"פאודה" תמיד הייתה סדרה שמנסה להציג את הכאב משני צדי הסכסוך, אבל בשבעה באוקטובר זה השתנה. עכשיו היא סדרה בפוסט-טראומה. ארבע שנים אחרי העונה הקודמת, "פאודה" מוותרת על המורכבות כדי להגיד אמת עירומה ופשוטה: הישראלים רוצים נקמה
הסדרה הישראלית המצליחה ביותר בעידן הנוכחי שוב על המסך. אחרי הפסקה של כמעט ארבע שנים מאז העונה הקודמת, מגיעה סוף סוף העונה החמישית של "פאודה" ואיתה גם האבסורד. דווקא הסדרה שהכי משקפת את הצד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בצורה העירומה והכואבת ביותר, הפכה לאחת הסדרות הכי נצפות בעולם. אבל משהו קרה לה (ולנו) בארבע השנים האלה. בארבע העונות הקודמות, ל"פאודה" היה מאפיין אחד מרכזי: לצד הקרביות והגבריות הישראלית המיליטנטית הייתה בה גם מורכבות וניסיון שיטתי להציג את שני צדי הסכסוך – מצד אחד המסתערבים ומצד שני האוכלוסיה הפלסטינית שבה הם הקפידו להיטמע. אבל לחיים היו תכניות אחרות, והן השפיעו גם על הסדרה.
>> תברחו: למה אנחנו אוהבים את הדרך שבה "חתונמי" משקרת לנו
>> האחים של דריגס: אם תתגברו על הקרינג' יש כאן יופי של סדרה
המלחמה והטראומה הגדולה של שבעה באוקטובר הכריחה את "פאודה" ואת יוצריה (ליאור רז ואבי יששכרוף) לוותר על הפורמט של "שני הצדדים". הרצון להציג גם את הכאב של הצד השני נמחק מול נראטיב ברור, אותה מילה שהחברה הליברלית המערבית מבקשת להדחיק ולמחוק: נקמה.
סיפור המסגרת של העונה הנוכחית עוסק בטראומת העל: אלי (יעקב זדה דניאל), מפקד הצוות ביחידת המסתערבים, וסאלם חברו מהכפר רהט, מאבדים את הילדים שלהם אחרי טבח שמבצעים בהם הנוח'בות. המספר 7.10 אמנם לא נאמר במפורש אבל הרמז ברור מהסרטונים והאכזריות. וכשהם עמוסים בכאב הם מחליטים לצאת למסע נקמה – להגיע לאנשים שפיקדו על הטבח, היכן שלא יהיו ולהשיג נקמת דם. כך מחזירה אותנו "פאודה" אל התחושה הדומיננטית בציבור אחרי האסון, ללא הבדל השקפה פוליטית, אל הכעס העצום, אל הכאב שאי אפשר היה להכיל – וכן, גם אל הרצון הזה שאנחנו לא מדברים עליו: לנקום. לנסות ולמצוא מזור לכאב הקולקטיבי שחווינו דרך המחיר שהאויב ישלם. שיכאב להם כמו שכואב לנו.
בפתיחת העונה יש ויכוח כמעט פילוסופי בין שני הצירים שמניעים אותה – מצד אחד אלי, שחווה את הכאב ורוצה לראות (מילולית) את העולם נשרף; ומצד שני, הדמות של דורון (ליאור רז) שאומרת מפורשות שאף נקמה לא תחזיר את הילדים האלה לחיים. נדמה שבין שני הצירים האלה חיים כל הישראלים בשנים האחרונות – והם גם משקפים ויכוחים רבם שהיו כאן סביב המלחמה.
