עדן גולן אולי תישמע טוב לאירופאים, אבל האם זה הכי טוב של ישראל?
המנצחת של "הכוכב הבא באירוויזיון" תייצג את ישראל במאלמו, וזה בהחלט אסתטי, מושלם ברמה הפופית. אבל מה עם הייצוג שלנו? אחרי עונת "ביחד ננצח", שהתנהלה עם חצי טון על הלב, "הכוכב הבא" עשתה דווקא את הבחירה הגלותית. בהצלחה לכולנו
אז בסיומו של גמר שבפרפראזה על "האחים צברי", כולו שבע מטר של סיוט, יש לנו נציגה לאירוויזיון: עדן גולן, שנמשחה למלכות כבר מהאודישן הראשון, תייצג אותנו בחודש מאי הקרוב באירוויזיון הכי מאתגר שהיה לנו מאז הצטרפנו לתחרות אי שם לפני 51 שנה. גולן השאירה מאחור אמש (שלישי) את אור כהן, מיקה משה ודור שמעון – ועכשיו האחריות היא על הכתפיים שלה.
>> ככה לא בונים אירוויזיון: עלייתם ונפילתם של שופטי "הכוכב הבא"
נתחיל מהסוף: גמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" היה, בפשטות, אירוע לא מספיק טוב. התקלה היא כמובן הרגע הכי זכיר אבל גם החלטות שלא היו תקלות – היו שגויות עד כדי מחרידות. מהעטיפה הפטריוטית והמוגזמת, דרך הביצוע של נועה קירל ל"חי", ובכלל התחושה שכמו שכל העונה הזאת היא קצת "עם כוכבית", כך גם הגמר הזה מתנהל תחת צל, ולא יודע בדיוק מה הוא אמור להיות. זו הדילמה שליוותה, בעצם, את כל העונה הזאת – שנדפקה בעקבות המלחמה וה-7.10. מהו התפקיד של תכנית כמו "הכוכב הבא" בחיים שלנו? האם היא אמורה לספק בידור כשלעצמו – תכנית שמציעה אסקפיזם טהור – או מעין טיפול פסיכולוגי באמצעות ריאליטי: חוויה שבאמצעותה אנחנו מעכלים את מה שקורה, מתייחסים למצב ומנסים לצידו להפיק שואו בידורי ככל האפשר.
אבל האמת היא שהסתירה הזאת, בין הניסיון לבדר לבין הניסיון להגיב, קשה לעיכול ומייצרת את ההתנגשויות האלה כל הזמן. העונה זרמה דווקא כאשר מינון המלחמה ירד, בפרקים האחרונים, אבל בגמר – כנראה מתוך אותם רגשות אשם שדובר עליהם כאן לא מעט – חזרנו לטון המלחמתי. חזרנו לימי "המהדורה המיוחדת". כי הזמרים לא רק התחרו על ההזדמנות להופיע באירוויזיון, המטרה שלהם עכשיו היא "לייצג את ישראל דווקא עכשיו". כלומר לא השתתפות בתחרות פופ חביבה, אלא סוג של משימה לאומית. וכשזה הקונטקסט, כנראה שהרבה יותר קל לגלוש אל השואו המופק היטב (או במקרה הזה, לא כל כך מופק היטב) שקשת מציעה.
הגמר החל במקום הכי מתבקש – "יוניקורן". אחרי קליפ פתיחה סכריני למדי, שלושת הזמרות – אור, מיקה ועדן – עלו לבצע את השיר שייצג אותנו באירוויזיון הקודם, שלווה בביצוע ל"מחוזקים לעולם" של אברהם טל. השילוב בין שני השירים – מצד אחד העמידה הנחושה ("אני הולכת לעמוד כמו חד קרן, לגמרי לבד"), ומצד שני החיפוש בנחמה ("והימים כל כך קשים") – הוא, כנראה, הקוקטייל הנכון של הטעם הישראלי בפברואר 2024.
אחרי שבעונה הקודמת, הגמר נערך ב"לייב פארק" וחיפש להיות קרנבל – הפעם, כנראה בהשפעת המלחמה והשמרנות, חזרנו לאולפן הבסיסי, שעוצב באווירת אירוויזיון. דגלים בקהל, גרין רום, כל הג'אז הזה. גם הפורמט ניסה להתכתב מאוד עם האירוויזיון – בחלוקה חצי חצי בין השופטים לדעת הקהל. הפורמט הבסיסי של הגמר, עם זאת, נשאר מסורבל כשהיה – שני דו קרבים, שבסופם שלושה זמרים עולים לגמר (שתי מנצחות + מי שעולה מ"בית הניחומים") ובסוף מנצחת אחת. שוב, לא ברורה ההתעקשות על שלושה אנשים בגמר ולא שניים – אבל כנראה שאת זה כבר אי אפשר לתקן.
