אחרי הכאפה של מערכון הפתיחה גם ל"ארץ נהדרת" היה קשה להתאושש

מילואימניק יושב בארוחה. השולחן מפוצץ ומסביבו מלא אנשים. הוא בראש השולחן. ברקע שומעים את הדיבורים – אבל ההלם על הפנים שלו ניכר. מיד אחר כך, עולים האקורדים של אחת הקלאסיקות העבריות הגדולות ביותר – "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין ז"ל. ושם, בדיוק שם, הסכין מתחילה להסתובב.

בשפת הטלוויזיה האמריקנית קוראים לזה "Cold Open" – המערכון שלפני הפתיח. מעין טיזר קטן של התכנית, לא ארוך, אבל בעיקר חד ומדויק מאוד – רגע לפני שהתכנית תעלה והשואו יתחיל. על משקל הביטוי הכל כך אמריקאי, מערכון הפתיחה של "ארץ נהדרת" היה הפעם קר במיוחד.

>> שומרי מסך: דמויות הטלוויזיה שבעדנו ואלה שנגדנו
>> קריסת הקונספציה: "ריק ומורטי" מתה. העונה ה-7 רצחה אותה

הרגע הזה שבו המילואימניק (אודי כגן) משקף את החוויה של החזרה הביתה – הפיזית, אבל גם הסמלית – משדה הקרב הבוער של המלחמה, הוא סוג של מראה (לא מאוד מחמיאה) כלפי הצופים בבית. הרגע שבו הוא, שחזר מהמקום שבו דברים באמת קורים, צריך לשבת ולשמוע את המריבות הקטנוניות – והמטומטמות, אם יורשה לומר – של תושבי הארץ. הקונספירציות וההאשמות והדיונים על העבר ואיילה חסון שמכניסה הורים של חטופים לקרב אגרוף.

בשביל זה נלחמנו. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

כל זה בזמן שהוא עצמו, ברגע שובר הלב של המערכון, בכלל חוזר עם הטראומה האישית שלו – עם החברים שהוא איבד, אחד מההתנחלות עפרה, ואחד מקיבוץ הגושרים. כי שם, במקום שבו דברים קורים באמת, במקום שבו המציאות היא מציאות ולא כיתובית על מסך טלוויזיה – שם יש אחדות. מלאה. שם לא מבדילים בין דם לדם, שם לא שואלים אם אתה יותר יהודי או יותר דמוקרטי, שם כבר לא זוכרים את הדיונים הקטנים והמטופשים על ההפיכה או על אהוד ברק או על ההתנתקות. שם נורא ברורה המטרה המשותפת. זו שהיתה אמורה להיות לכולנו – לשרוד בסביבה המשוגעת שלנו. שם האויב הוא אחד, והוא מאוד ברור.

הברקה. ליאור אשכנזי הוא ניר דבורי, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

זה, הרי, תמיד היה סוד הקסם של "ארץ נהדרת" – היכולת לתאר, בצורה מושלמת, את מה שאתה בבית מרגיש בלב. גם אם לא היית שנייה בחזית, גם אם לא ראית את עזה עם טלסקופ. התחושה היסודית והעמוקה היא שקצת שכחנו את הטראומה הקורעת של ה-7.10. שכמו שהליגה חזרה והפרסומות חזרו, גם הוויכוח המפלג והמכוער חזר – אולי אפילו זועם יותר ממה שהוא היה. והרגע הסמלי הזה, שבו הצלחת נשברת – וכגן מביט על ההמולה שמסביבו במבט כועס – היה החזק מכולם. כאילו שום דבר לא נשבר. בזמן שהכל שבור.

כמה טוב שגלנט הביתה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפרק השמיני של עונת המלחמה ב"ארץ נהדרת" התחיל עם האקורד (המדהים) הזה – אבל ברגע שהפתיח עלה, נמשכה המגמה מהשבועות האחרונים ובעיקר תחושת חוסר יציבות בין אייטם לאייטם. החיקוי של ניר דבורי (ליאור אשכנזי) היה, למשל, הברקה; בוודאי יואב גלנט של זרחוביץ'. אבל ההבטחה הגדולה לחיקוי של אדוה דדון היתה, בעיניי, דווקא החמצה מאוד גדולה. פאנל "ישיבת ההדלפות" של הקבינט (כולל החיקוי החדש של הרצי הלוי – יא אללה שלך שרון טייכר) היה מופתי, אבל אחריו בא פורמט ה"עוד כותרות" שמתחיל להרגיש כמו עלעול בחשבון אינסטגרם, יותר מאשר כמו קטע מוצלח בתכנית סאטירה.

