הסדרה הזו היא דף ראשון במסקנות ועדת החקירה על מחדלי הממשלה

"כל הנרות שהדלקנו בלילה
לא יגרשו את החושך הקר הזה
כל הרוחות שנשבו כל הלילה
לא יגרשו את האור בקצה
לא יגרשו את האור שעולה בבוקר"

המילים האלה, שכתבו יעקב גלעד ויהודה פוליקר ושר אריק איינשטיין ז"ל, נכתבו בעקבות טראומה לאומית גדולה. הלילה ההוא בנובמבר 1995, לפני 28 שנה, שבו ראש הממשלה יצחק רבין נרצח ע"י מתנקש יהודי. עברו כמעט שלושה עשורים מאז הרגע שבו השיר פורסם (1997, מתוך האלבום "לאן פרחו הפרפרים") – והשיר הזה לא יוצא לי מהראש. גם בימים האלה, כשעדיין לא התאוששנו מטראומה לאומית גדולה אחרת – הטבח הנורא של ה-7.10, 240 החטופים שנמצאים עכשיו בעזה, והמלחמה הקשה שבעקבותיהם – השורות האלה נשמעות אקטואליות במיוחד, מכילות בתוכן את השילוב המוזר שבין ייאוש מוחלט ותקווה לא נגמרת. ההווה שעדיין חשוך כמו השמיים תחת שעון החורף, אבל העתיד שמבצבץ באופק – זה שעוד יבוא. האור בקצה.

השילוב הזה, בין חושך לאור, הוא החומר שממנו נוצרה "באין מדינה – יש אזרחים"; סדרה דוקומנטרית בשני חלקים ששודרה ב"כאן 11" (החלק הראשון שודר אתמול, החלק השני ישודר בשבוע הבא). "באין מדינה" מתעדת את את נקודת האור הבולטת בימים האלה: החברה האזרחית, שלקחה צעד משמעותי קדימה – בלי תמורה, בלי שכר – כדי להחליף את הממשלה שנעלמה לחלוטין והפקירה את אזרחיה בשעה הכי קשה שלהם אי פעם.

הסדרה נוצרה על ידי 12 יוצרים דוקומנטריים, שפשוט היו שם: מבתי העלמין ועד חמ"ל האוכל של מסעדת "האחים", ממשרדי הפרסום וההייטק שגויסו למען ההסברה הישראלית ועד המתנדבים של "אחים לנשק" – שלמרות הרבה שנאה לא מוצדקת שחטפו, היו שם בשביל האנשים שנותרו מאחור. הסדרה הביאה את התמונות האלה, ברגישות אין קץ ובכישרון גדול.

זה מאיר, במידה רבה, את מה שיהיה הסיפור הגדול אחרי המלחמה – וזו היצירה הדוקומנטרית. ראינו ממנה קצת בתכניות כמו "עובדה", למשל, שסיפרו את הסיפורים האנושיים סביב היום השחור בתולדות המדינה. אבל זה היה רק קצה הקרחון. אי שם, מעבר לאופק המפויח, יש עוד מאות ואלפי סיפורים שלא סופרו. והיצירה הדוקומנטרית, והיוצרים המעולים שיש כאן, עוד יאמרו את דברם כנראה בשנים הבאות.

קשה שלא לחשוב על הקונטקסט של "באין מדינה" כשהמילה "אחריות" מרחפת באוויר, והתחושה הקשה היא שאף אחד לא ייקח אחריות על המחדל הזה. על המחדל הצבאי, קטונתי מלדבר. אני לא מומחה בנושאים צבאיים, אף אחד לא שם אותי בעמדה הזאת אף פעם. אבל את המחדל האזרחי ראית במו עיניך – בין היתר, גם בסדרה הזו. הסיפור המרתיח על יעל שרר, הפעילה החברתית שעל דעת עצמה הלכה כמדליקת משואה מלווייה ללווייה של ההרוגים, כדי להחליף את חברי הממשלה שנעדרו משם – הוא דוגמא קלאסית.

