ב"ארץ נהדרת" רואים את הממשלה הזאת כמו שהיא: פשוט פאתטית

נתחיל מהסוף: אחרי שני פרקי פתיחה מוצלחים, זו היתה תוכנית הרבה פחות טובה של "ארץ נהדרת". ואולי לא ממש באשמתה; הסטטיות של המציאות והעובדה שלא היה איזשהו נושא אקטואלי טרי וגדול לנעוץ בו שיניים – בוודאי השפיעה גם על היצירתיות. שינוי אחד בכל זאת הורגש: במשך תקופה ארוכה דיברתי כאן על הסטגנציה של הפאנלים הפוליטיים והטענה שהזהב האמיתי של "ארץ" נמצא במקומות שבהם היא יוצאת מהשבלונה, אל מערכוני החוץ. זה נשאר נכון, אבל לפחות הפעם – הפאנל דווקא כן סיפק כמה הברקות.

>> והרי הוא ילד טוב: דניאל חן מתפוצץ בדרמה החדשה של HOT
>> תל אביב בדיכאון. יכול להיות שזו הזדמנות אחרונה להציל אותה

דוגמא אחת היא החלק שהתייחס לירי פצצות התאורה על בית ראש הממשלה – שבו, לצד הדרך שבה הציגו את ההתקרבנות המגוחכת של לשכת רה"מ, הגיעה גם ביקורת על פעילי המחאה שירו לשם, ועל הדרך שבה הם התנהגו כעבריינים כדי למחות נגד עבריינות. זה היה רגע יפה שבו "ארץ" הצליחה להיות לא צפויה. חוץ מזה, גם הרגע שבו איתמר בן גביר (למרבה האירוניה) השתמש בקלישאות רצח רבין כדי לבכות את הירי על הבית שראש הממשלה כמעט היה בו, היה רגע נהדר של סאטירה.

במוקד התכנית עמד העיסוק של "ארץ נהדרת" בוועדת החקירה הממלכתית – ובכוונה הנואלת של הממשלה להחליף אותה בוועדה פוליטית מטעם. זה מקרה שבו "ארץ" דווקא הצליחה לחזות את השיח מראש – אפרופו הדיווח הערב של ליאור קינן במהדורת חדשות 13 על הכוונה של נתניהו לאסור בחוק הקמת ועדת חקירה ממלכתית – ולהקים בדיוק ועדה "מלכותית" שכזו. בכל מקרה, הם הצליחו להמחיש יותר מאשר את הדרך שבה השלטון מאיים, בעיקר את כמה השלטון הנוכחי פאתטי. מישראל כץ, לבוש בקסדת הגלדיאטור, דרך טלי גוטליב (שהחיקוי של גיה באר-גורביץ' לא מתקרב לכמה שהיא מגוחכת במציאות) ועד דודי אמסלם, חבוש בכפפות האגרוף (אפרופו הקרב של טייסון נגד ג'ייק פול).

הטקסט הסאטירי היה ברור: יותר משהממשלה הזאת מאיימת (ויש בהחלט ממה לפחד) – היא עלובה. היא עירומה מכל אידיאולוגיה ומכילה בתוכה פוליטיקאים מבוהלים שמחפשים בעיקר איך להציל את עורם. וזה מגיע גם לראש הממשלה ולרעייתו, שאפילו לא נמצאים בפאנל, אלא מתחבאים בבונקר. זה המחיש, במידה מסוימת, גם את הדרך שבה "וועדת החקירה" נראית – לחלוטין במערומיה, אפילו ללא כסות של התייחסות עניינית למצב או לאסון 7.10.

עוד שתי קטנות שעבדו בחלק הזה של התכנית: הכניסה של גולדקנופף והמחווה הסאטירית ל"האקה" מהפרלמנט בניו זילנד; והשיר שחתם את החלק הזה, "נזמר נא את שיר אליפלדשטיין" (על משקל הקלאסיקה של להקת גייסות השריון), שהצליח שוב להמחיש את הפער בין הגבורה שבשיר המקורי – לבין ההתקרבנות סביב אדם שבסוף גנב מסמכים מסווגים כדי לטרפד את עסקת החטופים.

ההמשך, עבד הרבה פחות טוב: הקטע בכיכובו של מזכ"ל חיזבאללה החדש נעים קאסם לא המריא, גם המערכון על המציל שהופך לגוף חדשותי – מיצה את עצמו מהר מאוד. דווקא "מי יורה עליי", אותו שעשועון פיקטיבי בהנחיית אברי גלעד ובהשתתפות חיקויים די מעניינים של נועה קירל (ורוברטו), עינב בובליל וחנוך דאום (הברקה של ליאור אשכנזי), היה מוצלח – כי הוא נגע בתחושת החרדה האמיתית של הצופים.

מה שהציל את הפרק ומסתמן כלהיט של העונה שוב היה מערכון חירטאקוס – שגם הפעם המשיך במומנטום והיה מוצלח מאוד. הפעם, סביב החשש מאנטישמיות בחו"ל והעובדה שכל האנשים שברחו מישראל מנסים גם לברוח מהגורל שלהם כיהודים. הבהלה של חבורת הזוגות ברילוקיישן ממחישה בדיוק את היחס הישראלי לגולה – משהו שנע בין שאננות ("הם לא ישימו לב שאנחנו ישראלים") לבין פרנויה מוחלטת ("אתם יודעים למי עוד היה שפם? להיטלר"). נדמה ש"חירטאקוס" מצליחה לשים אצבע על הבעיה הגדולה סביב העזיבה ההמונית של ישראל והתחושה שהימנעות מהחוויה הישראלית המורכבת תמנע איזשהן צרות בעתיד. כאילו יש מקום שבאמת בטוח לנו. ואולי, בכל זאת, עדיף להילחם על מה שיש לנו, על אותה "ארץ נהדרת" שלפעמים – כמו בשבועות האחרונים – נראית כל כך רחוקה.
וחוץ מזה, נדמה לי שהספירה לאחור האמיתית – נוגעת לשאלה מתי לעזאזל ישחררו את "גחלת נעורים" של יהודה חן לספוטיפיי. העם מחכה.