ככה לא בונים אירוויזיון: עלייתם ונפילתם של שופטי "הכוכב הבא"

ביום שלישי, יירד המסך על העונה העשירית של "הכוכב הבא". מנצח נוסף יוכתר, ויישלח לאירוויזיון שיבוא עלינו בחודש מאי בשטוקהולם. וכשמחברים עשר עונות של "הכוכב הבא" לעשר העונות של "כוכב נולד" עד שירדה במתכונת הראשונה, נדמה לי שאפשר כבר לתת סימנים בריאליטי המוזיקלי – ולמצוא את המאפיינים האחידים, שנשזרו בכל עשרים העונות (ו-21 השנים) של "כוכב". והתופעה המעניינת ביותר היא עלייתם – ובעיקר ירידתם – של השופטים.

>> הדרך לאירוויזיון: "הכוכב הבא" מתכננת לשעמם את אירופה למוות

זאת מגמה שנמשכת כבר מספר עונות, והתעצמה השנה מאוד בצל מלחמת שבעה באוקטובר: השופטים מקשטים בנוכחותם את התכנית, על תקן תהיו יפים ותשתקו. הפורמט זקוק להם כחלק מהשואו-ביז גלאם של התכנית, אבל גם במקרים הנדירים שיש להם מה לומר – אין מי שיקשיב להם. הקריאה הנואשת "לפרגן", שריקות הבוז שמגיעות בכל פעם שלשופט כזה או אחר יש איזושהי מילה קלה של ביקורת על המבצעות והמבצעים, וכמובן המנחים – אסי עזר ורותם סלע – שלא מסוגלים לקבל את העובדה שלא כל הזמרים הם מעולים ומרגשים ולא כולם צריכים לזכות. וזה לא תמיד היה ככה.

עם שופטים שמרנים כאלה זה נראה כמעט כמו בג"ץ. "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

שופטים א': איך הגענו ממתי כספי ומרגלית צנעני עד הלום?

כדי להבין מה קרה למעמד השופטים בתחרויות הריאליטי-כישרונות, צריך לחזור אל נקודת ההתחלה: העונה הראשונה של "כוכב נולד". כשהפורמט הגיע לארץ, חלקם של השופטים היה זניח למדי, והם הופיעו בשלב האודישנים ושוב בשלב הגמר. זהותם של השופטים ההיא הפכה להיות פרט טריוויה יקר ערך – אני אחסוך לכם את החיפושים: מתי כספי, יזהר אשדות ומנכ"ל הליקון דאז רוני בראון – שני מוזיקאים מנוסים ואיש תעשיית המוזיקה. מקצוענות נטו. זה כמובן לא החזיק מעמד.

עם הזמן, ובעצם מהר מאוד, פורמט השופטים הלך והשתכלל. בעונה השנייה כבר הצטרף צדי צרפתי, אחר כך באו אוחובסקי ומרגול, ולאט לאט נוכחות השופטים הלכה וגדלה. אם בהתחלה המשקל נטה בבירור לטובת הכרעת הקהל (ב-SMSים, עוד משהו שעבר מן העולם בעשרים השנה הללו), הרי ככל שהעונות התקדמו, לשופטים היה הרבה יותר כוח והרבה יותר נוכחות בתכנית כמו "כוכב נולד", כמו גם למחלוקות הפנימיות ביניהם שהפכו לחלק מעלילת העונה.

היו זמנים. שופטי "כוכב נולד" (צילום: יחסי ציבור/קשת)

זו, כמובן, השראה ברורה מהפורמט האמריקאי שבו סיימון קאוול הפך ל"שופט כוכב"; כלומר, כזה שלא מביע את דעתו על הביצועים של הזמרים, אלא הופך להיות הסיפור עצמו; כמו גם מהמתחרה הגדולה של "כוכב נולד" – "The Voice", שם ברור לכולם שהכוכבים האמיתיים הם השופטים: כוכבי מוזיקה שהשאלה אם "יסתובבו או לא יסתובבו", היא הציר המניע של כל העניין.

