מוקדם מדי: עוד לא התאוששנו מספיק כדי לראות את "הכוכב הבא"

"הלילה לא שירים,
הלילה לא ריקוד,
הלילה הוא רק שביל שבו הלכתי לאיבוד"
(רונה קינן)

בהחלטה קצרה ולאקונית, כמה דקות אחרי הידיעות המצערות על מותם של שני חיילים ברצועת עזה, הודיעה קשת כי לא תשדר אמש (שלישי), כמובטח, את תוכנית פתיחת העונה של "הכוכב הבא לאירוויזיון". למרות שהתכנית הייתה אמורה להיות הרבה פחות "קרנבלית" מבימים כתיקונם, בלי קהל באולפן, עם שירים נוגים באווירת המלחמה ועם שופטים שמגיעים, באופן טבעי, עם פרצוף תשעה באב – גם זה היה, כנראה, יותר מדי אסקפיסטי לציבור כרגע.

במובן מסוים, קצת נדמה שקשת נשמה לרווחה עם ההחלטה הזאת – גם אם היא התקבלה, כמובן, בנסיבות איומות. כי האמת היא שעוד לפני ההודעה הרשמית על הביטול, הוא היה באוויר. ברשתות השונות כבר התחיל קמפיין לא קטן (שגם מתופף להקת "מוניקה סקס", שחר אבן צור, היה שותף לו) שקרא לא לשדר את התכנית, בגלל הרגישות. "אומרים לנו שמוזיקה היא התשובה", כתב אבן צור, "אבל תכנית ריאליטי היא לא התשובה. לא עכשיו. תתביישו על ההחלטה הלא רגישה הזאת במעטפת צינית".

זה יורד לשורש הדילמה שעומדת בפני כל מי שלא מייצר חדשות בתקופה הזאת: מצד אחד כולנו רוצים אסקפיזם – אין משפט ששמעתי יותר בשבועות האחרונים מאשר "זו לא בושה לברוח", וכולנו גם ניסינו לעשות דברים אחרים, או לצפות בדברים אחרים – בין אם זה נטפליקס או כדורגל. כל אחד והרף הנפשי שלו. מצד שני, גם שלושה וחצי שבועות אחרי, הלבבות שלנו עדיין פצועים. השילוב הזה בין יותר מ-1,400 לוויות, כמעט 250 חטופים בעזה, ואזעקות מכל פינה, מקשה מאוד על דרכי המילוט.

ולכן, הטלוויזיה נמצאת במצב קצת אבסורדי של לא לבלוע ולא להקיא. מצד אחד, מתחילים לראות את ניצני הפרוגרמינג הישן – החדשות, שבהתחלה שידרו בלופ של 24 שעות (כולל בשעות הכי קטנות של הלילה), נעצרות בסביבות 1 או 2. "עובדה" חזרה לשדר, ארז טל ואברי גלעד קיבלו משבצת שקצת סטתה מהלופ החדשותי הנורמלי, וכך גם צביקה הדר ואליעד ב"רשת 13". אפשר היה אפילו לראות קצת מעולם הבידור, עם "זהו זה" שחזרה למסכים במתכונת מנחמת במיוחד, או "ארץ נהדרת" שעשתה את עבודתה נאמנה עם ספיישל לרגל המצב.

ובכל זאת, נראה לי שגם הטלוויזיה מתקשה באמת לחזור לשגרה. היא חזרה לשדר פרסומות, אבל כולן – בלי יוצאת מן הכלל – עמוק באווירת המלחמה והגיוס. השחקנים של "זהו זה" אמנם שוב על המסך, אבל הם בעיקר שרים או מדברים עם ילדים. לא ממש צוחקים כמו פעם. אפילו "ארץ", שהרשתה לעצמה להצחיק ואפילו קצת להיות סאטירית, הסתיימה עם שיר של שלמה ארצי וקריאה לשחרור החטופים. רגל פה, רגל שם. אסקפיזם – אבל לא עד הסוף. עוד לא השתחררנו מהטראומה.

וצריך לדבר גם על פקטור אחד נוסף: כסף. העובדה שלא שודרו פרסומות כבר תקופה לא קצרה (פשוט כי אנשים לא ממש יוצאים לשופינג בתקופה שבה כל שנייה יכולה להיות אזעקה), בערוצים המסחריים שחיים מפרסום, היא לא פחות מקטלנית. בסמוך לדיבורים על ביטול "הכוכב הבא", קשת הודיעה שהיא נוקטת בקיצוץ רוחבי – לאחר הירידה מהכנסות מצד אחד, ועליית ההוצאות של חברת החדשות מהצד השני. סביר להניח שגם אצל המתחרים, המצב לא טוב יותר. לא מעט פורמטים שהיו אמורים להיות מושקים כבר הושהו. 

וכשגם הם יודעים, בסתר ליבם, שהמלחמה הזאת כנראה לא תיעצר בקרוב – בוודאי אם מקשיבים לכל מנהיגיה ומובילה, שמשפט המפתח שלהם הוא "זה ייקח זמן", יש פיתוי עוד יותר גדול לנסות ולהדליק מחדש את המכונה. גם אם לאט לאט.

אבל למה נמתח הקו דווקא ב"כוכב הבא"? לי נראה שזה קשור בסוגת התכנית. הרי אם אסי עזר ורותם סלע היו מגישים תכנית נפרדת לחלוטין, וקוראת לה "שירים לחיזוק המוראל" (נניח), זה היה מתקבל יותר בקלות. אולי אפילו בברכה. אלמנט התחרות, שהוא יסודי בתכנית כמו "הכוכב הבא" (אפילו בשלב האודישנים), כנראה הדליק נורות אדומות אצל חלק מהצופים. זה הרגיש יותר מדי כמו העולם הישן – זה שהתפוצץ לנו בפרצוף ב-7.10. וזה היה, אולי, הטריגר שהקפיץ את אבן צור וחבריו.

אבל לי דחוף להתווכח ולשאול: נניח ו"הכוכב הבא" יותר מדי מוגזמת – גם כשהיא עושה כל סימן שהיא לא באה להיות כזו. מה האלטרנטיבה? מה התרומה הגדולה שתקבלו מעוד שעתיים של חדשות אחרי שכל היום אתם מולעטים בה – אם לא בטלוויזיה, אז בטלפון; ואם לא בטלפון, אז במחשב; ואם לא במחשב, האזעקות כבר יצלצלו לכם לבד ויעירו אתכם. אפילו מבחינה נפשית בסיסית – האם שעתיים של אנשים שרים זה כל כך נורא? ואולי טלוויזיה אחראית צריכה מתישהו להגיד לצופים שלה – אין לנו מה לשדר. בינתיים נשים לכם מוזיקה, ונחזור כשיהיו חדשות באמת.

כנראה שהאמת צריכה להיאמר – עוד לא התאוששנו. גם גדולי האסקפיסטים. אחוזי הצפייה במהדורות עדיין מרקיעים שחקים, הלופ של המלחמה עדיין מהדהד לכולנו בראש. כשכולנו יודעים שבכל רגע, יכולה לבוא אזעקה ולהרוס הכל – אף אחד לא באמת יכול להירגע. לפחות לא בינתיים. ועד שתהיה פריצת דרך משמעותית במלחמה, או במצב הנפשי של הצופים, כנראה שהלימבו העדין הזה עוד יימשך. בינתיים, נמשיך להזדגזג בין ניר דבורי לאוהד חמו. עד שמישהו יסמן שאפשר לצאת מהלופ.