אם תהיה ועדת חקירה על הכישלון הממשלתי המהדהד, הסדרה הזו תהיה הדף הראשון של מסקנותיה. היא מביאה אותן ללא כחל ושרק, כואבות ככל שיהיו. את כל האנשים שלא שאלו שאלות, והתייצבו בשעת קריאה – מוזיקאים וטבחים, מטפלים ופרסומאים, כל אחד השתמש בתחומו וכשרונו כדי פשוט להיות שם ולהושיט יד – מתוך הבנה שאם זה לא יהיה אנחנו, לא יהיה שם אף אחד. פשוטו כמשמעו.

זו כנראה הסדרה הכי כואבת, הכי מעצבנת – ועם זאת, הכי אופטימית שמופיעה עכשיו על המסך. היא כואבת ומעצבנת – כי היא ממחישה משהו הרבה יותר גדול, שהתחיל הרבה לפני המחדל הזה. כי כולנו, לא רק הפוליטיקאים, התרגלנו לחשוב על המדינה בתור בעיה. בתור מכשול מזיק. גם הכניסה של ארגונים דוגמת פורום קהלת, שדגלו אידיאולוגית בצמצום הממשלה ובהסתמכות מוחלטת על השוק החופשי – לא עזרה בעניין. 

במשך שנים, השירות הציבורי הופקר. משרתי הציבור, אלה שעובדים בשביל כולנו, הוגדרו בתור "פקידים" – כאלה שמפריעים לנבחרי העם לעבוד. כמו שתיארה זאת מפיקת האירועים, זו שנלחמה להצלת מי שאפשר ממסיבת הדמים בקיבוץ רעים: השלטון התרגל שאנחנו עובדים בשבילו, ולא הוא בשבילנו. במקביל, ובאותה נשימה, הפופוליזם הרים את ראשו וזנח את הענייניות. אנחנו רואים את הפופוליסטים כל יום ואת הנזק שהם עושים, אפילו ברמת הכוחות הלוחמים שעכשיו בשטח.

את התוצאה המדממת והמרתיחה של כל זה ראינו ב-7.10. הסדרה אולי לא אומרת זאת מפורשות, ולא שמה את המסקנות על השולחן – אבל כל מי שמביט בסדרה הנהדרת הזו יידע לחבר את הנקודות לבד. זה החשבון הפתוח של העם עם נבחריו, שיום אחד יצטרך להיסגר. לצד זאת, זו גם סדרה אופטימית כי היא מראה, דווקא בשעה הכי קשה שיש, כשכולם עוד אכולי טראומה ומפוצצים בפחד, כמה כוחות אדירים יש בעם הזה. יצירתיים, אכפתיים, אנושיים – ובעיקר, פטריוטים. אוהבי המדינה ואוהבי העם הזה, למרות כל ההשמצות. כי בניגוד לחלק משרי הממשלה, שגם עכשיו מתעסקים בפוליטיקה של ה-6.10, האנשים שמרכיבים את עם ישראל ידעו לשים את המדינה מעל הכל. לאהוב את המדינה שלהם תמיד, ואת הממשלה שלהם רק כשהיא ראויה לכך.

ולכן הסדרה הזאת מוציאה אותך יותר מאמין ולא פחות. כי התשתית האנושית המדהימה והעילאית של העם הזה – ממסעדת "האחים" דרך יעל שרר דרך הפרסומאים והצייצנים שנלחמים את מלחמת ההסברה, וגם אנשים אחרים שלא הופיעו בסדרה – ד"ר קארין נהון שפתחה חמ"ל זיהוי לנעדרים, התושבים הערבים של כפר קאסם שפתחו חמ"ל משותף למען נפגעי המלחמה, החרדים שהסתערו על הבקו"ם במטרה להישלח לחזית ולהילחם למעננו – בזמן שממשלת ישראל עדיין היתה עסוקה בלישון ולריב בינה לבין עצמה ובינה לבין אויבים מדומיינים מבפנים, עם ישראל קם. ולכן הוא ינצח.
כל הרוחות שנשבו כל הלילה, לא יכבו את האור בקצה.