>> גדעון עמיחי (כדאי מאוד שתעקבו) הוא יוצר רב־תחומי מהבולטים בישראל, מהאנשים שהובילו את עולם הפרסום הישראלי להכרה בינלאומית. משך עשרות שנות קריירה הוביל קמפיינים אייקוניים ומוכרים, עם עשרות זכיות בפרסים בינלאומיים מרכזיים. עמיחי מתגורר בכדור הארץ, אך יש לו פינה חמה בלב לתל אביב. בימים אלה רואה אור ספרו הרביעי, "לא סקיצה" שמספק מבט אישי וראשוני אל תחילת דרכו: מסע של יוצר צעיר מחולון לניו יורק של שנות ה־80.העותק שלכם מחכה כאן באתר שלוובחנות הספרים "המגדלור" (מקווה ישראל 18 תל אביב).

>> מסע איטי בזמן ומקום לחשוב, לנשום, להסתכל // העיר של מיכאל ליאני
>> מסעדה שהאוכל בה מפתיע ורגעים של אושר פשוט // העיר של סיגל נעים
>> מקומות שהיו ואינם וביסטרו ששולח ישר למזרח // העיר של מנור גרא
>> ים, חול ושמיים ולחוות את העיר מתוך המים // העיר של סברינה צגלה

1. שוק לוינסקי

אין כמו שוק לוינסקי. זה לא רק בורקס-משולש-גבינה-שומשום שלפוני, או פורל מעושן שלחיים רפאל, הגבינות שלארדיטי, הקפה שלבני עם הסוסיתאוגם בלי הסוסיתא, וחוביאן, איך נשכח את הפיצוחוביאן. אבל זה לא לחוד, זה הכול יחד, ויש עוד מלא. זו האווירה. מוקדם בשישי בבוקר זה משהו אחד. בצהרי שישי זה כבר משהו אחר. ובערבי השבוע זה שוב משנה צורה צבע וסאונד. אפילו המקלט הציבורי בלווינסקי קיבל אותי בברכה כמה פעמים. הכול התחיל לפני כמה שנים. נסענו כל המשרד ליום בצפון עםארז קומורובסקי. הוא לקח אותנו לשוק בעכו ואחר כך אל מתת, שם היה ביתו. הוא לימד אותנו את נפלאות הקנייה המצומצמת ("קנו רק ליומיים ולא לכל השבוע") והכי חשוב רק טרי-טרי-טרי. מאז אני מבלה יותר שעות בשווקים טריים מאשר בסופרמרקטים מפונפנים ככל שיהיו. תודה ארז. השפעת.

2. שדרות ח"ן

כל השדרות בתל אביב קסומות. השקט. ציוץ הציפורים. אוסף הכלבים מכל הסוגים לצד ריבוי השפות הופך את השדרות לחוויה בינלאומית נעימה במיוחד. אבל אני אוהב את שדרות ח"ן יותר מכולן בזכות העצים עם הגזעים הייחודיים כל כך. השדרה מלאה בעצי פיקוס, השדרות עם הגזעים האדירים שמורכבים מעשרות שורשים שזורים בעוביים שונים, כשהתוצאה – עצים מפוסלים מעוררי השראה. אי אפשר להוריד מהם את העיניים.

3. חוף מציצים

מאות פעמים ראיתי את הסרט "מציצים" בקולנוע פריז בהצגת חצות. הייתה תקופה, לפני, תוך כדי ואחרי הלימודים בבצלאל, שהצגת חצות בקולנוע פריז היתה הבילוי הקבוע, כמעט יומיומי. לפני היה תמיד קפה בגדד ברחוב בן יהודה. את "מציצים" ידענו בעל פה. "איפה אבי ודווידקה? פתחו את הקיוסק ויצאו ליום, עזוב…". וה"עזוב" זה כי יש כלב שמפריע שם בסצנה. אז זה די ברור שזה החוף המועדף עליי, הסרט התל אביבי האהוב, ואם אפשר להחזיר (הלוואי) את קפה בגדד האהוב אז בכלל היה טוב.

4. נווה צדק

מהממת בכל קנה מידה. ישראלי או צרפתי. רחובות קטנטנים כמו בכל עיר עתיקה באירופה. תמיד אהבתי אותה מרחוק. בשנים האחרונות סוף סוף אני אוהב אותה מקרוב. הארכיטקטורה הייחודית והשימור הקפדני ממש עושים לי את זה. והבלטות של פעם – תענוג.

