ווייט טראש: האם ייתכן שהאמנות רק מחמירה את המשבר האקולוגי?

גם בחודש ספטמבר איסטנבול שוקקת, מלאת חיים ומוצפת בתיירים שהולכים שבי אחר הקסם המזרחי של העיר שחוברה לה יחדיו בין אסיה לאירופה. אנשים בטיסה מדברים על שפע קניוני האאוטלט בפרברי העיר, על השף המתבל סולט ביי, על סיורי "הכלה מאיסטנבול" ועל המחירים הזולים בטירוף. אם תשאלו את ניקולא בוריו, אוצר המהדורה ה־16 של הביאנלה באיסטנבול, זו בדיוק הבעיה של האנושות.

"תיירות ההמונים היא הסוגיה הבוערת של ימינו", אמר בוריו בראיון ערב פתיחת הביאנלה, לפני שבוע וחצי. ענף התיירות גדל בקצב מסחרר מאז שנות ה־50 ושולח זרועות תמנוניות וארוכות כמעט לכל נקודה אפשרית על כדור הארץ. רבים מאמינים שיש לכך השפעה הרסנית על הסביבה, כי זה דורש עוד ועוד מוצרי צריכה – החל ממסעדות, מלונות ומזכרות ועד שדות תעופה, טרמינלים וערי תיירות שלמות כמו לאס וגאס.

ג'ארד מאדר, "War of Duty"', הביאנלה באיסטנבול 2019

מהביאנלה באיסטנבול מצטייר המשבר האקולוגי כנושא ששמור באופן כמעט בלעדי לאדם הלבן

כל זה לא מפריע לבוריו לקחת חלק בתעשיית הביאנלות, מפלצת קטנה אך טורפת של ענף התיירות (בשנים הקודמות ביקרו בביאנלה באיסטנבול יותר ממאה אלף איש). פרנסי העיר מתגאים בביאנלה, שהכניסה אליה היא חינמית, ובעשרות מוסדות האמנות והתרבות שהוקמו לאחרונה ברחבי העיר. עם אירועי תרבות קלילים ומבדרים כמו יריד האמנות העכשווית, שנערך במקביל לפתיחת הביאנלה, קל לשכוח שטורקיה עדיין נתונה תחת משטר אפל שחותר תחת חופש הביטוי.

אלא שבניגוד לאוצרי הביאנלה הקודמים, בוריו – מהתיאורטיקנים והאוצרים הבולטים בעולם האמנות ושועל ביאנלות ותיק – בחר להקדיש את האירוע לנושא לוהט אחר: משבר האקלים. יותר מ־7 מיליון טון של פלסטיק צפים על פני הימים והאוקיינוסים – כמות אדירה של פסולת שיוצרת את מה שרבים מכנים "היבשת השביעית", וזו גם כותרת הביאנלה.

בוריו פוצח בכתב אישום על הבזבזנות והעודפות בעידן האנתרופוקן – מונח המתאר תקופה גיאולוגית חדשה המתאפיינת בהשפעה הקיצונית של האדם על כדור הארץ. "היבשת השביעית" פורשת מציאות עגומה ופסימית יותר מאי פעם: בני האדם, לפי בוריו, הם קורבנות של המערכת האקולוגית שאותה הם בראו. הם הפכו להיות צופים חסרי ישע בכלכלה שהולכת ומתנתקת מתהליכי הייצור האנושיים.

מיצב של מונסטר צטוינד (צילום: דיויד לאבין)

פרדוקס פריבילגי

הביאנלה מתקיימת השנה בשלושה מוקדים ברחבי איסטנבול והיא כוללת יותר ממאתיים עבודות, רובן הגדול נעשה במיוחד למקום. התערוכה המרכזית מוצגת באנטרפו 5 במחוז טופאני, בחלל של 17 אלף מטרים שעד לפני כמה שנים היה מחסן נטוש והיום עובר שיפוץ ומיועד לשמש בתור מוזיאון לאמנות.

בחלל הוצבו הרבה מיצבי פיסול גדולי ממדים, שמשחקים על קו התפר בין האנושי לחייתי, הטבעי והמלאכותי. דורה בודור הקרואטית מציגה מערכת אקולוגית שמתרגמת רעשים שמקורם בזיהום סביבתי למיצב פיסולי אורגני, חי ונושם. תיבות הזכוכית שבודור בנתה קולטות תדרים מאתר בנייה סמוך, מגיבות להם ומייצרות דימויים חזותיים שמשתנים בכל רגע; קולקטיב "פרל אטלס" שמורכב ממאה אמנים, חוקרים ואנתרופולוגים שפועלים יחד, מציג מיצב אנציקלופדי שמתאר כיצד לתשתיות בסיסיות כמו מפעלים, תחנות כוח וסכרים יש השפעות קטסטרופליות על הסביבה; האמן הטורקי אוזאן אטלן מעמיד במרכז החלל שלו גוייה של תאו מים, בעל חיים נפוץ בטורקיה שנמצא בסכנת הכחדה, בייחוד בגלל הקמתם של שדה התעופה החדש של איסטנבול ושל הכבישים המהירים שנבנו סביבו; מיקה רוטנברג, הישראלית לשעבר שלאחרונה נעלה תערוכה מדוברת בניו מוזיאום, מציגה את "ספגטי בלוקצ'יין" – עבודת וידיאו סוריאליסטית ומהפנטת שחוקרת סאונד וחומר, אנושיים ולא אנושיים.

