בשש השנים האחרונות נכנסתי לתהליך עמוק עם עצמי, תהליך של חקר אינסופי לטראומות והשדים שהיו מנהלים אותי. וחוץ מהרמה ענקית של דפים שמלאים בצורות, סימנים וכתיבה,ניגשתי לצלילה הזאת בדרך של יצירה, כדי לאפשר לעצמי לגעת בכאב ובטראומה שגרמו לי לחיות בתוך לופ. כך נוצרה לה עלילת סיפור אנימה שלמה, על הילד בבטן שנקרא ״קונו״ (ביפנית: "זה").המסע הזה דחף אותי, ואיפשר לי לעשות את הצעד ולקחת עזרה מקצועית כדי להבין את הרצון של הנשמה יותר טוב.כל זה קרה כבר אחרי שיצרתי אלבום שני, שלם ומלא בציוריות ורבדים – שכרגע הונח בצד. ונלקחה ההחלטה להתחיל לעבוד על אלבום אחר שיצא כאלבומי השני, כי משהו בו עוד לא היה סגור עד הסוף.

אז ביחד עם החברים שלי למסע, המפיקים והיוצרים יפתח נאור ודוד מעיין שהולכים איתי לא מעט זמן, נכנסנו להתחיל לעבוד על האלבום שנקרא כיום "קונו". באותה התקופה כל העולם הפך אפוקליפטי, כולם הסתובבו עם מסיכות ונכנסו לסגר בבתים. זה הכי שלי, אבל כל דבר גדול שקרה בחוץ הרגיש לי כאילו הנשמה שלי מנסה לסמן לי משהו. לפתוח בי משהו שרוצה לצאת כבר הרבה זמן. ובתוך ביתי, משום מה תמיד הרגיש לי שלעבוד על הרצפה של החדר עם דפים מפוזרים עליה של כל התוכניות והסרטוטים הרבה יותר נוח לי, וחוץ מהרצון להבין וכמו לפתור איזו חידה בנשמה שלי, אני בעיקר עם המשפחה והאחיינים שלי כל היום.

אני ממש אוהב ומתחבר לילדים. מרגיש לי שזה מחיה אותי כל פעם מחדש כשאני לידם, ונותן לי באופן טבעי להיות הילד המודחק שחי בי. אני מודה על זה שהם גרים לידי, וזו אחת הסיבות שנשארתי קרוב. חוץ מזה, יש לי חיבור מאוד גדול לאחותי הקטנה ואיזה רצון להיות שם בשבילה. גם ליולאחיינים שלי יש חיבור מיוחד – אני הרבה פעמים מרגיש שהבכור מבניהם מזכיר לי אותי, והכי מרגש זה שהוא אוהב אנימה, ואנחנו עושים שיחות התעדכנות על מה ראה ומה הוא חושב על זה. זה דור מהיר, והוא בטח עקף אותי בכמות דברים שכבר צפה בהם.

בתקופת הסגר והמסיכות על הפנים, היה לי ולהם משחק באווירת אסקייפ-רום נינג׳ות – אני ואחותי הפכנו כל פינה בבית עם אווירה וסאונדים ומשימות, והם היו מגלים על עצמם דברים דרך זה, כי המשימה שמתחת היא להתפתח בדרך, ולגלות עבודה משותפת. לפחות זה היה הרצון שלנו. גם בימי המלחמה, כששוב היינו סגורים בבית והאווירה בחוץ היתה מאוד אפוקליפטית, שיחקתי עם האחיינים שלי, ויצרנו סרט מתח-מסתורין של רבע שעה שמדבר על הפחדים שלהם, ועל תעלומה משותפת שגרמה להם להתגבר עליהם.כל צעד כזה עזר לי לדייק את עצמי, להבין את הרצון שלי בכלל ביצירה, ובמה שאני מביא לעולם.

ובחזרה אחורה לתחילת התקופה – החקרהנפשי הזה שהייתי בו שלח אותי להיכנס עם כסף שאין לי לשנתיים במסגרת פרטית של הכשרת מטפלים לטיפול רגשי, עם רצון גדול להבין ולדייק את עצמי ואת מה שעובר עליי. וזה התחיל לשנות לי את החיים. כל זה, תוך כדי ניסיון ליצור את האלבום. וההבנה שהייתה לי ברורה יותר לגבי האלבום, זה שאני צריך להסכים לעבוד על לשחרר ולהתמסר בזמן היצירה שלו, ואעשה צעד ראשון לחשיפת העולם של הילד הפנימי שלי, ושל העלילה בסיפור שעזר לי להתחיל להכיר אותו טוב יותר.

