ארץ מפנטזת: נתניהו התחפש לפוליטיקאי מבוהל שימיו ספורים

בין אם נתקלתם בתחפושות ברחוב או באינסטגרם של החברים עם הילדים, פורים כבר פה וזו השנה השנייה ברציפות שהוא מגיע עם אותה אווירת אמביוולנטיות ברורה. החג הכי שמח שלנו נתקל במציאות מאוד לא שמחה, ומי שמנסה כרגיל ליישב את הדיסוננס היא "ארץ נהדרת", שתחת המגבלות רשמה פרק חגיגי ומוצלח במיוחד.

>> למה את לא מחייכת: 25 נשים שהצחיקו אותנו מאוד בקולנוע
>> איך לשמוח עכשיו: 13 דברים כיפים יחסית לעשות בפורים בתל אביב

בכל שנה, הפרק של פורים, ביחד עם פסח ויום העצמאות (שם בדרך כלל נגמרת העונה של "ארץ"), מהווים את הפיקים של העונה. הסיבה היא שבדרך כלל פורים מאפשר להם לעשות מה שקשה לעשות בימים שגרתיים: לספק קו עלילתי ברור, לפחות לחלק הראשון של הפרק. ראינו לא מעט בעונה הזאת איך היעדר פוקוס או אירוע משמעותי קצת מבלגן את העניינים בתוכנית, אז הפעם היה נראטיב ברור והאמת היא שגם די מעניין.

הרפרנס הברור היה עלילת מגילת אסתר – אלא שכאן מתחיל הקושי. הייתם מצפים שראש הממשלה נתניהו יהיה המלך אחשוורוש – אבל הוא מהר מאוד זז הצידה לטובת המלך האמיתי, דונלד טראמפ. האם נתניהו הוא "מציל היהודים", מרדכי היהודי? גם לא, כי מהתפקיד הזה הוא הוזז לא פחות מהר לטובת מרים אדלסון (בחיקוי מוצלח שממשיך להכות שורשים), הבוסית האמיתית שמשפיטה גם את טראמפ וגם את נתניהו, כי היא משלמת על הכל ועל כולם. שני המנהיגים הגדולים בעיקר נראים כמו כלים ריקים – כאלה שמתקשים להתמודד עם הנשים שלהם או להציע איזשהו חזון אמיתי לעם במשבר.

אז מה נשאר? המסר של "ארץ" הוא שמאחורי גינוני המלכות של נתניהו ורעייתו, לא נשאר כלום. נתניהו הרבה יותר מונהג ממנהיג, נבהל מהגחמות של האנשים סביבו – ובעיקר, ברור שהוא לא הבוס האמיתי. מעליו ומתחתיו, מקבלים החלטות הרבה יותר משמעותית ממנו. מראש הממשלה החזק פוליטית כבר לא מצפים למנהיגות – רק לתחזוקה פוליטית ולעסקאות "גמד ענק" עם גולדקנופף – כולל סוכריות קופצות, שלא יקפצו לו רעיונות לראש. 

במובן הזה, נתניהו של "ארץ" הוא לא רודן אכזר – אלא פוליטיקאי מבוהל שיודע שימיו ספורים ומבקש לדחות את הקץ. אז מי כן המנהיג? אולי שם כדאי לשים לב לפרידה המאוד מכבדת מדניאל הגרי – אחת הדמויות הבולטות של השנתיים האחרונות ב"ארץ" (בגילומו של רועי בר נתן). שורשיו של החיקוי של הגרי באו מהחיקוי הישן של בר נתן לגידי גוב ששידר משהו מאוד כריזמטי, מה שדי בולט לאור היעדר המנהיגות מצד ראש הממשלה הנבחר. בסיום, אפילו קיציס הצדיע לדמות של הגרי – מה שמעיד שגם ארץ מחפשת דמות של מנהיג, אפילו אם הוא הגיע בתור דובר.

מגמה נוספת שהמשיכה להתחזק גם בפרק הזה הוא הדואליות המסוימת ש"ארץ" מפגינה: מצד אחד, ההתקפות על הממשלה ממשיכות (ע"ע הרעשנים בכל פעם שדיברו על שלב ב' של העסקה, או בגתן ותרש שהם ואטורי ושיקלי), ומצד שני עמדות הרבה יותר פטריוטיות, מיושרות עם הקונצנזוס החדש: מוחמד סינוואר מופיע בתור "חמאס הרשע" וכמי שמביים את המשבר ההומניטרי; וגם אל ג'ולאני, מנהיג המורדים בסוריה, שמתלונן בפני קיציס ש"אף אחד בעולם לא מתעסק בטבח שלנו". ארץ מסמנת את המיינסטרים הנוכחי: כועסים על הממשלה, אבל נוקשים יותר מאי פעם בכל מה שקשור לסביבה ולעולם.

מעבר לזה, הפרק היה בעיקר מצחיק במיוחד – כזה שבו "ארץ" הרשתה לעצמה קצת לשחרר, פחות להיות סאטירית ויותר להצחיק, לבדר ולהקליל ברוח החג. ראיתם את זה במערכון דניאל הגרי מבשר הבשורות הקשות (שהיה מצוין), בחיקוי הדי משעשע של ערן זהבי (על רקע ראיון הקונספירציות אצל בן בן ברוך) וגם במערכון הסיום של התכנית – שלעג לנהירה של הישראלים לעבר Temu, רשת המוצרים הבלתי רצויים שמשגשגת בארץ. גם שם, גיתית פישר ממשיכה להיות פריצת העונה הזו של "ארץ".

החלק החלש של התוכנית היה זה שאני בדרך כלל יותר אוהב, הסגמנט הבידורי-תרבותי לקראת סוף התוכנית, כשהפעם נושא העל היה האירוויזיון המתקרב – על רקע חשיפת השיר "New Day Will Rise". יובל רפאל לא זכתה לחיקוי (בניגוד לעדן גולן, למשל) ומי שייצגה את השיר היתה קרן פלס – כולל בדיחות על הליך הבחירה ועל ההעתקה מז'אק ברל, מה שכמובן סלל את הדרך גם לחיקוי של האיסלנדים, שגנבו לכאורה את "חתונת השנה", מה שהפך להיות מקפצה לשירים הישראלים האחרים שהם גנבו. בסך הכל הייתה לזה הצדקה – אבל מצחיק מאוד זה לא היה. 

המסקנה הבלתי נמנעת מהפרקים האחרונים, גם אתמול, היא ש"ארץ נהדרת" כבר לא רואה בעצמה את מי שמחפשת לאתגר את הקונצנזוס הישראלי – אלא להתחבר אליו. מיינסטרים שסולד מנתניהו ומממשלתו המסואבת ומתנגד לחוק ההשתמטות, אבל באותה מידה מקשיח עמדות מול הפלסטינים ומול העולם הצבוע. במובן הזה, "ארץ נהדרת" בהחלט שינתה כיוון פוליטי. לזכותה ייאמר שהיא ממש לא היחידה, כי גם הצופים שיושבים בבית, לא משנה היכן הם היו לפני 7.10, שינו משהו בתפיסותיהם. 

במובן הזה, זה היה פרק מאוד לא סאטירי של "ארץ נהדרת". כמעט ולא היו בו רגעים הופכי קרביים, או כאלה שהותירו את הצופים נבוכים. יכול להיות שזה היה סתם פרק קליל יותר לכבוד פורים, ואולי זה מעיד על שינוי בתכנית הסאטירה של המדינה – וכנראה שגם במקומות עמוקים יותר מאשר עוד תוכנית בטלוויזיה.