אוזאן אטלן, "מונוכרום". הביאנלה באיסטנבול 2019

לנוכח הגודש החומרי אי אפשר שלא לתהות אם האמנים המציגים באמת תורמים משהו לשיח על המשבר האקולוגי מלבד ייצור של עוד פסולת לעולם. אחת העבודות המוצלחות בתערוכה, שמשכילה להתייחס לנושא ובו בזמן לא לוקחת את עצמה ברצינות דמגוגית, היא "זה עולם קטן מאוד" של סיימון פוג'יווארה. פוג'יווארה הבריטי, שמיוצג על ידי גלריה דביר הישראלית ושהציג בה תערוכה מופתית לפני שנתיים, נדד כמה חודשים בין פארקי השעשועים הרבים בטורקיה ואסף מהם אינספור גרוטאות. התוצאה היא מעין דיסנילנד מיניאטורי, מופרע ואלים, שכולל בין השאר מקדש שהיושב בראשו הוא בארט סימפסון, חדר כושר משותף לבני אדם ולפרות ודגמים מוקטנים של יצירות אמנות פופיות לעוסות.

במוזיאון פרה, מוזיאון אתנוגרפי שממוקם במרכז איסטנבול, מציגים אמנים עכשוויים תמונת עולם קצת יותר אופטימית שבמרכזה בריאת עולמות חדשים. צ'רלס אייברי הסקוטי יצר פרויקט ארוך טווח של קהילה דמיונית, שאת אורחותיה הוא מתאר בציורים ובפסלים מקאבריים; נורמן דיילי האמריקאי שנפטר ב־2008 מציג את "הציוויליזציה של לורוס", מחקר פסאודו־ארכיאולוגי של ציוויליזציה ספק אמיתית ספק מומצאת שהוא מבקש להקים לתחייה; ישנן גם העבודות של האמן והזואולוג החלוצי בן המאה ה־19 ארנסט הקל, שהניסויים המדעיים שלו נעים בין אמנות למדע בדיוני; והפרויקט של סיימון סטרלינג שמחייה מחדש פסל של הנרי מור, שנמצא בקרקעית הים ושהתיישבו עליו קולוניות של מדוזות קטלניות.

באי בויוקאדה, הגדול שבין איי הנסיכה של איסטנבול, מוצג החלק השלישי של הביאנלה. בויוקאדה הוא מעין ריזורט תיירותי יוקרתי הנמצא במרחק שעה וחצי הפלגת מעבורת ממרכז העיר. אלפי תיירים גודשים את האי שמתהדר באווירה אקזוטית עם רחובות ציוריים, סיורי עגלות רתומות לסוסים ושווקים אוריינטליים על גדות הנמל. שישה פרויקטים שמוצגים בארבעה אתרים ברחבי האי, שניים מהם במבנים עזובים ונטושים, הופכים את המראות התיירותיים האלו לאבסורדיים ומופרכים עוד יותר. גולת הכותרת בבויוקאדה היא התערוכה של האמן האמריקאי גלן ליגון, שמחזירה מבט ציני ונוקב למבקרים באי עם תיעוד אגבי של תיירים באיסטנבול שעסוקים בעיקר בטלפונים שלהם, ועם סרט דוקומנטרי של הקולנוען הטורקי המנוח סידת פקאיי, שתיעד את שהותו של הסופר ופעיל זכויות האדם האפרו אמריקאי ג'יימס בולדווין באיסטנבול. בולדווין מסייר ברחובות העיר ובאיי הנסיכה, ומושך מבטים ותגובות כאילו היה ליצן בקרקס.

56 אמנים מ־25 מדינות מציגים השנה בביאנלה באיסטנבול, רובם אירופאים ואמריקאים. זאת בניגוד לאחותה הגדולה והממוסחרת, הביאנלה בוונציה, שמוצגת עד ה־24 לנובמבר ונוטפת השנה פוליטיקת זהויות. מהביאנלה באיסטנבול מצטייר המשבר האקולוגי כנושא ששמור באופן כמעט בלעדי לאדם הלבן הפריבילגי. כל היתר שקועים בחיים עצמם.

← "היבשת השביעית": הביאנלה ה־16 באיסטנבול באוצרותו של ניקולא בוריו תוצג עד 10.11. כניסה חינם בהרשמה מראש באתר