בתור ילד הייתי מאוד שקט ומופנם, כזה ששומר הכל בבטן, והרבה מזה בעקבות דברים שאני בדיוק כותב עליהם בפרויקט הזה, שנבנה שלב שלב. אני יכול להבין את אלו שאומרים שילדים היום עם הראש במסך 24/7, ולמרות שבילדות שלי היינו די הרבה בחוץ, אחד הדברים שהיו לי למפלט היה מסך הטלוויזיה הקטן שהיה לנו בחדר, בבית הקודם בנצרת עילית.היו סדרות, שבדיעבד הבנתי שהן מדובבות, ששינו לי את החיים – כמו דיג׳ימון, פוקימון ודרגון בול.

אני לא אשכח את אחר הצהריים הזה, בו עברתי ליד הסלון ושמעתי פרסומת בערוץ הילדים על משהו חדש שמתחיל בשעות הערב, שנקרא טלמאנגה. נשארתי ער לראות את הסדרה שאמורה להתחיל באותו ערב, שהיא כולה ביפנית, והתאהבתי בדבר הזה באותו רגע. הרגשתי שמצאתי בית וסוד לאושר, כזה שאני רוצה לשמור רק לעצמי. ההתנהגות וההבעות של הדמויות, הסיפור שלהן, הכאב הדומה והעולם הרוחני, שהיה משהו מאוד רגיל שם, שאבו אותי. באותה נקודה, הסיפור שלי עם אנימה התחיל ושינה לי את החיים.

באותה תקופת חקר עצמי, התחלתי לפתוח את הראש לאיך אני יכול להגשים חלומות נוספים שלי, והיה לי רצון גדול להחזיר לאנימה את מה שהיא נתנה לי.הצעד הראשון שעשיתי עבור זה היה להירשם למכון לימוד השפות של אסיה, כדי להתחיל ללמוד יפנית.למדתי בתל אביב בקבוצה קטנה עם מורה מדהימה בשם יוקו. בגלל שעדיין גרתי בעפולה, להוסיף עוד יום של נסיעה בשבוע לא היה נוח, אבל הרגשתי שזה שווה את זה כי כל שיעור הרגיש שאני לומד איך להתקרב לבית שבו האנימה שהייתי רואה נוצרה.עם הזמן עברנו ללמידה בזום מרחוק, ובלי לשים לב המשכתי עם זה גם הרבה אחרי אותה תקופה.רק לקראת הסיום שם, שזה היה בזמן העבודה על האלבום, הבנתי שאני רוצה להתחיל ליישם את מה שלמדתי ולעשות צעד ראשון כבר ב״קונו״.

עשיתי מיליון ראפ בג׳יבריש, וניסיתי להבין איזה מילים יותר קל לי לבטא בפלואו הטבעי שלי, וככה שורה שורה יצרתי הקשרים. המטרה שלי הייתה ליצור וורס הכי פשוט שיש מבחינת משמעויות, וכשהרגשתי שסיימתי הצעתי למורה שלי יוקו, שכחלק מלעזור לתרגל את התרבות והדיבור בקורס פנינו אליה כ״יוקו סנסיי״ (המורה יוקו) גם מחוץ לכיתה, לעבור על הטקסט שכתבתי ולדייק אותי אם יש צורך. להפתעתי, לא היה הרבה שצריך תיקון, אבל כן יצרנו גרסה נוספת של סלנג, שבו בדרך כלל מבצעים ראפ ביפן. אבל הגרסה הראשונה הרגישה לי יותר נכונה לי.

באותה תקופה הלכתי עם חבר טוב ליום פתוח של כל מיני הרצאות וסדנאות על אנימה ועולם הנפש, ואני זוכר שנכנסנו לאחד האולמות די על הדרך, וראינו על הבמה תופים ענקיים והרכב קטן שמנגן עליה, כשבמרכז שלה נגן ראשי שקשה לפספס אותו. הם ניגנו בצורה מרשימה שלא בא לך להזיז מבט, אז שלפתי טלפון וצילמתי וידאו. רק אחרי שיצאנו, גיליתי שכל מה שצילמתי היה בטעות בסלאו מושן.קראנו אחרי זה על הקבוצה ומה זה היה, ומסתבר שזה תוף יפני שנקרא "טאיקו", וניתאי צלינקר הנגן הראשי הוא זה שיצר את המופע הזה והביא את זה לארץ.

