לא רק לגייז: לתל אביב מגיע מיוזיקל שנון ומלא כישרון כזה

לגל המיוזיקלס ששוטף את תל אביב מצטרף מחזמר חדש שמועלה בצוותא 2, ועם היותו קטן (ארבעה שחקנים מגלמים שלל תפקידים) וצנוע (תפאורה: וילון ומיטה) – הוא שנון וקולע ומלא כשרון.  

זה סיפורו של אסף (נדב אילון בהופעה מרובדת ושובת לב), גיי תל אביבי בן 27 שחי בזוגיות מאושרת עם אהובו (איתמר אלבז). או כך לפחות הוא חושב. בזמן שאסף מתכנן חתונה וילדים, בן הזוג מאשים אותו שהוא כל כך מרוכז בעצמו שהוא בכלל לא הבחין שזה לא מה שהוא רוצה. וגם הסקס איתו לא משהו. ככה פתאום הבחור עוזב ומשאיר את אסף שבור לב.

"האחד" (צילום: אורון קפלן)

 אסף מסתגר בדירתו שברחוב מלצ'ט, מטביע את צערו בגלידה ושר שיר בדידות בשם "צ'אנקי מאנקי", שמעניק משמעויות חדשות לטעמים של בן וג'ריס. אמא (שיר סייג), שמתקשה להגיד "הומו" אבל רוצה שלבן שלה תהיה זוגיות (כמו שלה אין), טוענת שאסף צריך להיות מוכן לפשרות ודוחפת לו את הבן של מכרה שלה. המפגש הכפוי מניב כמה רגעים מביכים לאסף ומבדרים לצופים, וגם את השיר המוצלח "פוטוסינתזה" (העולם מלא מטאפורות) ששר הדוקטורנט למדעי הצמח (אדיר שטיבלמן). 

אחרי הכישלון הידוע מראש של הדייט שנולד מייאוש, החבר האוחצ'ה (גם שטיבלמן) מייעץ לאסף לקחת את עצמו בידיים ולצאת לעולם הפיזי והדיגיטלי להשיג לעצמו זיונים. אבל מחשש שימצא את עצמו מאכיל יונים בכיכר בגיל 80, אסף כל כך לחוץ על זוגיות, שכל מי שהוא פוגש הוא מיד בודק איתו את האפשרות של אהבת נצח + שני ילדים ובית בכפר. כצפוי, זה לא ממש מסתדר כמו שאסף רוצה, והוא מבין שיש דברים שהוא צריך לפתור עם עצמו לפני שימצא את האחד.

"האחד" (צילום: אורון קפלן)

רום רזניק כתב וביים מחזה כן ונבון, ששואל קלישאה או שתיים מהתבנית של קומדיה רומנטית, ואז מפרק אותן. כך למשל, דמות האוחצ'ה השמנמן והמצחיק שמציע תמיכה חברית אינסופית הוא שטנץ מוכר, ולרוב הוא נמצא שם אך ורק בשביל הגיבור. שטיבלמן המצוין מעצב דמות מבדרת מאוד, ואז, ברגע הכי חזק בהצגה, הוא מזכיר לאסף ולנו שהוא לא מסתכם בסטריאוטיפ חביב, ושיש לו קשיים וכאבי לב משל עצמו. גם אמא הדואגת היא הרבה יותר מנודניקית מצחיקה, וכשהיא פותחת פיה לשיר, סייג מעניק לה לב פצוע וקול נפלא. יש אפילו סטרייט מפתיע אחד בהצגה, וזה הרגע של אלבז לפרוח. 

אין הרבה מקום על הבמה הקטנה של צוותא 2, והצוות המצומצם והפעלתני של התאטרון המשולש מייסודו של המרכז הגאה בעיר ממלא אותה היטב. אילון תמיד שם, לעיתים קרובות על המיטה, בעוד סייג, שטיבלמן ואלבז נעים לסירוגין מחזית הדרמה לתפקידי שורת מקהלה. ריקוד קצר אחד (הכוריאוגרפיה של שון זילברשטיין) עושה חשק לעוד. רזניק גם כתב את השירים יחד עם כנען לבקוביץ שהלחין, והם נעימים באוזן. עם זאת, בערב שבו צפיתי בהצגה, הממד הקולי שלה היה פגום בשל מערכת סאונד שלא כווננה כראוי, וזה פגע באינטימיות של החוויה. גם את ההרמוניה בחלק מהשירים אפשר עוד לשייף, אבל בסך הכל מדובר בהפקה זורמת ומהנה, שמהדהדת לא מעט סיטואציות שכולנו, גברים ונשים, הומואים וסטרייטים, מכירים מהחיים הפרטיים והמביכים שלנו. 

>> "האחד", צוותא 2. פרטים וכרטיסים כאן

"האחד" (צילום: אורון קפלן)