השופטים הלכו וצברו כוח בתוך הפורמט הכוכב נולדי. הקשיחות של ריקי גל, הנוירוזה של צדי צרפתי, הקולנס של צביקה פיק ז"ל, הרגשנות של מרגול – כולם היו חלק מהותי מהתכנית. הפוקוס המרכזי ניתן לזמרים, אבל בשונה מתחילת הדרך ב"כוכב" – לשופטים היה משקל אמיתי, ודעתם בהחלט נספרה ונחשבה. כל זה רק התגבר במעבר של "כוכב" לפאזה הבאה – והיא "הכוכב הבא". כאן השופטים כבר היו השחקנים המרכזיים, הכוכבים שבפרונט, על פיהם יישק דבר והם מביאים את המסה הקריטית שתבדיל בין מי שזוכה למי שמודח. בהתאם לכך, גם חלקם בתוכנית המשיך לגדול – לעתים עד כדי הגזמה. 

בשבילנו הכוכב זה אנחנו. "הכוכב הבא" (צילום: יחסי ציבור/קשת)

שופטים ב': כוכבים גדולים אבל חסרי השפעה

הדבר הבולט הראשון שקרה ב"כוכב הבא" זה שגיל השופטים השתנה מאוד; אם ב"כוכב נולד" הישנה הסתמכו על דעת מומחים – מוזיקאים מנוסים או עיתונאים ואנשי מוזיקה ותיקים אז ב"כוכב הבא" הלכו על הדור הנוכחי של הזמרים המבצעים (רצוי כאלה שהם חלק מ"משפחת כוכב נולד").

גם הפורמט השתנה – כבר אין הצבעת קהל רחבה (רק בגמר), ומי שמצביעים זה הקהל באולפן והשופטים, כאשר לשופטים ניתן משקל גדול באחוזים שיש לכל זמר מבצע. אם אחד בקהל מצביע לטובתך, אתה תקבל אחוז. הצבעת שופט שווה עשרה אחוזים – כלומר הרבה כוח להכריע מי טוב ומי לא.

מגויסים על מלא, אבל לא למשימה הנכונה. "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

"הכוכב הבא" הפכה את השופטים, יחד עם צמד המגישים, לסטארים האמיתיים של התכנית. הם מופיעים בכל רגע – לא רק לפני ואחרי הביצועים, אלא גם במהלכם. בעונה האחרונה לפעמים לא ברור מי מייצר את השואו – הזמרים, שהם לכאורה סיבת קיומה של התכנית, או מי ששופט אותם. רבות דיברתי בריקאפים לאורך העונה על המנהג המעצבן להכניס בכוח את תגובות השופטים לתוך הביצועים עצמם, מה שבעבר היה דבר די קדוש בתכנית, כזה שלא מפריעים לו בשום צורה.

באופן אבסורדי, דווקא בתקופה שבה השופטים של "הכוכב הבא" הם הציר שמניע את התכנית והכוח המשמעותי בה, נדמה שלא ניתנת מספיק אחריות למילה שלהם – בטח כשהם מביעים ביקורת. בניגוד לעונות קודמות שבהן השופטים עברו מסע עם המתמודדים והביאו אותם מנקודת ההתחלה אל הגמר הגדול – כמו במקרה הקלאסי של נטע ברזילי – בעונה הנוכחית האימפקט שלהם בקושי הורגש על ההתקדמות של המתחרים.

איזה קול, איזה זמרת, איזה שטויות. שופטי ומנחי "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

אז לא, רותם ואסי, לא כולם יכולים לזכות. ולא כולם טובים במה שהם עושים. ולפעמים גם זמרים טובים בוחרים שיר לא נכון, או מבצעים באופן בינוני. גם זה עלה ביתר שאת בעונה האחרונה, שבה הזהירות והשמרנות שהקיפה את התכנית, דרשה מיד גם מהשופטים להיות "מגויסים". לא לשלוף את חצי הביקורת. להתרגש מכל ביצוע. להגיד שכל זמר הוא "הכי טוב בעולם". שכל זמרת היא "הזוכה של העונה".