בעקבות המופע דיברתי איתו, ונסעתי להיפגש איתו, כי התעניינתי מאוד במה ואיך הוא עושה מה שעשה. מדובר בבן אדם שעשה מסע שלם של חקירה ואימונים ולמידה של התוף והנפש לעומק בטיוואן. התחברתי אליו מאוד, ולגישה שלו לחיים, ואחרי ששיתפתי אותו איפה אני עומד ביצירה הוא הקשיב לה, ועף על זה – שזה היה מרגש בטירוף. אז הוא הציע לי לבוא ללמוד אצלו באקדמיה, ומצאתי את עצמי עובר בתוך כל התקופה הזו שני קורסים על לנגן בתוף, שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות והמלמדות שהיו לי. כל עניין החיבור לגוף והעבודה הפיזית שזה דורש, הפוקוס, ההקשבה וההתמסרות לרגע נתנו לי המון. לבסוף גם שילבתי את התופים האלו במופע ההשקה לאלבום.

אני שומר שבת, ואת השבתות שלי אני מקדיש לזמן עם המשפחה. היום שבו האלבום היה צריך לצאת תוזמן היה 8.10.23, בוקר יום ראשון. לא הכי ידענו מה בדיוק קורה, אבל בערב כבר הבנו והיינו בשוק כמו כל המדינה.התנפלנו הכי מהר שאפשר כדי לבטל את שחרור האלבום בסטרימינג, ואם אני זוכר נכון הוא אפילו היה באוויר לכמה שעות, ואז הוסר. היו כאלו שהספיקו להקשיב לו.

אחרי כל התקופה המורכבת הזו, הוא יצא לעולם בערך שנה וחצי אחרי. אני זוכר שהרבה אומנים התלבטו אם נכון לשחרר מוזיקה בתקופה הזו, אבל אחרי בערך שנה וחצי, עם כל המצב שבחוץ, הייתה בנו אמונה שעכשיו זה נכון. אבל שיא התקופה הזו הגיע רק במופע ההשקה לאלבום.התמלאתי בטירוף מכמות האנשים שהגיעה ושרה את המילים, ומזה שזה סופסוף פוגש את המציאות – כי זה באמת עבר תלאות. וכל הבטן המכווצת שהייתה כי לקח לאלבום זמן לצאת, וזה שהרצון שלי להתחיל ליצור דבר שנראה יותר כמו מופע, שיש בו עוד רבדים ועומק, התחיל להיווצר.

אפשר להגיד שבערך מאותו מופע נכנסתי שוב לצלילה הזו של נבירה בנפש ורצון להמשיך לדייק את עצמי, ושזה מה ששלח וזירז אותי להתחיל ליצור את הפרוייקט שאני עובד עליו עכשיו, בתקווה ואמונה גדולה שיעזור ויתן הרבה לאחרים.בנתיים, ב-25.12, ביום חמישי בערב, אני מופיע ב"המרץ 2" בתל אביב, אחרי רגע שלא פתחתי הופעה שלי. וזה ערב מלא באורחים ואנרגיה גבוהה, ויש מצב גדול שאני הופך שם לסופר לסאייה, אז לא הייתי מפספס את זה.
אברהם לגסה בהופעה, יום ה' (25.12), המרץ 2, תל אביב.לפרטים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• ראפ ישראלי
• תרבות יפנית
• היפ הופ

סדרות זרות הן כבר לא תחום חדש בנטפליקס. במיוחד סדרות אסייתיות שממלאות את שרתי הסטרימינג. עם זאת, לאחרונה זה הרגיש שהדגש של נטפליקס הוא על טלנובלות קוריאניות שמקבלות קצת יותר מדי זמן מסך. בשביל לאזן את זה, ענקית הסטרימינג מביאה לנו את "אל המלחמה: הסמוראי השורד", סדרה שמבוססת על ספר בעל אותו השם (ואף זכה בעבר לגרסת מנגה) שעלתה לנטפליקס וזכתה לשבחי הקהל והמבקרים. והאמת? אפשר להבין גם למה. היא מלאת אקשן, כתובה היטב, מזכירה מאד את "משחקי הדיונון" – והיא רלוונטית לחברה המערבית יותר מאי פעם.

