"הכוכב הבא" סיימה את המלחמה. וההפקה כבר מסמנת זוכה בפוטנציה

אפשר להגיד מזל טוב ל"כוכב הבא": ספק אם מישהו חשב שהיא תגיע עד הנה, אבל בשעה טובה – יש לה נבחרת. בסיומו של פרק מזורז וחפוז, 36 המתמודדים שעברו את השלב הראשון צומצמו ל-14 הסופיים שירכיבו את האשכרה-עונה של "הכוכב הבא" שתיפתח ביום רביעי הקרוב עם קהל חי. במילים אחרות, לאט לאט, ותוך תשלום מס השפתיים המתחייב הגיע סופה של "המהדורה המיוחדת".

>> אז איפה היינו: כל הריקאפים של "הכוכב הבא"

כי בסופו של דבר, הפריים טיים חזק מהכל. אחרי שלושה חודשים של מלחמה, לפחות הטלוויזיה השלימה את האבולוציה בחזרה למצב הנורמלי – מ-24 שעות של שידורי מלחמה לפריים טיים שמתחיל בשעה 22:00, ואתמול "הכוכב הבא" חזרה לשעה המקורית שלה – 21:30 בערב. המהדורות חוזרות למקומן הטבעי (עדיין מוגזם בטירוף, אבל לא כזה שמשתלט על כל סדר היום) והבידור חוזר לשחק תפקיד. ובאמת, גם על "הכוכב הבא" – כמו על תכנית דגל אחרת של "קשת", "ארץ נהדרת" – אפשר לראות את התהליך שהתחיל בתכנית הראשונה, רצופת הדמעות והרגש הטהור, לבין התכנית הנוכחית שמזכירה את "הכוכב הבא" הקלאסית. החיילים לאט לאט יוצאים מהפריים, הקצב של התכנית עולה, התחרותיות שוב כאן – וגם רמת המתמודדים, כפי שצוין בריקאפ הקודם, עולה.

>> "ארץ נהדרת" לא התאוששה מהכאפה במערכון הפתיחה

וכן, אפשר כבר להתחיל לזהות את ההפקה של "הכוכב" מסמנת זוכים בפוטנציה. למשל, עדן גולן – המתמודדת בת ה-20 שהפליאה עם קלישאת הכוכב הבא, "Rise Up" באודישן הראשון, והפעם המשיכה עם עוד שיר מאסט-ווין כשזה מגיע לאודישנים של תכנית מסוג "הכוכב" – "Make You Feel My Love" של בוב דילן, בביצוע הדיוותי והרגשני של אדל.

גולן היא זמרת נהדרת, אבל כזו שבסופו של דבר מייצגת משהו נורא שמרני. היא נשמעת בדיוק כמו ש"הכוכב הבא" רוצה את הזמרות שלו – דיוות מלאות נשמה שלוחצות לצופים על בלוטת הדמע. זה עובד בפורמט של "הכוכב" – זה מרגש את השופטים, זה מפעיל את הצופים, כל מה ש"הכוכב הבא" רוצה לעשות. האם זה בהכרח יהיה אפקטיבי באירוויזיון? לא בטוח.

מה שעוד בולט ברכיבה על הגל של עדן גולן הוא זניחת הרעיון שהמטרה היא "לייצג את ישראל". עדן גולן היא זמרת חו"ל במלוא מובן המילה. היא שרה באנגלית, היא באה מאירופה, הלוק שלה הוא לחלוטין לא מכאן וגם השפה ההתנהגותית שלה היא מאוד "פופ איידול" ולאו דווקא מישהו שמגיע מהקרביים הישראליים. וזה, כמובן, בסדר גמור – אבל בואו נחסוך את היומרה ואת הפופוליזם של "דווקא השנה עם דגל ישראל". עדן גולן בקלות היתה יכולה לייצג את קרואטיה ולאף אחד זה לא היה נראה מוזר.

