דה לוזר שואו: בקרב בין גלנט 12 ונתניהו 14 כל המדינה הפסידה

בעיצומה של תקופה שבה תכניות הריאליטי חוזרות בפול פורס, הערב של ה-6 בפברואר פינה את מקומו למלחמת רייטינג חדשה והיא קשורה ישירות לאקטואליה. זה קרה בין שני הערוצים הניצים, קשת 12 וערוץ 14 שפתחו בקרב התגוששות ספונטני – על התודעה שלנו. מצד אחד, חברת החדשות של 12 הביאה ראיון ראשון עם שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט; בערוץ 14 שלפו מהשרוול את הקלף שתמיד עובד להם (ורק להם, באופן מוזר) – עוד ראיון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. שני הראיונות קיבלו משבצת מיוחדת, מיד אחרי החדשות ובנפרד מהמהדורה.

>> השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזה את הכישרון של יוצרי "ארץ נהדרת"
>> סיכון מחושב: מדינה שלמה הדחיקה את הרוע עד שהוא דפק לנו בדלת

צריך להגיד את זה בבירור: הראיון עם נתניהו היה תגובה היסטרית ולא מהלך ספונטני. ערוץ 14 רצה לסמן טריטוריה ולתת פייט ל-12, נתניהו לא רצה להשאיר את הבמה לגלנט, ואחרי שהחלו הפרומואים (והקידום אתמול במהדורה) לראיון עם גלנט, נשלף נתניהו בטיימינג לא רע עבור 14 – הראיון הראשון שלו בעברית מאז מסיבת העיתונאים המשותפת עם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ (ומאז הראיון הקודם שלו לערוץ 14). כאן שוב מתבהרת זהות האינטרסים הברורה בין הישות ושמה נתניהו והישות ושמה ערוץ 14. שניהם זקוקים אחד לשני במיוחד עכשיו. ערוץ 14 זקוק לנתניהו כדי לשמר רלוונטיות ולצמצם את הירידה ברייטינג; נתניהו זקוק ל-14 כפלטפורמה קלה להזרמת מסרים, בלי התקלוות של עיתונאים מעצבנים. במקרה של פברואר 2025, המסר הוא "ווינינג". כל כך הרבה ווינינג.

וגם זהות המראיינים היא המסר: 12 שלחו למשימה את מגישת המהדורה, יונית לוי, כשלצדה (תאהבו או לא) העיתונאי הבכיר ביותר בערוץ – עמית סגל. אם 12 רצו לעשות חיים קלים לגלנט, כפי ש-14 נוהג לעשות, כנראה היו שמות אחרים שנבחרים מתוך הארסנל הדי גדול שלהם. בשורה התחתונה נבחרו שני אנשים שהמטרה שלהם היא לנסות ולברור את האמת – וגם להתעמת עם המרואיין שלהם לעתים (או כל חצי דקה במקרה של סגל, כנציג ערוץ 14 בקשת 12).

ערוץ 14, לעומת זאת, שוב שלח את יעקב ברדוגו, אדם שאינו עיתונאי בשום צורה, שלא עבד במקצוע הזה יום אחד, עסקן פוליטי שהפך ל"פרשן" בעיקר בגלל שתדלנות בלתי פוסקת של נתניהו ואנשיו בשעתו מול גלי צה"ל. וכשאלה המרכיבים, די ברור לאן שני הראיונות הלכו.

הראיון של 12 היה, בסופו של דבר, ראיון לעומתי. גלנט בהחלט בא עם המסרים שלו, אבל לוי וסגל הקפידו להביא את דבר הציבור כלפיו ובעיקר ניסיונות למצוא חרטה, בתוך הביטחון העצמי הידוע שגלנט מנסה לשדר. גלנט, כמו נתניהו, מסרב להגיד "טעיתי", אבל ההבדל הוא שלפחות נשאל אם טעה. נתניהו לא היה צריך להתמודד עם זוטות שכאלה. הוא היה, כמו במערכון של "ארץ נהדרת", ביקום מקביל. בתקופה של ניסים.

באמצעות שתי לחיצות קדימה על השלט, הגענו לעולם שבו אין 7.10. צריך לומר בהגינות – בניגוד לגלנט, נתניהו כבר התראיין יותר מפעם אחת ב-14 לאחר המלחמה (גם לברדוגו וגם ל"פטריוטים"), אבל זה לא שבעבר ממש עימתו אותו עם השאלות הקשות שנוגעות אליו (מזוודות קטאריות? חמאס מורתע? חמאס הוא נכס?). בראיון הזה, בכל אופן – אין טרגדיה, אין טבח וכמעט ואין חטופים. 

