הם קוסמים: הלוואי שהמציאות הייתה שפויה כמו "ארץ נהדרת"

נראה לי שאחרי הפרק השישי, ששודר אתמול (שלישי) אפשר להפסיק עם הפסאדה: זה כבר לא ספיישל ולא "לרגל המצב", אפילו לא "ארץ נלחמת" – "ארץ נהדרת" פשוט חזרה בפול פורס. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא לא משהו מחוץ לעונה, אלא עונה של ממש – הקהל חזר, האנרגיות הרבה יותר גבוהות, התכנית הרבה יותר מצחיקה (מרחק שמיים וארץ מהפרק הראשון, שבו הורגשה הזהירות והמבוכה) וגם מינון הסאטירה הרבה יותר גבוה.

הפאנל הפוליטי עייף כמו הפוליטיקאים. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

במובנים מסוימים, ראוי להתחיל את התכנית של "ארץ" דווקא מהסוף – מאותה צוואה של בן זוסמן ז"ל שאייל קיציס הקריא, שביקש "לא לשקוע בעצב". באופן מודע או לא, התכנית ניסתה לחזור לשגרה ולעשות "ארץ נהדרת" כמו ש"ארץ נהדרת" יודעת להיות. ולמרות הניסיונות לחזור לשגרה, נראה לי שבדבר אחד כן יצאנו שונים מהמלחמה הזאת: העייפות מהפוליטיקאים. אפשר לראות את זה כמעט בכל התכניות האחרונות של "ארץ" – הפאנל הפוליטי מרגיש קצת עייף וחסר אנרגיה (למעט יוצאי דופן, תכף נגיע), וככל שהתכנית מתקדמת האנרגיות, ההומור מתחיל לצוף והעסק עובד יותר טוב.

את אלי כהן (שר חוץ בתקופת מלחמה!) בקושי זיהיתי על המסך כשהוא עלה. גם הקטע עם ח"כ צבי סוכות, בעיניי, היה קטע שבו הרצון והצורך לבטא עמדה (שאני מסכים איתה פוליטית) גבר על הצורך הפשוט להצחיק. יש איזו תחושה בפאנל ש"ארץ" מחויבת לשלם מס לנושא הסאטירי, לסמן וי ולעבור הלאה, לחלקים היותר חזקים של התכנית.

מסמנים וי ועוברים הלאה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אבל אחרי עשרות שעות חדשות מצטברות, ובטח אחרי חודשיים ברשתות החברתיות שבהן אנחנו מולעטים במסרים של הפוליטיקאים, הדבר האחרון שבא לנו זה לראות אותם שוב תחת העטיפה הנוצצת של "ארץ". החיקוי הפוליטי היחיד שאיכשהו עבר אתמול היה של יואב גלנט, אבל זה כי מדובר בערן זרחוביץ' – והאיש מגה סטאר של חיקויים. הברקה נוספת הייתה החיקוי של קרן מרציאנו – ושני כהן ששוב מוכיחה איזו קומיקאית על היא.

שני כהן קומיקאית על. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

המיאוס מהפוליטיקאים לא סותר אמירה פוליטית: הסקץ' שבו כיכבו הטנקיסטיות מול ינון מגל היה מופת של סטייטמנט ויכולת להגיד משהו. הדמות של מגל (שגם אותה זרחוביץ' גילם באמנות, עד רמת המימיקה) סימלה לא רק אותו – אלא בכלל את האלט-רייט הישראלי הזחוח, שמשתקף היטב מהאולפן שבו הוא מגיש את "הפטריוטים", והעימות בינו לבין חבורת הטנקיסטיות שהססמאות הנבובות שלו ושל חבריו מתנפצות בו אל קרקע המציאות. זו שבה הנשים, גם הטנקיסטיות אבל לא רק, מגיעות לכדי גבורה עילאית ומנגבות את הרצפה ביעילות עם כל מי שאי פעם העז להטיל ספק בכשירות או ביכולות שלהן. זה היה לא רק מערכון מוצלח, אלא אפילו חשוב.