שופטים ג': מי שאומר את האמת הוא הבאד גאי

רק תראו את מי הם מלהקים לתפקיד הבאד גאי של הפורמט, על משקל אותו סיימון קאוול: את אסף אמדורסקי. הוא מייצג בפאנל השופטים את הרוק של שנות ה-90, מי שכבר נחשבים היום לעתיקים ממש. ובגלל שאמדורסקי מנוסה בהפקות וראה דבר או שניים בעולם המוזיקה, הדעה שלו לעתים יותר מחמירה, והדרישה שלו מזמרים שמעוניינים להתמודד במשימה של ייצוג ישראל באירוויזיון – גבוהה יותר. אבל בתכנית כבר יצא לו שם של "דאונר". בפרק האחרון אפילו לעגו לעובדה שהוא מקפיד לתת "אדומים". מין ניסיון לצייר אותו כאיש הרע, בזמן שהוא בסך הכל – אבל באמת – עושה את עבודתו. הוא יודע לפרגן כשצריך, אבל גם יודע להגיד מה היה פחות בסדר. ביקורת בונה, היה פעם דבר כזה.

כל כך אוהבת את כולם. קרן פלס, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

מולו, האלטרנטיבה היא שופטת כמו קרן פלס, שנדמה שלאורך העונה כולה לא נתקלה בזמר שהיא לא אהבה. יש תחושה שאם שומעים רק את קרן פלס, הרי שהיו צריכים להיות עשרה זוכים בעונה הזו של "הכוכב הבא" וכ-40 איש היו מגיעים לגמר. וזה בהחלט חשוב גם לפרגן, אבל לעתים יש תחושה שהיא טיפהלה מוגזמת לצד השני באיזה קילומטר או שניים. פלס, כזכור, החלה את התפקיד שלה כשופטת ריאליטי ב"בית ספר למוזיקה" – שם חלק ברור מהתכנית היה הרצון לא להיות ביקורתי מדי כלפי הילדים ולהתמקד בצד החיובי. יש תחושה שפלס לקחה את אותה גישה גם לזמרים מבוגרים, שלא ייפגעו מקצת ביקורת ואולי אפילו ירוויחו ממנה.

השופטת הטובה ביותר העונה הייתה שירי מימון. היא מצליחה לאזן בין אמפתיה לבין ביקורתיות גם מתוך העובדה שמבין כל חמשת השופטים – היא היחידה שאשכרה היתה באירוויזיון ונתנה שם הופעה גדולה. מימון יודעת מה התחרות הזאת מבקשת, ומתוך הידע הזה היא גם מעמידה את השיפוט שלה. יש לה את הניסיון האמיתי בתחרות הזאת ולכן גם יכולת מסוימת לזהות למי יש את זה – וגם למי אין.

אבל בעיקר, הדבר החשוב ביותר להצביע עליו רגע לפניי הגמר הוא הפער הזה: בין נוכחות השופטים על המסך, לבין המשקל המועט שדעתם שווה ברגעים המכריעים. "הכוכב הבא" צריכה לקבל החלטה – או שהשופטים הם מרכז העולם והציר המרכזי, ואז הם צריכים לקבל את ה"סיי" בצורה הרבה יותר רצינית והוגנת; או שהם לא כאלה חשובים, ואז תחזירו את ההצבעה לקהל בבית. כי בכל מקרה, נראה שבסוף דעת הקהל מנצחת ומשתיקה את השיפוט הביקורתי. את ההערות של השופטים אף אחד לא יזכור. את ביצועי הסולו של המתמודדים אנשים יתייקו בליבם לעד.