"ברבור שחור": לרסק את הרעיון שאפשר ללכת הלאה בלי חשבון נפש

>> צח מלול הוא שחקן בתיאטרון דימונה. בימים אלה מעלה תיאטרון דימונה קברט סאטירי בשם "ברבור שחור" על האבסורדיות של המציאות הישראלית, שנכתב בעקבות אירועי 7 באוקטובר ואילך. המופע בנוי ממערכונים, מונולוגים, שירים מקוריים, קאברים חתרניים ואפילו פרסומות שחושפים, עם הרבה הומור שחור ובעדינות של בוקס בבטן, את האמת על המציאות המוטרפת שלנו. בשבוע הבא ובמהלך חודש אוגוסט יופיע הקברט בתל אביב

בכולנו קיים הרצון הטבעי לשכוח, לנרמל, לחזור לשגרה. המלחמה עדיין ברקע, הפצעים של אירועי ה 7.10 עדיין לא הגלידו, החטופים עדיין שם ואנחנו, האנשים שברקע, ממהרים לשים פלסטר על הפצעים ורוצים לחזור לחיים שלנו. כאן נכנס לתמונה "ברבור שחור" של תיאטרון דימונה שבו אני משתתף. הקברט שלנו מעיר את הצופים, כאילו מתחנף ואז בועט בפנים, מעמיד מראה ומגרה את בלוטות הרגש שקצת נשחקו בגלל מרוץ החיים והכמיהה לשפיות. המופע שלנו מוציא הכל החוצה בלי להתבייש ובלי להתנצל, כדי שלא נשכח, כדי שנשאל את עצמנו את השאלות שאולי התחמקנו מלשאול.

>> יש הרבה סיבות לברוח מכאן. וכל כך הרבה סיבות להישאר // שקד מוכיח

אין זמן מדויק יותר בעיניי להעלאת מופע כזה. הקברט שלנו מסתכל לקהל בלבן של העיניים, שואל שאלות שחייבים לשאול, מראה את הגיחוך, העליבות, הפחדים, החולשות שלנו כבני אדם וכתושבי המקום המורכב הזה שאנחנו חיים בו. הוא שואל שאלות ולא נותן תשובה, הוא מצחיק נורא ועצוב נורא, מלטף ומכה, מחבק ומרסק את המחשבה שאפשר ללכת הלאה בלי לעשות חשבון נפש.

אני מאושר שזכינו להיות אלה שמגיבים באופן כל כך ישיר על המציאות סביבנו. אנחנו שליחים של דבר גדול, ואני יכול רק להודות על הזכות שנפלה בחלקי. דימונה נפגעה וממשיכה להיפגע מאירועי השבעה באוקטובר והמלחמה. 22 מתושבי דימונה נהרגו, מספר מזעזע עבור מקום קטן כשלנו. יש לנו חטוף מבני העיר, שגב כלפון, ואנחנו מייחלים שישוב. אנחנו תיאטרון קטן וחוצפן שמשתדל תמיד להגיב למציאות בזמן אמת. כך היה עם "הבשורה" אחרי הקורונה וכך זה עם הקברט. זאת השליחות שלנו, לאפשר לקהל לעבד אירועים משמעותיים בחייו דרך האמנות המופלאה הזאת.

בשונה מפרויקטים אחרים, החיבור שלי לפרויקט הזה היה מיידי. החומר הכתוב היכה בי כמו ברק. כבר בקריאות הראשונות הבנו את העוצמה והדיוק שיש בקברט וכמה שהוא מאלץ אותנו, המבצעים, להתמודד עם הפחד לגעת בנושאים רגישים בתקופה כל כך מורכבת. אנחנו צורכים את החומר הזה יום יום במסכים וברשתות החברתיות. בהתחלה היו המון מחשבות של "מה יגידו" ואיך יגיבו ותהיות אם זה בכלל בסדר להציג חומרים כאלה במסגרת של קברט סאטירי ולהיות ציני, אבל אורי וידיסלבסקי ונעמה שפירא, היוצרים, יצרו לנו מעטפת עבודה כל כך בטוחה שמהר מאוד נכנסנו להילוך גבוה ומבלי לשים לב, כבר עמדנו על הבמה עם הברבור השחור שלנו.

צח מלול (צילום: יוגב עזריאל)

בכלל, העבודה עם אורי וידיסלבסקי (היוצר והבמאי) ונעמה שפירא (היוצרת והדרמטורגית) היא עבודה לא רגילה. שניהם אנשים מוכשרים ויקרים כל-כך, עם רגישות מטורפת לחומר ולשחקן שעומד מולם. זה תמיד מרגיש שהעבודה נעשית בשיתוף, הם פתוחים לרעיונות חדשים והזמן לא קיים, הם תמיד זמינים לעבוד ולדייק, העיקר שאנחנו נהיה בטוחים וגאים בעבודה שלנו. 

לקהל מצפה חוויה חזקה ומורכבת. הקברט הוא חוויה רב מימדית, הקהל עובר דרך קשת רגשות, מצחוק פרוע ועד בכי ושחרור. מקבלים בוקס בבטן ואז חיבוק ואז שוב חבטה. זו הצגה לא רגילה, חוויה שלעיתים מעמידה אותך בדילמה מוסרית, "האם מותר לי לצחוק?", "זה בסדר שאני נהנה?". זה בעיני הדבר המדהים בהפקה הזאת: היא מדליקה נורות, היא משאירה אותנו ערים ומודעים, היא לוקחת אותך לשעה ורבע של אקסטרים, כמו רכבת הרים בלונה פארק ביזארי, אפל. קשה שלא להיסחף למה שקורה על הבמה כי "ברבור שחור" הוא מה שכולנו מרגישים כלפי המציאות. ומה שאנחנו מפחדים להגיד.
>> "ברבור שחור", 28.7 20:30, בית ציוני אמריקה. פרטים וכרטיסים כאן. הצגות נוספות: 1.8, 20.8 ו-21.8 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע. פרטים וכרטיסים גם כאן