האישה שבטנק תנצח. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בדרך, הייתה שם גם סמליות מסוימת בהיסטוריה של "ארץ" – בעונה הראשונה ששודרה לפני 20 שנה, הייתה רק אישה אחת בקאסט. אם רצו לגלם יותר מאישה אחת, היו שמים פאה על טל פרידמן. מערכון הטנקיסטיות הציף את הגיוון הנשי בקאסט הנוכחי – גיה באר גורביץ', שני כהן, ליאת הרלב, עלמה זק (שלא היתה שם) ותום יער הן היום חברות פאנל קבועות, בתוספת גיתית פישר (האדירה) שחודרת לקאסט לאיטה ועושה עבודה מצוינת. עוד דרך שבה "ארץ" מגלמת גם את השינוי ברוח הזמן, וגם ברוח הארץ שהיא מייצגת.

ילדי הכאפות הזחוחים של האלט-רייט. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

המשכנו לעלות עם מערכון "פסטיגל גיבורי ברזל" – ששוב הוכיח את היכולת הנהדרת של "ארץ" לצחוק לא רק על פוליטיקאים, אלא גם על עולם התרבות (זה השתקף גם בפרקים קודמים עם פאנל המוזיקאים האדיר). השיא היה שובה המבורך של ציפי שביט למסך – בגרסה יותר מבוגרת אבל עדיין משעשעת למדי. אם להיכנס טיפה לסאבטקסט, יש איזו תחושה של סיכום במערכון הזה, מעין הצגה של כל גיבורי המלחמה עד כה: רחל מאופקים, ג'ו ביידן, ניר דבורי, עידן עמדי. האם זה הרמז של "ארץ" שאנחנו לקראת סיום? אתמהה.

גיבורה שלנו. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

ואם בעלייה עסקינן – הבא בתור היה מערכון "הוגוורטס", אפרופו הדיון בקונגרס עם ראשי האוניברסיטאות, שהחזיר את הכבוד למערכוני ה-Hasbara. אולי זאת הסנטימנטליות הטבעית שלי, אבל היה כיף מאוד (על גבול המרגש) לראות את מייקל רפפורט מחופש לדמבלדור ועושה את מה שהוא עושה במציאות – מטיח אמת בעיניי האנשים שעיוורו את עצמם מדעת. יהיו שיראו בזה גיוס, אני חושב שבמערכונים האלה "ארץ" עושה את מה שהיא טובה בו – וזה לזהות טיפשות בשיח ולעקוץ אותה בעזרת האמירה הסאטירית והקומית. בניגוד למערכונים כמו ועדת הנשים של האו"ם – הפעם, זה עבד בגדול.

אליפות בינלאומית. מייקל רפפורט ב"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אחרי השיא הזה הגיע אשר בן חורין שלפחות פגע מפעמים קודמות. הצורך "להוציא אותו החוצה" ולעשות סלפסטיק פחות מוצלח בהקשר של אשר, כשמה שעובד אצלו זה יותר השליפות מהמותן וה"וואן ליינרז" במונית עצמה (כולל הרגעים שבהם נגמרות לו המילים, כמו בפרקים קודמים).

שלוף מהמותן, בחייאת אשר. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפינאלה היה מערכון הגנגסטה-ראפרים של חמאס – ושוב, מאסטרפיס. באופן שקצת הזכיר את מערכון ה-"X-PLAIN" מימי עופרת יצוקה, גם הפעם היה שימוש בראפ, הפעם כדי להמחיש את הניתוק של מנהיגי חמאס שחיים בקטאר. בקטע שמבוסס על השיר "Money" של הראפרית ליסה (המלצה מוזיקלית לימים אלה), "ארץ" לוקחת את הניתוק הפסיכי של מנהיגי חמאס בקטאר מהמצוקה האמיתית של הפלסטינים ומפרקת אותה בצורה נהדרת. עוד מקרה שבו התכנית מצליחה גם לעשות Hasbara, גם להצחיק וגם לעשות את זה ברמה גבוהה.

מפרקים את החמאס. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אז "ארץ נהדרת" שוב איתנו. אמנם רק במשבצת של שעה (ולא שעה וחצי, כפי שהיה נהוג) ואמנם עדיין בגבולות הגזרה הטלוויזיוניים של המלחמה, אבל תחושת השפיות שהיא מסוגלת לייצר היא משהו בעל ערך. עכשיו נשאר רק שהמציאות תתאים את עצמה לשפיות הזאת והכל יהיה בסדר.