זה היה ראיון שכולו "ויקטורי לאפ", סיבוב ניצחון של מנהיג שיכור משמחה אחרי שקיבל את כל עולמו מטראמפ. לא מנהיג שעבר טראומה, כמו כל אזרחי ישראל, לפני שנה וחצי. היתה שם הזחיחות הישנה (כולל האמירה המצמררת ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". מאיפה זה מוכר לי?), ההתקפות הצפויות על "השמאלנים שהביאו אסון באוסלו" (מהמנהיג שתחתיו קרה האסון הכי גדול שעבר על עם ישראל), וכמובן – "האולפנים". אח, האולפנים הרעים. אם רק הם לא היו, אולי היה לנו ניצחון מוחלט.

זה גם ההבדל העמוק בין שני המרואיינים. אני לא מת על ההערצה הגדולה שגלנט מקבל עכשיו בחוגים מסוימים – בסופו של דבר, הוא חלק מהכישלון ומהמחדל, ואם לא היה מפוטר היה צריך ללכת הביתה, בשל החלק שלו באסון שעבר עלינו. אבל ההבדל העמוק הוא שעל גלנט רואים שהכישלון נצרב בבשרו ושכמו אצל אנשי הצבא, זה ילווה אותו עד יום מותו. מן הצד השני, נתניהו (וברדוגו שמחרה-מחזיק אחריו) לא מבין על מה הוא צריך להתנצל – מבחינתו, הרי כולם אפסים ותרנים, והוא היחיד שנלחם על צדקת ישראל.

קצת כמו ההבדל בין שני הטקסים לציון ה-7.10, כאן גם מוצגים שני נראטיבים שונים: הראיון של גלנט ב-12 הוא ראיון מלא כאב, ראיון של אומה שעדיין לא התאוששה לגמרי מהמכה שחטפה, שמבקשת לרפא את הפצע, להחזיר את החטופים ואחר כך לראות מה הלאה. הראיון של 14 היה באווירת הלהיט של ששון שאולוב – "עוד יותר טוב". שם, אנחנו לא מדינה פצועה עם חור מדמם בליבה אלא בכלל אימפריה – העולם לרגלינו, האיראנים בבונקרים, החמאס זועק חמס ומי יכול עלינו בכלל. רק לי יש תחושת דה ז'ה וו מדאיגה?

שני הראיונות כוונו לבייס מאוד ספציפי. גלנט ידע שבסיס הבוחרים העתידי, שאליו הוא מכוון, נמצא בקשת 12 וגם המסרים כוונו לאותו קהל: עסקת החטופים שהיינו יכולים לחתום עליה במאי, הליכוד צריך ללכת בדרך של בגין ולא של בן גביר, נתניהו מחשיב את טראמפ יותר מבן גביר ולכן יש עסקה; נתניהו, במקביל, הבין שכמו ששר רביד פלוטניק, "אין לו מה לחפש בחוץ" – הוא צריך לפנות אך ורק לקהל שלו, וזה חופף בצירוף מקרים מדהים לקהל שרואה ערוץ 14.

למרות הסמיכות בלוחות המשדרים – שני הראיונות היו שונים בתכלית. גם ברמה האסתטית: הראיון של 12 היה כמעט סרט דוקומנטרי, עם סרטונים, גרפיקות והפקה כמו ש"קשת" יודעת להפיק (אבל גם עריכה בעייתית שקטעה שאלות ותשובות). הראיון של 14 צולם בחדר מלון באווירת חאפ-לאפ, משהו שהופק בחופזה, כדי שיהיה מה לשים מול האירוע שקיים בערוץ המקביל. ויש הבדל נוסף ועמוק יותר בין שני המוצרים הטלוויזיוניים שקיבלנו. מראיינים הם, בסופו של דבר, שליחי ציבור – לרוב האנשים אין קשר ישיר עם ראש הממשלה או שר הביטחון של ה-7.10. אם ייפגשו בהם, זה כנראה יהיה דרך הררים של מאבטחים חמורי סבר. עיתונאים, כשהם במיטבם, צריכים לנצל את הגישה שיש להם כדי לשאול את השאלות שהאזרח הפשוט לא יכול. 

יונית לוי ועמית סגל הבינו את המשימה שלהם, בזמן שיעקב ברדוגו המשיך להרים לדף המסרים. בעולם של ערוץ 14, היחידים שעוד דורשים ועדת חקירה ומחפשים תשובות כדי להבין מה קרה ב-7.10 הם "סמולנים חמוצים". הם כבר קנו כרטיסים למאר-א-לאגו החדשה שתוקם בעזה. עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.