המלחמה נגמרה. ב"ארץ נהדרת" מבינים את זה הרבה לפני כולם

בימים אלה ממש, "ארץ נהדרת" חוגגת עשרים שנה. ועשרים שנה הם פרק זמן ארוך – בוודאי במונחים של תכנית טלוויזיה ישראלית. מה מרוויחה תכנית שנמצאת עשרים שנה רצוף על המסך שלנו? בין היתר, גם את היכולת להבין את הנפש הישראלית. לקרוא ולהבין אותה יותר טוב מסוציולוגים או מומחים חברתיים. קצת כמו שבמערכות הבחירות "ארץ" מבינה הרבה יותר מהמומחים בפאנלים את המשמעות של ההתרחשויות (מהנאום המטורף של אביגדור ליברמן ועד נאום "מלחמת האזרחים" של שאולי); כך גם בזמן מלחמה, יש ל"ארץ" את היכולת להבין את מה שבמקומות אחרים עדיין נזהרים להגיד.

הקרקס חזר לעיר. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

ומה "ארץ נהדרת" אומרת עלינו הפעם, בתכנית האחרונה ששודרה אתמול (שלישי)? במילה אחת: חזרנו. בארבע מילים: חזרנו טו דה בייסליין. בין התכנית ההמומה והטראומטית ששודרה בפרק הראשון אחרי ה-7.10 ובין הפרק של אתמול אין שום דימיון – אפילו לא המרומז ביותר. אם התכנית ההיא הקפידה מאוד לא להרגיז, ובעיקר לשמש כתף מנחמת; "ארץ" של חודש דצמבר הרבה יותר סאטירית. אם התכנית ההיא היתה בעיקר עצובה וכואבת, ונפתחה עם דמעות בעיניו של אייל קיציס – התכנית הזו כבר נפתחה ב"ערב טוב!" צוהל. וגם התוכן של הפרק – כמעט מערכון אחרי מערכון, ממחיש את התחושה האמיתית: השגרה, ואפילו לא "שגרת חירום", היא כבר לגמרי חלק מהחיים שלנו.

המציג אינו קוסם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפרק ששודר אתמול היה פרק קרקסי לחלוטין – כזה שהתחיל במופע הסטנד אפ הגרוטסקי של נתניהו (וכמה ש"ארץ" לא תקצין, היא לעולם לא תצליח לעמוד במקור), המשיך בפוזות הכעס של בני גנץ, עבר דרך מיכל שיר וטלי גוטליב שהמשיכו בתיאטרון הפופוליזם שלהן, עבור בצבי יחזקאלי ויוסף חדאד שמשחקים את "המשוגעים שמייצגים את הערבים", ועד הסמל המובהק של החזרה לשגרה – זה שבו החזית הכי בוערת בפרק היתה הקרב בין מרגי ואנה זק, לנועה קירל ודניאל פרץ.

משוגעים, נמאסתם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

המלחמה, רשמית, עברה למושב האחורי. אין זכר בתכנית לשכול או להרוגים שממשיכים ליפול כל יום בעזה. החטופים אמנם מוזכרים במערכון הפתיחה המאוד מוצלח – אבל כאן מסתיים תפקידם. אפילו נושאים אקטואליים בוערים – כמו האיום האמיתי של החות'ים, או הדרך שבה הממשלה מקבלת החלטות – עוברים דרך הפילטר והם כבר חלק מההומור וההווי. "ארץ נהדרת" מציבה מולנו מראה ברורה, ולא ממש מחמיאה: שכחנו את ה-7.10.

מתחושת האחדות נשארה רק השפה המקצינה של שיר וגוטליב; מהעצב או האבל העמוק נשארנו עם נאומי הסטנד אפ של נתניהו והצחוקים המאולצים של דודי אמסלם ויאיר בקהל; מהתחושה שהמלחמה שולטת בסדר היום, חזרנו שוב למלחמות הסלבריטיז ולמחנות הישנים. במובן הזה, מה שהכי בלט ב"ארץ" הוא לא רק מה שהיה – אלא מה שלא היה. לא היתה מלחמה באמת. כפי שהיא לא על סדר היום של המדינה שלנו, היא גם לא על סדר היום של התכנית שמייצגת את המדינה.

הייתה מלחמה? "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

והסמליות הכי גדולה הגיעה מהמערכון הנראטיבי של העונה – כיתת הכוננות. אם פעם לכיתת הכוננות אפילו היתה אשליה שהיא מנסה להגן על השכונה, עכשיו – היא הפכה בסך הכל לכסות עבור בעלים שמחפשים לבגוד באישה שלהם. המלחמה היא לכל היותר תירוץ טוב להמשיך ולחזור למה שאנחנו רגילים לעשות ביום יום. תחושת ה"ביחד ננצח" נזרקה הצידה. עולם כמנהגו נוהג.

היה רק חלק אחד בתוכנית שהפיק צעקה אחרונה של כאב – וזהו מערכון הפתיחה המופתי. זה שבו גל הירש, נציג הממשלה לטיפול בנושא החטופים, מייצג את הטון הממשלתי כלפי המשפחות של אלה שעדיין נמצאים בעזה ולא חזרו. הרצון למשטר את ההתנהגות של אנשים שחווים את הכאב הכי גדול שאפשר, הרצון לאלף את הגעגועים שלהם לבנים שלהם – לשדר את המסר שהם לא משפחות חטופים, ושמדינת ישראל כבר לא עושה הכל, אלא מתמקחת על המחיר.

תביאו מלאווח. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

במובן הזה, מערכון הפתיחה כמובן מרפרר לאחד המערכונים היותר בועטים של "ארץ" בעבר – מערכון ה"ישכור". סביב סוגיית גלעד שליט היה מערכון שבו נועם שליט (יובל סמו) מגיע לפגישה עם נציגי הממשלה – ציפי לבני ובוגי יעלון, שמסבירים לו שיותר מדי "יקר" להחזיר את גלעד לצמיתות, אז אפשר פשוט "לשכור" אותו לחצי שנה. שגלעד יהיה בארץ גם בפסח וגם בחגים, תמורת "מחיר נמוך יותר". גם בהתנגשות שבין האמא החטופה (עלמה זק) לבין הירש (סמו), כל הזמן צף נושא המחיר. כל ביטוי של כאב הוא לא משהו שצריך לכבד, אלא משהו ש"מפריע" לנו. ואסור לצעוק "עכשיו", אלא רק "מתישהו".

לא עכשיו. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אבל גם המערכון הזה נגמר בסוף. כשהפתיח הושלם הקרקס של "ארץ נהדרת" החל ואיתו גם התודעה שלנו, שכבר מזמן עברה הלאה. המלחמה הפכה למשהו שמופיע ברקע, פרצופים יפים של חיילים שנהרגים, שמועות על השתלטות על ג'בלייה – והאצבע שלנו שמחפשת לעבור הלאה למשהו פחות מפחיד. איך אמר המשורר? בסוף מתרגלים להכל.