכדורגל, באמת באמת הכדורגל. בתור ילד זה מה שהייתי עושה, הייתי בשמשון תל אביב ובהפועל תל אביב, כל יום שיחקתי בשכונה. רק כשהגעתי לסדרה הבנתי שאין לזה שום קשר לכדורגל. פתאום כשראיתי את כל החבר'ה שהביאו לשם הבנתי שזה בסופו של דבר תוכנית ריאליטי. פחות מצאתי את עצמי שם, בווילה, הבנתי שאני באיזה מלכוד".

• זאבים
• תיקי דיין
• עג'מי
• בנימין נתניהו
• יפו
• הלל מיטלפונקט
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1981 – נאום הצ'חצ'חים

הדובר:דודו טופז, עצרת בחירות של המערך.

האמירה האומללה:"הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

חומרת האמירה:חמורה מאוד, אפילו ביחס לגזענות המושרשת באותה התקופה.

הנזק:נאום תגובה היסטורי של מנחם בגין, וככל הנראה כמה מנדטים נוספים לליכוד. הפך לדוגמה המייצגת של אמירות מתנשאות וגזעניות מצד השמאל.

[tmwdfpad]

1999 – האספסוף

הדוברת:תיקי דיין, כנס של אמני ישראל בהשתתפות אהוד ברק.

האמירה האומללה:כינוי תומכי נתניהו "אספסוף מהשוק".

חומרת האמירה:ברמה של "מה חשבת לעצמך לעזאזל".

הנזק:לא משמעותי במיוחד. בליכוד עשו כמיטב יכולתם להפוך את התקרית לצ'חצ'חים 2, אבל בסופו של דבר ברק זכה בבחירות.

2006 – מדינה זונה

הדובר:ג'קו אייזנברג, הזוכה הטרי ב"כוכב נולד", ריאיון ל"ידיעות אחרונות".

האמירה האומללה:התגאות באי שירותו בצה"ל, במקביל להצפתו של שיר ישן שכתב כמה שנים קודם שכלל את השורה "מדינה זונה, מדינה מוצצת".

חומרת האמירה:ילד בן 18 .

הנזק:עצום, עבורו ועבור ה"משתמטים" בכלל, שהפכו לאויבי האומה על רקע מלחמת לבנון השנייה. אייזנברג הוקע מכל וכל עד שעזב לאמסטרדם.

2014 – בושה שזה העם שלי

הדוברת:אורנה בנאי, ראיון לידיעות תל אביב בעקבות לינץ' פייסבוקי על דעותיה השמאלניות

האמירה האומללה:"יש לי תחושה מאוד קשה שזה העם שאני חיה בו. שאני שייכת לעם שלצערי, לפי הטוקבקים והתגובות, אני קולטת שרובו מתלהם וגס רוח והוא באמת חושב שצריך לתת לצה"ל לכסח (…)בושה שזה העם שלי".

חומרת האמירה:צורם בשמיעה ראשונה, אבל לגיטימי.

הנזק:פיטורים מתפקידה כפרזנטורית "מנו ספנות", ועוד לינץ' פייסבוקי, איך לא.

2014 – מתביישת להיות ישראלית

הדוברת:גילה אלמגור בראיון לידיעות אחרונות, בעקבות רצח הנער מחמוד אבו ח'דר

האמירה האומללה:"איך אפשר להגיע לרמות שפלות כאלו של אכזריות מצד ילדים, לשרוף ילד חי, בושה להיות ישראלי בימים כאלו".

חומרת האמירה:באמא שלכם?

הנזק:לינץ' פייסבוקי, איומים ברצח שהובילו לתלונה במשטרה.

מרץ 2015 – מנשקי קמעות

הדובר:יאיר גרבוז בעצרת מחנה השמאל.

האמירה האומללה:"מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברים קדושים – רק קומץ! אפילו המטרידים המיניים והאנסים קומץ".

חומרת האמירה:אשמאי זקן.

הנזק:גינויים מכל קצווי המפה הפוליטית ודחיפה רצינית לקמפיין הימין לבחירות שנערכו עשרה ימים אחר כך.

אפריל 2015 – השוקולדים יוצאים מהחורים

הדוברת:ענת וקסמן בריאיון לדני קושמרו.

האמירה האומללה:השוואה בין מצביעי הליכוד לכוכבי סרטון "טיסת השוקולד" וגם "הוא רק אומר 'ערבים' והם יוצאים מהחורים (…) זה גדול עלינו. זה קשי יום… זה עמים אחרים, לצערי".

חומרת האמירה:למי לעזאזל אכפת.

הנזק:ברגיל – לינץ' פייסבוקי והתנצלות.

מרץ 2015 – תשתו ציאניד

הדוברת:אלונה קמחי בסטטוס פוסט בחירות

האמירה האומללה:" לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם".

חומרת האמירה:קרואלה דה ויל.

הנזק:הלהטת הרוחות אחרי בחירות קשות במיוחד. התדמית של קמחי כשמאלנית מתנשאת לא ספגה פגיעה.

יוני 2015 – נאום הבהמות

הדובר:עודד קוטלר, השבוע, בתגובה לדברי מירי רגב.

האמירה האומללה:"חוגגים 30 מנדטים, שאחריהם צועק עדר של בהמות מלחכות קש וגבב".

חומרת האמירה:נו מה, לא למדת כלום?

הנזק:ע"ע ענת וקסמן והמוני שמאלנים בסטטוסי "חלאס עם זה כבר".

• עודד קוטלר
• דודו טופז
• צ'חצ'חים
• תיקי דיין
• ג'קו אייזנברג
• שמאלנים
• לינץ'
• ענת וקסמן
• גילה אלמגור
• גיפים!!!
• מירי רגב
• אורנה בנאי
• שמאל
• יאיר גרבוז
• אלונה קמחי
• אינטרנט