נתחיל במה שהוא לא מס שפתיים, אלא אמת שאני ממשיך להאמין בה: רביב דרוקר הוא מגדולי העיתונאים שהיו במדינת ישראל. עם הרקורד שלו אי אפשר וגם לא צריך להתווכח, כולל חשיפות שלא היו נוחות או נעימות למיינסטרים הישראלי ואפילו לא לקהל הצופים הטבעי שלו. אבל גם לעיתונאים טובים ואפילו גדולים, מתברר, יש רגעים פחות זוהרים.רגע כזה אירע לדרוקר אתמול בראיון העומק של "המקור" עם יובל וילנר, מי שנחשד באונס של שתי נשים – שי-לי עטרי ונעמה שחר. מדובר בשדה מוקשים של ממש – פרשה מאוד לא קלה, שבה נטען כי וילנר (שעד לא מזמן עוד היה אלמוני מתוקף צו איסור פרסום) תקף מינית באכזריות את עטרי ושחר אחרי בילוי לילי.

>> ואיתנו באולפן: עוד 11 מרואיינים שהתקשורת יכולה להתבזות איתם
>> תעודת כבוד: 9 סרטי דוקו מעולים שכדאי לראות בפסטיבל דוקאביב

עטרי ושחר ניהלו מלחמה אדירה, כולל קמפיין תקשורתי, לחשיפת השם, וילנר נלחם בחזרה (כולל טענות על אובדנות, שכמובן נגנזו ברגע שהאינטרס התהפך), עד שהצו בסופו של דבר הוסר. בראיון שערך איתו דרוקר, וילנר – כמובן – מכחיש את הדברים מכל וכל.ושוב, גם כאן צריך לומר את המובן מאליו: גם לווילנר, כמו לכל חשוד, יש את הזכות להביע את גרסתו למעשים. יש לו קייס שצריך להישמע, והוא גם נשמע במקומות המתאימים. השאלה היא לא האם צריך לשמוע את הגרסה, אלא באשר לבמה שניתנה לו להביע אותה. האם אותו "דיון ציבורי" שדרוקר דיבר עליו בסוף הכתבה כולל את הגזרה השווה שעושים בין מקרבן לקורבן?

הראיון עם וילנר מתחבר בקלות לסיפור שהתרחש בערוץ אחר, כאן 11, בכתבה המפנקת שהעניקה שלי טפיירו לסוזי ממדוב שנחשדה בכך שירתה בבעלה. שני המקרים מבטאים פער מאוד גדול בין הדיבור גבוהה גבוהה על "זכות הציבור לדעת", ובין התחושה הבלתי נמנעת שקצת מנצלים את הטיעון הזה כדי להלבין מקרים נוראיים רק בשביל רייטינג וצפיות ברשת.

האם הדיון הציבורי על אונס חייב לכלול ראיונות עם האנס? האם כשדנים בפרשת רצח, אנחנו צריכים לשמוע גם את דברו של הרוצח שמסביר כמה הוא היה צדיק ותמים? התשובה היא לא. כי כשמביאים את המקרבן/חשוד/נאשם לעמדת הראיון מייצרים כלפיו סוג של הצדקה ואמפתיה גם אם לא בכוונה.כי לצד הגרסה שלו על המעשים, מתוקף הפורמט, מיד מגיעים הטיעונים (שגם נשמעו מצידו של וילנר) על "הלינץ' שעושים לו", ועל "כמה שהוא שתק ולא דיבר" והפרקליט שלו שיסביר בצדקנות אין קץ שהנשים האכזריות "אומרות מה שהן רוצות ויוצאות בלי כלום". קורבנות אונס לכאורה, כן? אנחנו אמורים לחיות עם זה בכפיפה אחת. שווה בשווה. הווידוי קורע הלב של הנאנסת וטענות ההגנה הצדקניות של האנס (לכאורה) מיד אחר כך. הבאנו את כל הצדדים.

אלוהים יודעת כמה דרוקר היה מתרגז אם בסוגיות אחרות שעל הפרק היו נוהגים באותה צורה. אם בפרשת ברוך גולדשטיין, ערוץ 14 היה מפיק דוקו שמספר על עדויות המתפללים שנרצחו, וגם מביא בהרחבה ובכל הפוקוס את גרסתו של "ברוך הצדיק" שבסך הכל הגן על עצמו והמתפללים הפלסטינים בחברון עמדו לו בדרך. זה היה מרגיז אותו, כנראה. וגם אותי. ובצדק גמור, כי יש דברים שלא עושים, גם אם לכאורה קיימת הגנת זכות הציבור לדעת. זו השוואה קצת קיצונית, אבל מי שחווה מקרוב מקרי אונס ותקיפות מיניות בוודאי מרגיש שזה לא פחות כואב לו.

הכתבה של דרוקר דיברה "משפטית" שוטפת. היא עסקה בעולם המשפט שבו אמור להיות חשד מעבר לספק סביר וטוב שכך, כי לא היינו רוצים להרשיע אנשים חפים מפשע. משפט, מטבעו, חייב להיות "קליר קאט". אבל יש עולם שהוא לא משפטי. עולם שבו קיים הדבר הקטן הזה שנקרא אמת, ולא תמיד מגיע לתוך כתלי בית המשפט. ובעולם הזה, שמחוץ לדיני הראיות, יש גם שאלה של נראות: מי הם האנשים שמשתתפים בשיח הציבורי? והאם בתוך השיח הזה, יש מקום גם למקרבנים שישטחו את משנתם בפנים חמורות סבר ועיניים עצובות?

"המקור", כמו הקריירה של דרוקר, היא תכנית מצוינת שתמיד נגעה בעצבים רגישים, גם במקרים שגרמו לקהל הטבעי שלה לזוע באי נוחות. וזה בסדר. ככה צריך להיות. אבל נדמה שמרוב הרצון הזה היו גם מקרים שבהם הגבול נחצה. ובכל הכבוד לדרוקר ולאנשים המצוינים שהוא עובד איתם, אמש נחצה גבול כזה.

ועוד הערה אחת קטנה מגיעה לאנשי רשת 13: בחייאת, כשאתם מביאים כתבה כל כך רגישה על נושא כל כך רגיש, אפשר להרגיע קצת עם הפרומואים ל"אח הגדול" על שליש מסך. כידוע, אין לי ממש בעיה עם ריאליטי, אבל תעשו טובה ואל תדחפו לי אותו בזמן עדות קשה על אונס. המצב שלכם אמנם קשה רייטינגית ואתם צריכים נואשות להיאבק ב"חתונה ממבט ראשון", אבל נדמה לי שבשעה של דיון כל כך עדין – אפשר לחכות להפסקת הפרסומות הבאה לפני שתספרו לי על משימת ההתעלמות בבית בנווה אילן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רביב דרוקר
• אונס
• רשת 13