הסיבוב הראשון סימן טרנד מעניין בבחירות המוזיקליות: שירים ים תיכוניים, אבל כאלה שנטמעו היטב בישראליות. שלושה מארבעת הזמרים בחרו שירים שבאו מתוך העולם המזרחי ("נערי שובה אליי" של מרגלית צנעני, "פרי גנך" של אביבה אבידן ו"הייתי בגן עדן" של שרית חדד), כולם שירי אובדן וגעגוע – וכולם שירים שהפכו להיות חלק מהפסקול הישראלי באופן טבעי. הרביעית היתה, כמובן, עדן גולן – ונעסוק בה בהרחבה בהמשך.
מיקה משה בת ה-16 היתה הביצוע הראשון עם שירה של מרגול – שרפרר גם לאירוע מרהיב במלחמה והוא הביצוע קורע הלב של נטע ברזילי לאותו שיר, על רקע החטופים. משה לא ממש הצליחה להתעלות לרף הזה. כמו בלא מעט ביצועים העונה, משה, שהיא ללא ספק זמרת מוכשרת בסגנון מסוים, לא מצליחה להתעלות או לרגש באמת. 64% בלבד.
מי שכן מצליחה לעשות את זה היא אור כהן שהפכה לפייבוריטית האישית שלי, והוכיחה איך עושים את זה נכון עם "פרי גנך", בביצוע שלא התמכר להתבוססות באבל, אלא כן נגע יותר ברוק (מה שכמובן לא סותר את העצב הגדול), ואור כהן הצליחה לתמרן בין שני אלה היטב. זה היה, בעיניי, הביצוע הטוב ביותר בערב הזה – והוא גם נתן לה 83% ואת הכרטיס לגמר.
הדו קרב השני היה בין דור שמעון לעדן גולן – ובעיניי, נגמר גם בחוסר צדק. שמעון בא עם הקרביים, עם "הייתי בגן עדן" המופתי (מעטים השירים שמצליחים לרגש אותי כל כך) ולטעמי זה ביצוע שהתפספס. שמעון בא יותר מדי עוצמתי לשיר מאוד רגיש, שבו עדינות היתה יכולה לשחק תפקיד נהדר. זה הסתבך עוד יותר עם ההחלטה העיבודית להכניס מעבר מוזיקלי די משום מקום. גם הוא סיים עם 64% בלבד.
ואז הגיעה עדן – האישה והציפיות המוגזמות, זו שסומנה מתחילת העונה ככוכבת הבאה עוד לפני שהכתירו זוכה. הביצוע שלה ל"I Have Nothing" של וויטני יוסטון שוב המחיש את הבעיה: כל מי שאוזניו בראשו יכול להבחין בכישרון הדי פנומנלי שלה. אבל נדמה לי שבתחרויות כאלה אתה אמור לספק משהו נוסף – משהו שמייצר רגש. הביצוע שלה לא ניסה להתחכם וכמעט הוגש כשיר קריוקי. על השופטים והקהל, בכל אופן, זה עבד. גולן קיבלה 79% וטיפסה גם היא לגמר.
הגענו ל"בית הניחומים" – הרגע שבו הקהל היה צריך להציל מישהי, ותוך כדי זה הגענו "לחלק האמנותי". הפעם החלק האמנותי היה שייך לנועה קירל, שהגיעה עם החלטה מאוד יומרנית לבצע את "חי" של עפרה חזה ז"ל. מה נאמר ומה נגיד? יש מקרים שבהם עדיף לא לגעת בקלאסיקות. זה היה ביצוע די נוראי לאחד מלהיטי האירוויזיון הגדולים ביותר, שלדעתי לא עשה כבוד ליוצרים – בטח לא לזמרת, שלא איתנו כבר 24 שנה.
אחרי הצבעת הקהל, דור שמעון סיים במקום הרביעי והודח. בהחלט הגיע לו יותר ממקום רביעי. שמעון היה בעיניי משב רוח מרענן בעונה חלשה, אבל הוא נתקל גם בשתי טיטאניות אמיתיות בדרך – ואולי גם בטעם הקהל, שלא ממש ידע איך לעכל אותו. מיקה משה, בכל אופן, המשיכה לסיבוב השני והמכריע.
אחר כך, כמובן, הגיעה התקלה הטכנית – שכבר הספיקה לצבור צפיות רבות ברשת. זה היה רגע די מביך, שקורה דווקא לקשת – זכיינית שבדרך כלל יודעת להפיק שואו מהודק היטב. עוד יותר מזה, מה שזעק היה הקונטקסט – דווקא באייטם עם משפחתו של החייל שאולי גרינגליק ז"ל, שבאה להעלות את זכרו. התקלה די עשתה לה עוול, כי בסופו של דבר זה היה אייטם די מרגש (הרגע שבו המשפחה שרה, יחד עם קולו של גרינגליק ז"ל, את "בסוף הכל חולף" של עומר אדם). לצערה של ההפקה, יזכרו בעיקר את הטעות – ולא את הרגע האנושי המקסים שהיה אמור להגיע במקומה.