טייכר כוכב עליון. הרצי הלוי ב"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

גם "סליחה על השאלה" עם החות'ים הציב אותך באותה הדילמה – מצד אחד אלי ומריאנו מתואמים נהדר, ויש רגעים בהחלט מצחיקים, אבל האם זה באמת בעל ערך? האם יש משמעות לערימת בדיחות התימנים שהופצצה על ראשנו (וסליחה על הטריגר, למי שיש)? לטעמי לא ממש. בטח כשחוסר הנוחות עולה כשאתה נזכר שהחות'ים האמיתיים, בניגוד לקריקטורה המשעשעת, דווקא כן גרמו נזק – ולא מעט.

סליחה על התשובה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

מה כן עבד? מערכון ההסברה החדש – "ישו הפלסטיני" – היה מוצלח מאוד. שוב, ברור לחלוטין כמה ישראל היא לחלוטין לא קהל היעד – הרפרנס לסיפור חג המולד הוא עולמי לחלוטין, וגם המערכון כולו מתנהל באנגלית (כולל הופעת אורח חמודה מאוד של ברט גלמן מהסדרה "Stranger Things", עוד יהודי שבא לישראל לאחרונה כדי לתמוך). אבל לפחות בכל מה שקשור לאמירה, זה עובד – זה ממחיש את הטיפשות מאחורי הטיעונים הברקליים, זה כתוב מצוין וחכם, וזה כנראה גם ימשוך הרבה תשומת לב ברשתות בימים הקרובים. הצלחה נוספת מבחינת היוצרים של "ארץ".

כבר קרו דברים מוזרים יותר. ברט גלמן, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

לצד זה, הגיעה עוד החמצה מסוימת מכיוון הפאנל האחרון בתכנית – זה שאירח את הדמויות של "ליביאנה" (לי בירן ואליאנה תדהר, מגולמים ע"י רועי בר נתן וליאת הרלב). יכול להיות שאני יוצא טרחן לא מעודכן ("טרחן לא מעודכן", אגב, זה הכינוי שלי באייסיקיו) אבל לטעמי זו דוגמא לרעיון קומי מוצלח למדי – קטע קצר על איך שירים חייבים להשתנות בזמן המלחמה, כי יש נושאים רגישים מדי – שקצת פוספס ברמת הביצוע. חברי ארץ לשעבר, מאור כהן או טל פרידמן (בתפקיד עצמם, אפילו בלי איפור ופימות), היו לדעתי יותר קולעים עם גיטרה מאשר הדמויות שהומצאו רק לרגל המעמד.

איפה מאור כהן וטל פרידמן כשצריך אותם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אבל ההברקה הקומית נטו של הפרק הייתה בקטע האחרון – עם שובו המבורך למסך של סבא אורי, הפעם בגרסתו הקרבית כשהוא יוצא לשטח למפגש עם החיילים. תמיר בר הוא מאסטר בעיניי, וזה הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב – לייצר את הקשר האנושי ואת ההצחקה דרך הדמות המוצלחת של אותו סבא (הומו בין השורות – ע"ע "לא ידענו מה זה גייז אז, לא היה") במפגש שלו עם הצבא של היום. זה היה מצחיק, זה עבד, וזה גם שחרר המון ברמת הנפש בתקופה די מלחיצה. זה אחד התפקידים שארץ נהדרת תמיד אמורה לקחת על עצמה.

סבא אורי הולך למלחמה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אז כן, היה פרק ככה ככה, אבל האמת היא שכל הדיון הזה קצת חלש. מחר בבוקר יעטפו עם התכנית הזאת דגים. החות'ים וליביאנה, אדוה דדון ויואב גלנט – כולם, מתישהו, יפסיקו להיות רלוונטיים. רק מערכון הפתיחה המהדהד, הכואב והכל כך אמיתי – יישאר איתנו, כמו המלחמה, למשך זמן רב. נקווה שלא זמן רב מדי.