הזדמנות אחרונה לא להתקרנף: ישראל היא הלוזרית פה

19 שנה לאחר שצפיתי לראשונה ב"ג'נין ג'נין". בסינמטק תל אביב, צפיתי הערב שוב בסרט החשוב הזה של השחקן והבמאי מוחמד בכרי. ושוב התכווץ הגוף מרוב בושה ושוב התמלא הלב בדמעות אל מול הזוועות שחיילי "הצבא הכי מוסרי בעולם" עוללו לתושבי המקום העצוב הזה שמרבית תושביו לא חוו יום אחד של חופש בחייהם שכן הם נולדו, וסביר להניח שגם ימותו, בזמן שהכיבוש והאפרטהייד הישראלי עדיין חי וקיים ובועט ומדכא כל שביב של תקווה לחיים הגונים ושפויים יותר.

ניסיתי להיכנס לראש של השופטת שהחליטה שלא די בסיוט המתמשך שבו חי יוצר הסרט מאז התחיל העליהום המטורף עליו לפני קרוב ל-20 שנה אלא שצריך להמשיך ולאמלל אותו, לגרום לו לקריסה כלכלית, והכי חשוב – לוודא שלא מסתובבים ברחבי ארץ זבת החלב והדבש שלנו עותקים סוררים של המסמך המצמרר והמבעית הזה שמוציא, ובצדק, שם רע למדינת ישראל ולצבא שלה.

והאמת היא שבאופן מפתיע הצלחתי ממש בקלות ובמהירות לעשות את זה. להיכנס לראש המעוות שלה. הרי כל בן אדם שצופה בסרט  (ובי נשבעתי שאעשה כל מה שרק אפשר כדי שיצפו בו כמה שיותר אנשים בכל העולם) ושאינו ערל לב לחלוטין – לא יכול שלא להזדהות באופן מוחלט עם הכאב העמוק של אותם פלסטינים שכל חטאם הוא שהינם פלסטינים. וככאלה דינם הוא מוות הרס ודם.

ואת זה בדיוק רוצה השופטת למנוע. את אותה הזדהות רגשית עם הקורבן. והיא הרי בהזדהות רגשית טוטאלית עם הצד המקרבן.

כבר אחרי חמש דקות של סרט מספר אחד המרואיינים הקשישים, חבוש ודומע בבגדי אשפוז: "ישנתי. זה היה בשעת חצות כשהרמקולים הענקיים השמיעו את הפקודה שעלינו להתאסף ברחבת בית הספר. התלבשתי ויצאתי החוצה. בדרכי לביה"ס, כשהייתי במרחק של מטר וחצי ממנו, ירה ביד שלי צלף של צה"ל מתוך החלון. נפלתי מייד לרצפה. הייתי בשוק. החייל ציווה עליי לקום וללכת משם. אמרתי לו שאינני מסוגל להתרומם. אז הוא איים עליי שיהרוג אותי וירה עליי שוב, הפעם ברגל"  

החיילים שתבעו את בכרי על הוצאת דיבה לא תבעו אותו רק על הנזק שנגרם להם לכאורה אלא את עלבונו של הצבא כולו הם תבעו. אותם אי אפשר בכלל לזהות. אבל על ראש הכובש בוער הכובע. אותה שופטת אטומה גם היא נרתמה למהלך המביש והפשיסטי הזה, שהרי אותם חיילים שנראים למספר שניות בסרט הם בסך הכל סימבול ותו לא. סימבול מכוער ומעורר סלידה של צבא כובש ואכזרי שכל בר דעת ובעל לב מבין ויודע שהדברים שהוא מעולל הם פשעים כנגד האנושות שאי אפשר לקבל אותם ואי אפשר לסלוח עליהם.

ועל כן מנסה אותה השופטת, שהיא בבואה נאמנה ואותנטית של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" לעשות כל מה שרק אפשר על מנת לטשטש להדחיק ולהסתיר את האמת ואת העוול. כמה פאתטי זה שהיא, כמו המדינה אותה היא מייצגת, כל כך אנכרוניסטית ופרימיטיבית, ולא מבינה שאי אפשר ב 2021 "לאסוף עותקים" כי הכל נמצא באינטרנט. כמו גילם המופלג של פשעי הציונות והצבא כך גם חוסר הרלוונטיות של אותה שופטת שלא מבינה ולא רוצה להבין איפה היא חיה.

"ישראל היא הלוזרית פה ולא הפלסטינים", אומר אחד המרואיינים המרכזיים בסרט שיודע ומבין בדיוק איפה הוא חי. "את מה שנהרס אפשר לשפץ ולבנות מחדש. באשר לאובדן בחיי אדם – אנחנו נמשיך ונעשה ילדים. האלמנות תינשאנה שוב. יש תחליף כמעט לכל דבר פה. אבל איך איך איך הם יוכלו לשוב לאותם זמנים בהם האמנו בחיים משותפים? מה הם יעשו? זה הרי בלתי אפשרי כבר. זה אבוד. אני רציתי לחיות בשלום עם כל יהודי שהוא ואיחלתי להם תמיד את ההכי טוב שיש כמו שאני מאחל לילדיי שלי. אבל איך הם יוכלו לפצות אותנו על מה שהם עשו פה תגיד לי? ואינני היחיד שחושב כך. הם הלוזרים בסיפור הזה. איך אפשר יהיה אי פעם למחוק את השנאה ולהוציא את הרגשות הקשים והתחושות הקשות מתוך הלבבות שלנו איך? הם לא מבינים בכלל מה שהם עושים".

אבל האמת, אותה אמת שאותה השופטת עושה ככל שביכולתה להסתיר, טבעה לצאת לאור. תמיד. ולא יעזרו כל המניפולציות והטיוחים – הפשעים של צה"ל הם כל כך הרי אסון וכל כך רבים ותכופים ששום שופטת חסרת בושה לא תצליח להסתירם. יום יבוא, והיום הזה לא כל כך רחוק, שכל אותם פושעי מלחמה ייתנו את הדין על מעשיהם הנוראיים.

ולכשיגיע היום המיוחל הזה ישאלו את עצמם כל הקרנפים שאינם נרתמים למאבק נגד הכיבוש והאפרטהייד "איפה היינו ומה עשינו כשאחינו, הבמאי מוחמד בכרי, עבר את הסיוט המטורף הזה שאיש לא אמור לעבור". אל תתקרנפו חברים ואל תפנו את גבכם ללוחם הצדק בכרי שזקוק כעת לעזרתכם. זה הזמן לסולידריות. זה הזמן לקוליגאליות. לא רק של אחיו הקולנוענים, אלא של כל מי שהמאבק בכיבוש ובאפרטהייד הוא בנפשו. תתמכו – כספית, ציבורית, הצהרתית, במי שכל כך קל להתאכזר אליו שהרי הוא ערבי. וערבי טוב זה ערבי שותק.