ווינט, רואים לכם את המיזוגניה: קולנוע נשי לא צריך טובות

בסופ"ש האחרון התפרסמה ב-Ynet כתבה מאת אמיר בוגן שהוכתרה בכותרת "הבועה המגדרית: הקידום המלאכותי של הקולנוע הנשי עושה יותר נזק מתועלת". הטקסט שמתחת לכותרת התגלה כערבוביה מניפולטיבית של טיעונים, שחלקם אף מבוססים על "עובדות" מטעות. היא עוררה לא מעט כעס בקרב נשות קולנוע, וגם כמה גברי קולנוע, ולכן החלטתי להרחיב את פוסט התגובה שכתבתי בנושא לטקסט שלם.

>> כשאת אישה בתעשיית הקולנוע כל יום הוא סרט אימה
>> אישה בסרטים: 9 טיפים שלמדתי כשניסיתי ללמוד קולנוע

הכתבה פותחת בבשורה המבהילה שרוב הסרטים שהתקבלו לתחרות האמריקאית בפסטיבל סנדאס לקולנוע עצמאי 2022 בוימו על ידי נשים. "בשנתיים האחרונות חברות ההנהגה החדשה הכל-נשית של הפסטיבל שמו להן למטרה להוביל את השינוי בתעשייה עם מדיניות שמכתיבה הקצאה ברורה: מחצית מהתוכנית תוקצה לבמאיות", כותב בוגן. "אלא ש-70 אחוז זה הרבה יותר מחצי… ייתכן והאפליה לטובה הצליחה מעבר למשוער ויצאה קצת משליטה". מדוע שישה סרטים עלילתיים ושבעה תיעודיים של במאיות זה יציאה משליטה? כי ללא ספק מדובר ב"אפליה לרעה" ו"דחיקתם הצידה של במאים גברים" – הרי אין סיכוי שמדובר ב-13 סרטים טובים. אליבא דבוגן, "העדפה מתקנת של במאיות היא ביטוי של התנשאות", כי קידום נשים בתעשייה "מעדיף את התעשייה וצרכיה על פני הקהל עצמו". 

כישלון קופתי? זה סרט שהכניס פי שמונה מההשקעה בו. "ארץ נוודים" (צילום: יחסי ציבור)

כדי לבסס את הטענה המוזרה הזו, בוגן מדבר על נתק בין הפסטיבלים לבין הקהל הרחב, שלא רץ לראות את הסרטים שבוימו על ידי נשים כשהם יוצאים לקולנוע. ולראייה, כך הוא כותב, "אפילו 'ארץ נוודים' גירד פחות מארבעה מיליון דולר בסך הכול, למרות זכייתו באוסקר". 

אלא שהקהל הרחב אף פעם לא רץ בהמוניו לרכוש כרטיסים לסרטי פסטיבלים, גם לא כאלה שבוימו על ידי גברים (ועד שלשום רובם בוימו על ידי גברים). לכן למקד את הטיעון בסרטי במאיות זו מניפולציה גסה. התעשייה ההוליוודית ופסטיבלי הקולנוע העצמאי לא חד הם. מה גם ש"ארץ נוודים" הבלתי מסחרי בעליל, דווקא גרף כ-39.5 מיליון דולר (מתוכם כארבעה מיליון בארה"ב), וזאת הכנסה נאה ביחס לתקציב הפקה של חמישה מיליון דולר, על אחת כמה וכמה בימי קורונה. 

גם "כוחו של הכלב" – שבו ג'יין קמפיון מתבוננת בגברים דווקא – מובא כדוגמה לסרט שקפץ מהפסטיבלים היישר לנטפליקס וכך, לכאורה, לא נבחן כוח המשיכה הקופתי שלו. אבל בעידן הסטרימינג יש מאגרי נתונים חדשים לצד טבלאות ההכנסות. בדקתי ומצאתי שב-1.2 מיליון בתים ישבו לצפות ב"כוחו של הכלב" בחמשת ימיו הראשונים על המסך הקטן, וזה מספר נאה לכל הדעות (לשם השוואה "משפחת מנצחת" עם וויל סמית', שיצא גם הוא היישר לסטרימינג, זכה ל-707,000 צפיות בתקופה מקבילה).

ג'יין קמפיון מנצחת את וויל סמית'. "כוחו של הכלב" (צילום: יחסי ציבור)

מכאן הכתבה מדלגת דילוג אימתני לסרטים שהכי הצליחו בקופות, ואלה כידוע סרטי גיבורי-על ודומיהם עתירי האקשן (הכתבה מתעלמת ממאות הסרטים האחרים שיצאו ב-2021 ולא הכניסו המון כסף, למרות שבוימו על ידי גברים). בוגן מציין ששניים מבין ששת שוברי הקופות הגדולים בארה"ב אשתקד בוימו על ידי נשים – "אלמנה שחורה" של קייט שורטלנד ו"הנצחיים" של קלואי ז'או – ואיכשהו הופך גם את זה לבעיה. "האכזבה מתגברת ומתחדדת כשאנו מגלים שהבמאיות המצליחות של השנה שגשגו בזכות תכנים שמשתלבים במיינסטרים… שפונה בראש ובראשונה לגברים צעירים, בעיקר נערים וילדים". 

"אבל מה עם אותן הבמאיות והסרטים המעודנים שלהן?", הוא קובל במקום אחר בכתבה. מעבר לניסוח המקטין, שמצפה מכל הבמאיות ליצור אותו סוג של קולנוע, יש כאן כמה וכמה סתירות ופספוסים.

אם הנוכחות של במאיות בטבלת שוברי הקופות עדיין מצומצמת, זה משום שבניגוד לכתוב בכתבה ("הוליווד מהללת ודוחפת את היוצרות בקדמת הבמה") האולפנים ההוליוודיים עדיין לא ממהרים לפנות לבמאיות שהותירו רושם בפסטיבלים ולהציע להן לביים סרטים עתירי תקציב (בניגוד לבמאים הגברים שהותירו רושם באותם פסטיבלים, ומקבלים טלפון מהוליווד יום למחרת). רק לפני שנים ספורות החלו בכלל לשכור במאיות לביים פנטזיות על גיבורות-על כמו "וונדר וומן" ו"מולאן". הרעיון שאישה יכולה לביים גם את "בטמן" או "ספיידרמן" עדיין לא יעלה על הדעת. 

אוי ואבוי, שובר קופות נשי. "הנצחיים" (צילום: יחסי ציבור)

נוסף לכך, בוגן מתעלם מכך ש"הנצחיים" הציג גישה שונה לגבורת-על – סרסי, המנהיגה הטובה, אינה לוחמת בהווייתה וכוח העל שלה הוא יכולתה להפוך חומר אחד לאחר. כלומר, גם במיינסטרים אפשר לשלב תכנים נשיים "מעודנים". 

ובכלל, מה הבעיה עם זה ש"במאי או במאית, זה ממש לא משנה לצופים כשמדובר בבלוקבאסטרים"? זה הרי מצוין שלקהל לא אכפת. עכשיו רק שבשם שוויון הזכויות הבוסים בהוליווד יתנו ליותר נשים לביים בלוקבאסטרים, כי יש נשים שרוצות לביים סרטים כאלה – לא כי לקהל אכפת או לא אכפת. ואני רוצה לשוב ולחדד – רצף הטיעונים בכתבה מבלבל בין הפסטיבלים, שבחלקם אכן מנסים לקדם סרטי נשים, לבין התעשייה ההוליוודית – שם בעיקר מדברים על קידום נשים, אבל השוויון עוד רחוק. בלבול נוסף שהכתבה יוצרת הוא בין המגדר של העומדות מאחורי המצלמה, לבין התכנים של הסרטים.

צירוף המילים "העצמה נשית" מופיע בטקסט 3 פעמים (ופעם נוספת בכותרת), כמו במשפט "נכון לעכשיו, ובניגוד לכל הכוונות הטובות, העצמה נשית אינה מוכרת. לא בזכות עצמה. הוכחה נוספת הגיעה השבוע עם מותחן הפעולה הפמיניסטי 'יחידה 355'. הבמאי אמנם גבר…" – אם כך מה הקשר לכתבה? כאמור, "כוחו של הכלב", שמוזכר שתי פסקאות לפני כן, הוא סרט של במאית על גברים. אבל ניחא. בוגן מדבר על כישלונו הקופתי של הסרט "על מרגלות ממדינות שונות שיוצרות אחוות אחיות קטלנית", ואינו מציין שהוא זכה לביקורות איומות (26% באתר "עגבניות רקובות") שככל הנראה מעידות על איכות ירודה. "לא בזכות עצמה"? למה שמשהו יצליח אם הוא עשוי גרוע? הרי יש המון סרטים גרועים שנכשלים בקופות, אבל כשסרט העצמה נשית נכשל זה מיד מעיד– על מה בעצם? 

נשים, הרסתן את הרומנטיקה. "מקס הזועם: כביש הזעם" (צילום: יחסי ציבור)

לשם השוואה, סרט האקשן הפמיניסטי המשובח "מקס הזועם: כביש הזעם" הצליח בקופות, למרות כל הטרוניות של מיזוגנים למיניהם שהתלוננו שמקס הפך לגלגל עזר לפיוריוסה. וכן, "העצמה נשית" הפכה לקלישאה ומוטב שבהוליווד ישקיעו בסרטים טובים של במאים ושל במאיות ולא בקלישאות. אבל הטיעון הזה ישן כימי הוליווד.

"השקעה בסרט מצריכה היתכנות כלכלית, לא רק מוסרית ותדמיתית", כותב בוגן, ומוסיף ש"במקום סרטים עצמאיים כנים שמנסים לחשוף את הצופים במתינות לסוגיות כואבות, להשפיע ולשכנע, קיבלנו מהפכה מערכתית שמבקשת להכתיב מראש, להזין בכפייה כאן ועכשיו". אבל "הבת האפלה" ו"ארץ נוודים" שמוזכרים בכתבה, וגם "עוזרת אישית" ו"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שאינם מוזכרים בה, הם בדיוק אותם סרטים עצמאיים כנים שבוגן מבקש. לעומת זאת, אם יש סרט שמדגים את חוסר ההיתכנות הכלכלית של "הזנה בכפייה" הרי שזה "הדו קרב האחרון" (אונס במאה ה-14) של מאט דיימון, בן אפלק ורידלי סקוט, שעלה מאה מיליון דולר והכניס פחות מ"ארץ נוודים". אז מה בוגן רוצה מבמאיות? 

בנים בנים שק של אבנים. מאט דיימון ואדם דרייבר ב"הדו קרב האחרון" (צילום: יחסי ציבור)

אם הבנתי נכון, הטיעון המרכזי בכתבה הוא, לכאורה, לא נגד ריבוי במאיות אלא נגד פרגון יתר לכאורה של התעשייה והתקשורת – "סרטים מקודמים בתקשורת, תוך הדגשה על היותם מתוצרת נשית, מעין תו איכות בימינו". האומנם סרטי במאיות מקבלים הערכה שאינה מגיעה להם רק משום שנוצרו על ידי במאיות? הכתבה אינה מביאה כל סימוכין לטיעון המכעיס הזה. 

לסיכום, בוגן מזהיר מפני בקלאש מסוכן, שיחזיר את טראמפ לשלטון, לא פחות. "הוליווד והפסטיבלים החליטו ללכת על קיצור דרך מאולץ. הפיכה תרבותית כאן ועכשיו. אבל… ההמונים מחרחרים בבוז, אפילו מתנגדים ומצביעים ברגליים. גרוע מכך, הם גם מצביעים בבחירות. מה שהתחיל בזבנג בתעשיית הפנטזיות, עלול להסתיים בגמרנו בעולם האמיתי". מעבר לטרוניות של אותם טוקבקיסטים מיזוגנים שהוזכרו למעלה, הבקלאש היחידי שמצאתי כאן הוא הכתבה עצמה.