בסיבוב השני, משה דווקא התעלתה – עם הביצוע ל"בוא" של ריטה. שיר מאוד סוער ואמוציונלי, גם בביצוע המקורי של ריטה וגם בקאבר של עברי לידר (שהיה לא פחות מפורסם), קיבל טיפול עדין מאוד על ידי משה שעדינות היא לחם חוקה. זה היה הביצוע היותר טוב שלה בגמר – אבל זה לא ממש עזר לה, כי כזכור, באנו לראות את שירי נגד נינט 2.0.
בדו קרב האחרון, שתי הטיטאניות בחרו אנגלית. אור כהן עלתה עם "Crazy" של נארלס בארקלי – בביצוע שגם לו היה רפרנס די ברור (הביצוע של נינט יחד עם "רד בנד"). בעיניי, הביצוע הזה התעלה על המקור בעיקר כי הוא נתן ביטוי לרגש שקצת אהבנו להחביא בתוך העונה הסופר פטריוטית וה"ביחד ננצח" – והוא הפחד, שנמצא בין השורות של הלהיט הכל כך גדול.
עדן גולן, מנגד, באה כדי להפציץ – ולהביא את הניצחון. הביצוע שלה ל"Don't Want To Miss A Thing" של אירוסמית' היה פשוט ביצוע ווינרי. מה שנהוג לכנות "ביצוע של גמר", הוא היה סוחף, הוא היה מרגש במידה מסוימת, הוא הצליח להתמודד עם שיר מאוד מאוד דרמטי – ובסופו של דבר, הביצוע הנהדר הזה נתן לה את הכרטיס למטוס.
הקרב בין עדן גולן לאור כהן משקף את דילמת האירוויזיון הקלאסית שלנו: מה עובד בתחרות הכל כך אירופאית הזאת? האם צריך לשלוח לאירופאים משהו ש"ידבר בשפה שלהם" – כלומר משהו קומוניקטיבי, פונה כלפי חוץ, כזה שמשחק את המשחק של האירוויזיון; או דווקא לשלוח זמר או אמן עם טעם מקומי, כזה שנראה ונשמע כמו ישראל. בסופו של דבר, אחרי כל הדיבורים הפטריוטיים והרצון "לייצג את ישראל דווקא עכשיו", הבחירה היא בסוף די גלותית. עדן גולן צועקת "חו"ל". העברית שלה די שבורה, היא לא נראית מפה ובעיקר לא נשמעת מפה. לא סתם היה לה רק ביצוע אחד בעברית כל העונה,וגם סגנון השירה שלה מאוד אמריקאי – אפילו אמריקאי סטייל שנות ה-90. זה בהחלט אסתטי ומושלם ברמה הפופית, וכנראה יישמע טוב לאוזניים אירופאיות. אבל האם זה הייצוג הכי טוב של ישראל?
האמת היא שההיסטוריה הוכיחה שדווקא כששלחנו שירים מכאן (אפרופו "חי" של עפרה חזה ז"ל), שנבעו מהאדמה הזאת ומדברים ישראלית – מ"כאן" של עוזי חיטמן ועד "גולדן בוי" של נדב גדג' – כאלה שמנסים לערבב בין המערב למזרח, ולא חוששים להכניס פנימה גם תבלינים מקומיים – זה עבד בצורה פנטסטית. זה לא סותר אנגלית בהכרח (אפרופו הדיון על שפת השיר), אבל זה כן צריך לשקף משהו מפה. את זה יהיה קשה מאוד להלביש, גם על זמרת מקצוענית והדוקה כמו עדן גולן.
העונה העשירית של "הכוכב הבא לאירוויזיון", כמו לא מעט יצירות טלוויזיוניות שיועדו לחורף של 2023-2024, התפקששה. המלחמה טרפה את הקלפים, והעמידה בפני התכנית הכל כך בידורית ואסקפיסטית מכשולים לא קלים – בעיקר בדעת הקהל, שלא עיכלה טוב את מי שבא לשיר בזמן שכולם רוצים לבכות. האם הרמה ירדה בעקבות הנסיבות המיוחדות? דווקא ברמת הזמרים הרמה עלתה יחסית לעונה הקודמת – אבל כאמור, זו תמיד תהיה "עונה עם כוכבית". עונה וגמר, שהתנהלו תחת הצל הגדול של המלחמה שמתנהלת ברקע, והחטופים שעוד לא חזרו.
כך, היה גם הגמר הזה – נע בין שני הקטבים שסביבם כל הבידור הישראלי התנהל בחמשת החודשים האחרונים. מצד אחד שואפים לבדר ולתת קצת נחת, מצד שני עולים לשידור עם חצי טון על הלב. זה מה שעבר על הצופים, זה מה שעבר על המנחים, זה מה שעבר גם על המבצעים. היה קצת קשה לשיר בחודשים האלה, תחת העצב הכללי. וכך, גם תיזכר העונה הזו – כזו שבה שרנו עם דמעות בעיניים.