הסדרה על WeWork לא מצליחה להגיד שום דבר חדש
עם חזון קצת יותר מגובש ובימוי אמיץ, WeCrashed הייתה יכול להציג סיפור עוצמתי שאומר משהו גדול יותר על החברה שהצמיחה אותו. במקום זה קיבלנו את ג'ראד לטו רוקד במסיבת אוזניות כמו אבא מביך. כנראה שצריך עוד משהו מלבד רצון עז לראות דושים עשירים מפשלים
הביקורת פורסמה במקור באתר החדש שלנו, "הספוילר" – תראו תראו
האם עלייתה ונפילתה של WeWork היא בכלל סיפור מעניין? כנראה שכן, כי לפחות לאיזה רגע כל העולם דיבר עליו. ההשפעה של תעשיית ההייטק על חיינו כל כך דרמטית שכל סיפור אודותיה שמתאר כישלון עצום, חריג ומפואר אוטומטית מעניין אותנו, אבל האם אנחנו נמשכים לסיפור רק בגלל מה שהוא יכול להעיד על "ההייטקס"? אכפת לנו מה קרה שם, או שפשוט בא לנו לראות דושים עשירים מפשלים?
השאלה הזו העסיקה אותי לאורך שלושת הפרקים הראשונים של WeCrashed, המיני-סדרה החדשה של אפל TV פלוס על הישראלי אדם נוימן והיוניקורן שהקים. כשלוש שעות, וכל כך מעט פואנטה. הסיפור מתאר פחות או יותר כרונולוגית את ההתרחשויות בפרשה, מההקמה הצולעת דרך ההצלחה האדירה, המסיבות היקרות ופולחן האישיות ההולך וגובר סביב נוימן, ועד לקריסה הדרמטית.
את נוימן אנו פוגשים לראשונה כיזם סדרתי נחוש שכל ניסיונתיו נכשלים, עד שבחייו מופיעה אשת חלומותיו, רבקה, וסוגרת לו את הפינה הזו: "העסקים שלך לא מצליחים כי לא אכפת לך ממה שאתה מנסה למכור", היא אומרת. היא מבקשת שיפסיק לחשוב על גודל השוק הפוטנציאלי ויחפש בתוכו את מה שבאמת מעניין אותו, מה שבאמת עושה אותו מאושר. הוא מחליט שהאושר שלו יגיע רק מ"קהילה", ומחליט לפתוח עסק של משרדים מעוצבים, עם מבנה עסקי שכולל אלמנטים קהילתיים. למה דווקא העסק הזה? לא ברור. הרבה כאן לא ברור.
למעשה, חבל שאף אחד לא עשה שיחת "מה באמת מעניין אותך" עם יוצרי הסדרה לפני שהתחילו לעבוד עליה. קשה לומר מה הדבר שמשך אותם לסיפור המסוים הזה מלבד הטרנדיות. אין כאן שום פרשנות מיוחדת על הסיפור, שום עומק נוסף מעבר ל"זה מה שקרה", ואת זה אנחנו בעצם כבר יודעים. הפרשה הרי כבר כיכבה בפודקאסט (שהיה ההשראה לסדרה), באינספור מאמרים ובסרט דוקומנטרי (מאכזב למדי), אז איפה הערך המוסף שהעיבוד הזה מציע? לא, אני באמת שואלת. איפה?
ברמה הטכנית, הסדרה מושקעת למראה אבל לא מאוד מרשימה. הבימוי והצילום סתמיים, התסריט יבש וקלישאתי – ואפילו אין עלילה מעניינת, כי הסיפור קופץ מנקודה לנקודה בצורה כמעט שרירותית. ברמה הרגשית הסדרה אפילו יותר מבלבלת. אנחנו אמורים לבוז לאדם נוימן או להתאהב בו? אולי גם וגם? אולי אנחנו אמורים להתרשם מכישורי המכירה שלו ולהירתע מיחסי האנוש? ורגע, הוא בעצם גאון או שהוא שרלטן? הבלבול הזה עשוי להיות מכוון, אבל זה לא מרגיש ככה – בעיקר בגלל ההופעה הכמעט גרוטסקית של ג'ראד לטו. נוימן הטלוויזיוני נע בין שתי דמויות שונות לחלוטין – מפלצת שאפתנית מצד אחד, ישראלי חברמן עם חלומות היפיים מצד שני, הכל תחת מבטא קרינג'י אחד.
בין צעד תמוה אחד לאחר הוא מפזר אמירות שחוקות כמו "אין איזראל ווי דו איט אול דה טיים" או "וון איי וואז א בוי אין דה קיבוץ" בהגשה שמזכירה את טומי וויזו מ"החדר". את עדי נוימן מגלמת שנטי השנטי, ישראלית במקור, מה שלא מונע ממנה לספק את ה"סעמק" הכי פחות משכנע בתולדות הטלוויזיה. אן האת'ווי היא בבירור השחקנית הטובה בקאסט, אז כשהיא משחקת את רבקה נוימן כמו קריקטורה מביכה זה אשכרה מלמד אותנו משהו על הדמות. הבעיה היא שהעלילה הצדדית שלה פשוט לא מרגישה שייכת לסיפור המרכזי, אם בכלל יש כזה בסדרה המבולגנת הזאת.
כל זה חבל מאוד, כי כאמור, יש סיבה שאנחנו נמשכים לסיפורים כאלה פעם אחר פעם. עם חזון מגובש ובימוי אמיץ יותר, זה היה יכול להיות סיפור עוצמתי שאומר משהו גדול יותר על החברה שהצמיחה אותו. תחשבו "הזאב מוול סטריט" פוגש את The Big Short עם נגיעה של נדיר אקרמן. במקום זה קיבלנו את ג'ראד לטו רוקד כמו אבא מביך במסיבת אוזניות.
WeCrashed, פרק חדש בכל יום שישי באפל TV פלוס
רוצים עוד ביקורות טלוויזיה? בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו