פלסטין צוחקת: כך זה נראה כשסיטקום מוסלמי מגיע לישראל

לטלוויזיה האמריקאית, כמו לתרבות האמריקאית בכלל, יש יחסים מיוחדים עם ישראל. פעם אחר פעם מפציע בסדרה כזו או אחרת משפט בעברית עילגת, דמות בוגרת המוסד או בדיחה אגבית על "שלום במזרח התיכון". כמה סדרות אפילו הקדישו פרקים לביקור בישראל – מ"טרנספרנט", "הסימפסונס" ו"סאות' פארק" דרך הפרק על המטוס לתגלית של "ברוד סיטי" ועד ל"גברת מייזל המופלאה" שצפויה לבקר בארץ בעונה הבאה. "סיגריות ממצרים", הפרק השני בעונה השלישית והחדשה של הסדרה "ראמי", עושה משהו קצת שונה. הגיבור אמנם עולה על טיסה לישראל כשהוא מלווה בחבר יהודי ופוגש דוברי עברית עם מבטא ישראלי מובהק, אבל העיקר פה הוא לא המפגש של ראמי עם ישראל – אלא עם פלסטין.

ראמי חסן, אותו מגלם הקומיקאי ואחד מיוצרי הסדרה ראמי יוסף, הוא בן למשפחה מצרית שגדל וחי בניו ג'רזי. את אמא שלו מגלמת היאם עבאס, שחקנית פלסטינית שנולדה בנצרת והפכה לכוכבת בינלאומית (כולל תפקיד אייקוני ב"יורשים"). גם דמותה בסדרה היא של פליטה פלסטינית, אבל נראה שהמרכיב הזה בזהות של בנה לא היה באמת משמעותי בהגדרה העצמית שלו – לפחות עד שמצא את עצמה בנסיעה עסקית לישראל. גם דודו מצד אמו, נאסים, מתלווה אליו בנסיעה, נרגש לקראת הביקור במולדת אך מעוכב לתשאול בטחוני בנחיתה למרות שהגיע לישראל במטוס פרטי.

לראות את "הפרק הישראלי" בסדרה כלשהי בתור ישראלים זה לא פעם לחפש פשלות, עברית קלוקלת או אי דיוקים. גם כאן אפשר לשאול שאלות מהסוג הזה – נניח, באיזה קטע המונית שראמי עוצר בירושלים היא שחורה – אבל האמת היא שנקודת המבט ש"ראמי" בחרה לעצמה קצת מוציאה את העוקץ מהתקטננויות או דיוני "מה הם לא הבינו נכון". זה לא בדיוק פרק מבריק, אבל יש לו הברקה אחת והיא הזווית שלו. הגיבור לא מוצג כאן כבחור ערכי שמזדהה מיד עם החלש או נדחק לתפקיד הקורבן בעל כורכו, להפך. ככל שהפרק מתקדם ראמי מוצא את עצמו יותר ויותר עמוק בצד הפריווליגי של המשוואה.

בזמן שהדוד נאסים מעביר שעות ארוכות עם חוקר ישראלי חביב אבל מחויב לעבודתו בשם נועם, ראמי נכנס בקלילות לישראל כשלצידו יובל היהודי. בפגישה עסקית עם משקיעה בשם איילה היא טוענת שקשה לה לסמוך על קולגה מוסלמי, ודורשת ממנו לצייר ציור של הנביא מוחמד כדי להוכיח לה שהוא ראויה לאמון שלה. הבקשה החצופה הזו מתגלה, כמובן, כבדיחה מצידה, אבל בדיחה מהסוג שנמשך מספיק זמן כדי להבהיר שיש בה גם לא מעט אמת. על הדרך היא מציגה בפניו את אמה בתור "היחידה במשפחה שלה לשרוד את השואה", עובדה שאליה הוא מגיב בבחירת המילים האומללה Congratulations.

אחרי שיובל מסביר שבישראל נותנים רובים לילדים בני 18 ומנסה למכור לו שלום במזרח התיכון סביב הדימיון בין בשר כשר וחלאל ("אנחנו הורגים את החיות שלנו אותו דבר"), ראמי מחליט לקפוץ למזרח ירושלים כדי לפגוש מישהי מהטינדר, כולל ניסיון לעקוף את התור במחסום בעזרת הדרכון האמריקאי. מיותר לציין שתושבי האזור לא ממש מתרשמים ממנו – ילדים צוחקים על המצרית שהוא מדבר, קשיש שהוא מנסה לתקשר איתו מגיב בהתעלמות והדייט שלו, ראשה, דוחה אותו כי הנשיקה שלהם הרגישה "כמו לנשק בן דוד". המשפט המלבב "אבל עברתי בשבילך מחסום!" לא עוזר, גם לא החפירה על הבעיות שלו בסקס ואינטימיות רגע אחרי שהיא סיפרה לו על ההתמודדות שלה עם המחסומים. והדובדבן שבקצפת – התדהמה המוגזמת שלו מהעובדה שהאייפון שלה עדיין מתחבר למטען מהסוג הישן והרחב.

אולי לא הכל מדויק, אבל הוא די קולע. ראמי ויובל. "ראמי". צילום מסך

בדרך חזרה מהדייט ראמי מסתבך עם הילדים שפגש קודם ומאבד בדרך את הג'קט שלו, שבכיסיו הוא השאיר גם את הדרכון ושאר פריטים חשובים. אם עד עכשיו השוני בינו לבין המקומיים הסתכם בריחוק רגשי וזלזול הדדי, כאן הדברים עולים רמה. הוא מתחנן בפני חייל ישראל שיאפשר לו לעבור במחסום גם בלי להציג תעודה מזהה, ובטעות גורם לחייל לפשוט על בית של ילד כדי להשיג את החפצים שלו בחזרה. הדרמה כאן איננה רק הפשיטה, אלא הסימון המהיר והאוטומטי של הילדים ככאלה שעומדים מאחורי פעולת טרור. כשהחייל חוזר עם הדרכון של ראמי, הוא מביא לו גם מעיל אחר במקום הג'קט שלו, שנקרע בכל המהומה – מעיל צבאי קומפלט עם דגל ישראל קטן.

אם כל זה נשמע לכם כמו משהו שכבר שמעתם, בניסוח כזה או אחר, כנראה שאתם בקיאים במידת מה בקולנוע ישראלי. אולי אפילו ראיתם כמה סרטי סטודנטים. ובעצם, אולי אתם פשוט מעודכנים מספיק באקטואליה מקומית. אפשר אפילו לטעון שבסטנדרט ישראלי זה לא סיפור נוקב במיוחד, הוא אפילו מרגיש קצת בסיסי. אה, הכיבוש משחית? נו שיט שרלוק. ילד שמואשם בטרור אחרי שלקח ג'קט לתייר זה כלום לעומת הדברים שרואים בעשרות שנות קיום במרחב המסוכסך הזה, או אפילו בשנה-שנתיים האחרונות. אז אולי זה לא סיפור מאוד גדול בשבילנו, או אפילו בשביל שמאלני מקלדת אמריקאים ששיתפו איזו אינפוגרפיקה צבעונית כדי לתמוך בתושבי עזה, אבל זה סיפור גדול בשביל ראמי.

כאמור, מדובר בבחור מרוכז בעצמו, חסר טקט וגם די חסר ביטחון, שראיית העולם שלו מתערערת למדי מכל הסיטואציה. כשראשה זורקת לו אמירה על זה ש"המוסלמים המערביים כאלה Uptight", מדובר בלא פחות בזעזוע ליסודות התפיסה העצמית שלו. עכשיו נסו לחשוב מה מעורבות בפשיטה על בית פלסטיני יכול לעשות לו. כשהוא מנסה לגלגל את האשמה לאיילה הישראלית, היא משווה את קופסת הסיגריות שקנתה בקהיר, עם תמונות זוועה שמזהירות מסכנות העישון, לקופסאות מישראל ומארה"ב: "אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להסתיר מה באמת קורה". היא מקשה ושואלת האם הוא גאה לגור באמריקה, ולתשובתו "לפעמים" היא עונה "לפעמים אני גאה לחיות פה. סוף סוף מקום בשביל היהודים. אבל לפעמים אני לא מאמינה בציונות. אני לא מאמינה בשום מדינה".

איילה היא לא דמות שקל לחבב והיא רחוקה מלהיות דמות שישראלים יתגאו בה. אין לה את הקלולסיות הנאיבית של ראמי, שמאפשרת לו לעבור כחמוד גם כשהוא אומר "ברכותיי" לניצולת שואה, אז כשהיא עושה משהו לא לעניין אין ספק שזה בכוונה. עם זאת, השיחה ביניהם מבהירה שלה ולראמי יש יותר במשותף מאשר לראמי ולראשה, או לראמי ולילד שנעצר בגללו. ראמי לא כותב את עצמו בתור אויב שלה, אלא מישהו שממש כמוה מתמודד עם תחושת אשמה על הפריוולגיות שלו, אבל בסופו של דבר לא מאוים באמת מהמצב הקיים. הוא יחזור לביתו בחוף המזרחי של אמריקה עד סוף הפרק. היא תמשיך לחיות את חייה בשקט יחסי, כל עוד לא תיקלע במקרה לזירת פיגוע. העובדה שראמי יודע עכשיו שיש גדר הפרדה גדולה ומאיימת היא לא יותר מאנקדוטה. אף מדליה לא תחכה לו כשיחזור הביתה, רק הסכם עסקי משתלם בזכות המכרה הישראלית החדשה שלו. גם אם שניהם יחליטו שהם מקדישים את חייהם להעלאת מודעות לכיבוש, העולם ימשיך להסתובב בלי שינוי. בעולם שבו כל אינפלואנסר סוג ג' מוסיף את הכיתוב BLM בביו באינסטגרם וקורא לזה אקטיביזם, הפרק הזה מציע אמירה קצת יותר משמעותית – ובטח יותר נהיליסטית – ממה שנדמה.

העונה השלישית של "ראמי" עולה במלואה היום (6.10) ל-VOD של yes