המוטיב הברור של העונות הקודמות היה סוג של השוואה בין הכאב של שני הצדדים, הצגה של הסכסוך כמעין מעגל נקמות בין הישראלים והפלסטינים. הפעם אין השוואה. העונה ממוקדת בכאב הישראלי. "פאודה" תמיד הגיעה מנקודת מבט ישראלית, אבל הפעם נראה שעוצמת הטראומה שעדיין מדממת גוברת על הכל. זה ניכר לא רק בדמות של אלי, אלא גם בדמותו של דורון והפלאשבקים שהוא חווה. כצופה שלא היה חייל קרבי, לא תמיד אפשר להזדהות עם התחושות שעוברות בקרב הדמויות בסדרה. אבל עם דורון בהחלט אפשר. ההתמודדות שלו עם הדברים שראה הייתה בעצם אותה התמודדות של הצופים. גם הם, במשך תקופה ארוכה מאוד, ראו את הגופות ואת המוות בכל פעם שעצמו עיניים.
ברמה העלילתית, זאת עונה שבה יעקב זדה דניאל ממשיך את הטיפוס שלו לפסגת המשחק הישראלי (אולי כסוג של ששון גבאי חדש). אם בעונות הקודמות ליאור רז היה זה שבאופן טבעי תפס את הפרונט, נדמה שהפעם הנראטיב הטראומטי שם את זדה דניאל במוקד, והוא בהחלט מתעלה למעמד. עוד החלטה מעניינת של צוות הליהוק היתה הכללתה של מלאני לורן (שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו) בקאסט. ואולי גם זה סוג של רמז לתמה המרכזית של העונה: "ממזרים", כזכור, עסק רבות בנקמה היהודית – ברצון לא רק לחוות כאב אלא גם להשיג צדק כלשהו. גם "פאודה", כך נדמה, נמצאת באותו מקום.
כשהיא מגיעה לעונה החמישית שלה, "פאודה" מבינה שהתפקיד שלה בעולם משתנה. אם פעם לסחורה שנקראת "מורכבות" היה ביקוש, כל זה נדחק הצידה. הישראלים, בהכללה, הרבה פחות פתוחים לצד השני ולדילמות שלו. חווינו כל כך הרבה צער וכאב ודם, שהלב לא ממש פתוח לדאוג מצרות של אחרים. מדינות שחוו טבח מהסוג הזה בדרך כלל הלכו משם למקום של סגירות, שמרנות ורצון לחשוף שיניים ולהילחם בכל העולם.
ובכל זאת, שני מאפיינים עדיין נשארו מ"פאודה" הישנה: הראשון הוא הדחייה של הדיכוטומיה המזויפת – תוצרת הממשלה – ששמה יהודים וערבים בשני צידי המתרס. אלי וסאלם הם יהודי וערבי שחוו ביחד את הטראומה (כפי שישראלים מוסלמים רבים נהרגו ביום השחור ההוא, וגם במלחמה שבאה אחריה). השני הוא הוויכוח – העובדה שלצד הרצון בנקמה יש את מי שמזכיר שבסוף, אף נקמה בעולם לא תחזיר את מי שמת. ואחרי הצורך להילחם, להשיג צדק ואולי גם לשנות מציאות נצטרך בדרך כלשהי להמשיך את החיים.
יכול מאוד להיות שהעונה הזאת של "פאודה" תצליח בעולם הרבה פחות מקודמותיה. בכל זאת, לא מאוד פופולרי היום להביא כאב ישראלי מזוקק, ולבטא את תחושת הנקמה שבערה בלב שלנו. בעולם, כידוע, לא ממש אמפתיים כרגע לסבל היהודי. אבל נדמה שבעונה הזאת "פאודה" כורתת ברית עם הקהל הישראלי שלה, מדברת את הכאב שלו, מבטאת אותו בצורה שלא משתמעת לשני פנים ומחברת אותו לסערת הנפש שעדיין מתחוללת מאז היום הכי שחור בתולדות מדינת ישראל. "פאודה" אולי הפסידה את העולם, אבל הרוויחה משהו בישראל – וזה כנראה גם מה שרצו היוצרים. עד שהמציאות בחוץ תוכל לייצר משהו הרבה יותר מורכב בעונות הבאות.