>> דצמבר בידינו: 20 הסדרות הכי חמות שצריך לראות החודש
>> האשמים קבעו: לא צריך לחקור אותנו. ואז הגיעה "זמן אמת"

הסדרה מתרחשת בשנת 1878, בעיצומה של תקופת מייג'י ביפן. לאחר שבמשך שנים נשלטה יפן על ידי המשפחות הפיאודליות, הן נושלו מכוחן – וכך גם הסמוראים, שנהנו מכוח בלתי מוגבל. הסיפור מתחיל לאחר שנחקקו חוקים ששללו את אותו הכוח, והגיבור שלנו הפעם הוא שוג'ירו סאגה, סמוראי לשעבר שראה את כל אנשיו נטבחים בזה אחר זה וכעת נידון לעוני. אם זה לא מספיק קשה, בתו מתה בעקבות מחלת הכולרה שדבקה בכפר בו הוא גר. כדי להציל את שאר משפחתו ואת הכפר בו הוא מתגורר, מחליט שוג'ירו להצטרף לטורניר מסתורי עם פרס של מאה אלף ין. בדיקה קצרה בצ'אט GPT גילתה שאם מחשבים לפי כוח קנייה ואינפלציה, מדובר על 12 מיליון ש"ח במונחי היום, ואם מצמידים לשווי הזהב העכשווי – כ-75 מיליון ש"ח. לא מעט כסף.

שם המשחק: קודקו. החוקים: כל אחד מקבל תגית עץ. תאספו מספיק כאלה ותוכלו לעבור לעיר הבאה.הרבה דברים בעונה הזאת מדיפים את ניחוח ההשראה של "משחק הדיונון". זה ברור וגם הכי קל להשוות. בהבדל אחד משמעותי: יש כאן סיפור איכותי שעומד בפני עצמו מכל הבחינות. קודם כל, על הרגע הראשון הקטאנות נשלפות וראשים נערפים, ואת זה אני מעריך בכל סדרה. תמיד כיף כשמשהו מתחיל בפיצוץ. השאלה היא מה עושים עם זה אחר כך. והם עושים מזה זהב.

יש כל כך הרבה שוטים מעניינים תוך כדי סצנות הקרב המדממות, והאלימות כל כך יפה ואסתטית, אבל ההישג כאן הוא שבשישה פרקים בלבד הצליחו ליצור כאן רצף עלילתי לכל אחת מהדמויות מבלי שזה ירגיש מאולץ או כפוי. כך ההצטלבות של הסיפורים השונים חושפת פרטים נוספים, והופכת את הסדרה מצד אחד לסיפור סמוראים מצוין, ומצד שני לסיפור עם רובד פוליטי משמעותי ומרתק שרלוונטי גם להיום.

כשחושבים על זה, הסיפור נשמע מוכר להפליא: בעלי אינטרסים, תאבי בצע וכוח, גורמים לאזרחים להרוג אחד את השני. זהו סיפור ישן נושן, אבל לא צריך ללכת רחוק: ראינו את זה בשנת 2021 כשטראמפ הוביל את תומכיו החמושים לטפס על הקפיטול כדי לעצור את ספירת הקולות ולמנוע מביידן לעלות לשלטון. ראינו את זה בשנת 2023 עם ההפיכה המשטרית שהייתה בין הגורמים המשמעותיים לשבעה באוקטובר. וראינו את זה לכל אורך המלחמה. אנחנו רואים כל הזמן את הקרעים ואת ההרס שזורעת הממשלה הכי גרועה בתולדות מדינת ישראל. המוטיב העלילתי הזה מעניק לאמירה של היצירה מידת מה של חשיבות.