5. המקום שבו עדיין לא הייתי

מה שכל כך יפה בתל אביב, זה שאתה חושב שאתה מכיר את הכל ופעם אחר פעם מופתע שאתה לא. מבחינתי אין כמו המקום שאני עוד לא מכיר. גם כשאני רוכב על האופניים בשבת בבוקר (אני לא חבר ב"כת האופניים"), וגם אחרי כל כך הרבה שנים, יוצא לי לגלות איזו פינה קסומה וחדשה. לפעמים זה בכרם התימנים. זה יכול להיות באותה המידה רחוב קטנטן שמסתתר מאחורי שדרות פנקס או סמטה חבויה ביפו.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל המדרכות ובמיוחד המדרכות במרכז העיר עצמה. הרגע הזה – הבלתי נתפס בכלל – שבו הפכה ההליכה על המדרכות בתל אביב מסוכנת ברמה בלתי סבירה. בכל מעבר חציה אתה נידון לדריסה (במיוחד אם אתה עובר בירוק) על ידי אופניים חשמליים או קורקינט חשמלי, אבל על המדרכה עצמה הכי מסוכן. שליחים על אופנועים מצפצפים לך מאחור כשאתה על המדרכה, כי אתה מעכב אותם. אתה לא הולך בקצב ומפנה להם את הדרך (המדרכה). אין ולא הייתה להם מעולם כוונה לכבד את הרמזורים ולא את כיווני התנועה. לא מדובר חלילה במגזר כזה או אחר. יש מכל המינים, הגילאים והזנים. ומה שמאחד את כולם הוא שימת קצוץ על חוקים ועל הולכי רגל (וגם על נהגים), אין דין ואין דיין. אין שוטר ואין משטרה. ואין לאף אחד/ת בתפקיד ממלכתי או עירוני שום עניין לעצור את התופעה הנוראית הזו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"קברט" בקאמרי.אתחיל מהסוף. אני מאוד אוהב הצגות. אני מאוד לא אוהב מחזות זמר. לא בתל אביב וגם לא בניו יורק. ובכל זאת ולמרות הכל נהניתי הנאה אדירה ב"קברט" בקאמרי. קודם כל מהשינוי הדרמטי שיצרו באולם. עקבתי בהשתאות איך האולם הכל כך מוכר שינה את פניו לחלוטין.התלבושות של שירה וייז– ויש עשרות רבות כאלו – מלאות השראה. שילוב יוצא דופן של חומרים, בדים, גזרות ושיק לרוב ממש יצר אצלי קנאת סופרים, וכמעט שהצטערתי שסיימתי את בצלאל ולא את שנקר. השחקנים נהדרים, ורן דנקרמתגלה כעילוי שאין שני לו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"היום שבו הכול השתנה". ספר חזק ועצמתי בצורה בלתי רגילה. גמאתי את הסיפורים. התרגשתי מהאיורים. אהבתי מאוד את השילוב של יוצרים לטובת תוצאה נועזת ויצירתית. נושא בלתי אפשרי מסופר בצורה רגישה מאוד. במיוחד אהבתי את… כולם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתת. ולא רק בזמן הזה.אני מכיר את הארגון הזה שנים ארוכות. למדתי להכיר את לתת תוך כדי עבודה (בהתנדבות), גם במשרדי הקודם – שלמור אבנון עמיחי, וגם במשרד הנוכחי No, No, No, No, No, Yes וגם כמתנדבים מהשורה, כשהגענו לבית שמש כדי לסייע באריזת משלוחים בתחילת המלחמה. ארגון שאין שני לו. אני מצדיע להם פעם אחר פעם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ערן זרחוביץ'.יוצר הסדרה "מטכ"ליסטים" (יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר). הומור שנון וכתיבה טובה הם תמיד הבסיס ליצירה טובה. ראיתי כבר הרבה סרטים וסדרות על הצבא, ובכל זאת מצאתי בסדרה הזו משהו מרענן. הדיסוננס הבלתי אפשרי בין יחידת צבאית מורמת מעם לבין ההתנהלות היום יומית מצליח להפתיע ולעורר מחשבה. אהבתי, צחקתי, חיכיתי משבוע לשבוע. יותר מזה?

מה יהיה?
יהיה טוב. אני שייך לאופטימיים. תמיד הייתי. לא שקל כרגע ולא שיש פתרון פשוט באופק, אבל אני תמיד אשתדל לחפש את חצי הכוס המלאה ולא הריקה. ועדיף עראק עם קוביית קרח.

• העיר שלי
• ספרים
• אוטוביוגרפיה
• נווה צדק
• חוף מציצים
• שדרות ח"ן
• שוק לוינסקי