מי שכן מפתיע לטובה הוא הפייבוריט האישי שלי בנבחרת – יונתן "פתחתי שולחן" ביטון שעבר בהתלהבות גדולה את השלב הראשון עם הבחירה השונה ב"ככה זה" של טונה ונינט. ביטון עובד, בעיניי, כי הוא יוצא מהשטאנץ הכוכב-הבאי. הבחירה שלו בשיר של עטר מיינר היא אך סמלית – אני בספק אם מישהו מהשופטים בכלל מכיר את המוזיקה של מיינר. בחירות שמגיעות מאזורי ההיפהופ הן בדרך כלל לא אופייניות ל"כוכב", בטח לא בעונה כל כך מגויסת ואמוציונלית. אבל יש לזה מקום – וביטון עושה את זה בצורה נהדרת. הוא נכנס בקושי הפעם, אבל בסופו של דבר עבר, ובעיניי זה חשוב כי זה מאפשר לעוד קולות להישמע בתוך הנבחרת. לא מובן מאליו.

הקטע השלישי שהיה בעיניי מאוד מעניין הוא המשך האקספרימנט הקרוי אריק סיני. יש כאן חיה שלא הכרנו בעונות הקודמות של "הכוכב הבא" ו"כוכב נולד" – זמר מגובש, מבוגר, עם היסטוריה, עם להיטים שכל ילד מכיר, שמנסה את מזלו בתוך המגרש של הריאליטי המוזיקלי. אנחנו רואים כמה קשה למתמודדים מבוגרים יותר בתכניות ריאליטי אחרות – כמה התכניות האלה הן כר פורה בעיקר למתמודדים צעירים, וקשה להם לעכל מישהו שמגיע מאיזורי גיל העמידה ומעלה.

בדיוק בגלל זה, התבאסתי מאוד מהבחירה המוזיקלית של סיני הפעם. אחרי שבאודישן הראשון הוא עשה משהו בלב עם הבחירה ב"שמיים" של יגאל בשן ז"ל, סיני נפל עמוק בתוך הקלישאה – כשהביא את My Way של פרנק סינטרה. מדובר בבחירה כל כך צפויה, כל כך חרושה וכל כך משעממת – שברור לחלוטין למה היא עברה. אריק סיני נשאר במסלול שלו – זמר מבוגר שבחר שיר של מבוגרים. שיר של איש זקן שמדבר על חייו בראייה לאחור. וכשהוא עושה את זה, ברור שהוא יקבל את מחיאות הכפיים והסטנדינג אוביישן המתחייב.

אבל מי שמכוון גבוה בעולם הפופ, צריך יותר מזה. אם אריק סיני רוצה להרשים את הקהל הרחב ולהגיע למצב שבו הולך לאירוויזיון, הוא לא צריך להזכיר לנו מה הוא יודע לעשות עם שיר קריוקי דרמטי כמו הקלישאה של סינטרה. אלא עם שירים של עדן חסון או חנן בן ארי, רחמנא ליצלן אפילו רביד פלוטניק. רק כשהוא ישבור את מחסום הגיל ויאתגר גם את עצמו בבחירות קצת יותר אמיצות – נגלה אם יש בשילובו יותר מגימיק נחמד שיישכח במהרה.

ואפרופו בחירות לא אמיצות, אחרי שנבחרו 14 המתמודדים הגיעו כולם אל שיר העונה – שיר שכתבו נועם חורב ועידן רייכל. כי אחרי שהתכנית הזאת התנהגה כאילו הכל רגיל, "הכוכב הבא" היתה חייבת להזכיר לנו שיש מלחמה – ובחרה בשיר בינוני וסביר של הצמד שמייצר שירים נוחים לעיכול בתקופת המלחמה. ככה זה בפריים טיים – הפנקס פתוח, הקופה רושמת וכדאי מאוד לתת את הקהל את מה שהוא מחפש, או את מה שקשת חושבת שהקהל מחפש. משהו קל ונעים, מחובר לארץ ולשדות הירוקים של קיבוץ שפיים – שבו נמצאים מפוני העוטף.

זה הרגש היחיד שהפריים טיים מסוגל להכיל כרגע. כעס, זעם, טראומה, כאב – אלה נשארים בחוץ. הם לא ניתנים לעיכול "בזמנים קשים אלה". כנראה שבשביל לראות אותם בתכנית כמו "הכוכב הבא" נצטרך לחכות לעונה הבאה.