"אל המלחמה: הסמוראי האחרון" היא בראש ובראשונה סדרה כיפית. סמוראים, חרבות, דם, כל מה שאנחנו אוהבים בסדרות מהסוג הזה. אבל היא גם סדרה שמנסה להיות קצת יותר מעוד סיפור על סמוראים, ועל הדרך גם מספקת את סצנות הקרב הכי טובות שנראו השנה בטלוויזיה. מה שמוצלח במיוחד בה זו התחושה שיש לה מה ללמד אותנו. בכל פעם שנחשפתי לעוד אלמנט היסטורי מיפן, כמו שבט האיינו או מעמד הסמוראים במדינה, זה עשה לי חשק ללכת ולחקור עוד טיפה את הנושא, לקרוא קצת יותר, וכל זה בלי להיות דידקטית, בלי שנרגיש שמאכילים אותנו בכפית, וגם בלי שיחפרו לנו בג'יבריש. סמוראים, פיאודליזם ופוליטיקה הם נושאים מאוד מוכרים, אבל חוויית הצפייה מתרחבת אם מעמיקים קצת בקריאת-רקע יותר תוך כדי הסדרה. ככה או ככה, אתם תיהנו.

אני מניח שהחלק השני של עלילות "הסמוראי השורד" יגיע אלינו בקרוב, ואחרי שהם הציפו את הבעיה המוכרת של בעלי אינטרסים ששואפים לכוח בלתי מוגבל, השאלה היא כמובן איך פותרים את זה? האם עורפים את ראש הנחש? האם המשתתפים בקודקו יחליטו לחסל אחד את השני? או שאולי המשתתפים בכלל יפסידו וכך יחוסלו כל הסמוראים ביפן? כדי לגלות את זה נמתין לעונה הבאה או שפשוט נקרא את הספר. אני רק יודע שקליף האנגר מטורף ודחוס כזה מזמן לא ראינו ושהמסע הזה עם שוג'ירו סאגה השאיר אותי חסר נשימה בסופו – ועם חשק עז לקנות קטאנה.
>> "אל המלחמה: הסמוראי השורד", עונה ראשונה 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• תרבות יפנית
• סדרות מומלצות

>> פורסם לראשונה ב-27.7.25
קוניצ'יווה תל אביב – יש לך פסטיבל יפני. בחודש יפן, שהושק אמש (שני) רשמית בנוכחות שגריר יפן בישראל, השבילים המפותלים של הדיזנגוף סנטר מתחפשים לסמטאות טוקיו, ובכל פינה מתקיימות פעילויות תרבות ואמנות לקטנים ולגדולים. וכן, זה חמוד וכיפי בדיוק כמו שזה נשמע. את הסימנים המקדימים תוכלו לראות כבר בכניסה: שערים אדומים בסגנון מקדש יפני, עצי דובדבן ומנורות נייר אורז, ודקורציה מושקעת. מכאן ואילך מתחיל צונאמי של סדנאות ואירועים חינמיים, ובתשלום, הרצאות, טורנירים ועוד ועוד.
>> כאב משותף: רביע ויהלי הם הרומיאו ויוליה הגאים של המזרח התיכון

את מרכז תשומת הלב תופסת בגווני ורוד מתקתקים חנות הפופ אפ הרשמית של המותג הלו קיטי. בובות, משחקים ואביזרים של הלו קיטי בעיצוב יפני מדברים בשפת ה-KAWAII, ואפילו גשר ברוריה כבר שינה צורה והפך לגשר הלו קיטי. חוץ מסדנאות ועמדת בייבלייד מקצועית על גבי זירות רשמיות עם מדריך מקצועי וספירת נקודות, יתקיימו במסגרת חודש יפן אירועי קונספט מיוחדים בחלוקה לשבועות: שבוע פוקימון (10-14.8), עם עמדת התנסות במשחק בקונסולות סוויץ' ויריד צבעוני להחלפת קלפים עם מעריצים מכל הגילאים; שבוע וואן פיס (18-10.8), בשיתוף לגו עם עמדות צילום צבעוניות, מתנות וסטי לגו חדשים פלאס אירוע מדובבים לסדרת הקאלט (20.8); וטורנירי וואן פיס ויוגי-הו ועוד בהרשמה מראש.

קולנוע לב יתרום את חלקו לחגיגה בליינאפ של סרטים יפניים איקוניים לילדים ולמבוגרים, חלקם מדובבים, כגון "השכן הקסום שלי טוטורו", "אבודים בטוקיו" וקגמושה". טוקיו מרקט, אסופה של דוכני שופינג יפני חמודים, מרכז במקום אחד עסקים קטנים וטרנדים מארץ השמש העולה: עצי בונסאי ננסיים וקרמיקה יפנית, אופנה, אקססוריז ומתנות מעוצבות, וגם דוכנים מתחלפים לכלי כתיבה ואמנות, צעצועים מסורתיים ועוד ועוד. לגרגרנים שבינינו, הפסטיבל היפני הוא חגיגה שיכולה לחסוך לא מעט כסף על כרטיס טיסה: תמצאו כאן דוכני יקיטורי ונציגות של מסעדת ראמן תלפיות החיפאית עם ראמן עוף, טבעוני וצמחוני וקוקטייל סאקה יוזו פיז, ישנה גם מאצ'ה משובחת ממחוז קגושימה ודוכן דים סאם, מעדנייה יפנית שמציעה אוניגירי ומוצ'י בטעמים ועוד ועוד.

בדוכנים המתחלפים כדאי לשים עין על טופו אן הנהדר מבנימינה, על צנצנות המותססים של הגסטרונומית טומוקו נקמורה, ועל PECO SWEETS – הקונדיטורית היפנית ארינה פורוקאווה שמכינה אייאקי (פנקייק בצורת דג ממולא בקרם), טונקרון (מקרון בסגנון יפני) ושינגן מוצ’י (מוצ’י עם קמח סויה וסירופ שחור) וגם לחמניות חמודות בצורת חיות. HIMECHAN, או בשמה המלא הירוקו אסתר צדיק, מביאה מקרית ביאליק טנטנמן (אטריות נודלס), ציאר-סיודון (קערת אורז מוקפץ), אודון וקארי יפניים על מלא, ובדוכן MAJIKKU של שירה וודה – ממייסדות NEWIJ, רשת נשים יפניות ישראליות שהתאגדה להקים דוכני מזון מיוחדים עבור הפסטיבל, יגישו משקאות תה וקפה בפחיות מיפן.

עוד אלמנט מהותי הוא הסדנאות – חלקן חינמיות, אך לא מעט מהן בעלות שבממוצע תצא כ-250 ש"ח להורה וילד, ו-200 ש"ח למבוגר. למשל: סדנת אוריגמי לכל המשפחה בשיתוף המרכז הישראלי לאמנות האוריגמי, סדנת בנייה וקישוט של עפיפונים יפניים וסדנת צביעה באמצעות AI, סדנת קוקודמה וסדנאות בוטניקה יפנית בשיתוף הגן הבוטני, וסדנת קנדמה – משחק יפני מסורתי שאומרים עליו שהוא כבש את העולם, אבל עוד לא נכבשנו. תוכלו ללמוד כאן קליגרפיה יפנית מסורתית וצביעת נייר אורז בשיטת שיבורי, וגם פורושיקי, שהיא אמנות העטיפה היפנית.

הדובדבן שבקצפת בפסטיבל, חוץ מהאוכל כמובן, קורה על הבמה המרכזית: מופעי תרבות ואמנות יפניים מתחלפים, שמביאים עוד זוויות מעניינות מארץ השמש העולה. בתחילת השבוע התקיים מופע קנדו, אמנות הסיף היפנית, ובפתיחה אמש הלהיבו את הקהל מתופפי טאיקו לייף – האקדמיה לתיפוף יפני מסורתי. החל מהשבוע הבא יעלו בזה אחר זה לוחמי סומו סנטר ישראל, שידגימו ויספרו על אמנות הלחימה כבדת המשקל ומופע מחול יפני מסורתי (הידעתם שביפן מאמינים ששירה וריקוד מביאים איתם אריכות ימים, שמחה והרמוניה? חיוני לנו).

יהיה גם מופע היאבקות בהשתתפות אחד מגדולי המתאבקים בכל הזמנים, ג'ושין "ת'אנדר" לייגר, שיגיע מיפן במיוחד לכבוד הפסטיבל, ועוד ועוד. עם כל הכבוד לאמנות ולספורט, שיא החמידות יקרה בתצוגות צבעוניות ומושקעות בהשתתפות חברי הקהילה הישראלית של אופנת הרחוב היפנית, שסוף סוף יכולים להתפרע כאוות נפשם ולהביא את הקוספליי לשיא היצירתיות. עם שפע הפעילויות העצום שאין סיכוי להספיק את כולו, עכשיו רק צריך להבין איך אומרים FOMO ביפנית.
חודש יפן בסנטר, עד שישי (22.8), פרטים וכרטיסים באתר

• אוכלים שותים
• פסטיבל
• דיזנגוף סנטר
• אוכל יפני
• יפן
• יפני
• תרבות יפנית