הנוף הכי ישראלי הוא בריכה וכיסא של כתר פלסטיק מתעופף באוויר
20 שנה מאז שיאיר לפיד הרס לנו את השאלה "מה ישראלי בעיניך", ביום העצמאות הזה אנחנו לוקחים אותה בחזרה. ובאמת מה יכול להיות יותר ישראלי מללכת מכות בבגד ים, בבריכה, באמצעות כלי הנשק הישראלי מכולם? בסדר, יש כמה דברים, אבל הם פחות מצחיקים
הדבר שישראלים הכי מתגאים בו זו הישירות שלהם. כאילו שהישירות היא זו שמאפשרת לנו לדלג מעל בירוקרטיה או צרות אחרות ולהגיע ישר לעניין, בלי לבזבז את הזמן. כמובן שישירות במקרה הזה היא דרך יפה להגיד "אגרסיה". אדם שאינו דובר עברית ושומע ברחוב בישראל צעקות יתקשה לדעת אם הוא עד לשמחות או לריבים.
אבל מה שהכי מעניין בסרטוני מכות, הז'אנר הויראלי הכי ישראלי שיש, זו – שוב – הישירות שלהם. עד לפני רגע, שלא תועד כי לא הייתה שום סיבה לתעד אותו, הכל היה בסדר. אנחנו לא יודע מה קרה בהתחלה, אנחנו נוחתים ישר לאמצע. אין סיבה, רק תוצאה. סאבטקסט הוא שני אנשים שמנסים להבין אחד את השני מבלי להגיד מה שהם באמת מרגישים. מכות מתעלות על כל סאבטקסט. הנה מה שאני חושבת: כיסא לראש.
>> מה ישראלי בעיניך? יש הרבה תשובות, אבל הנכונה היא: להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר
חיפוש בגוגל מניב כתבה שפורסמה במאקו בקיץ 2019 (במדור התיירות, לא פחות), "בדקנו: למה כולם הולכים מכות בבריכה של בית מלון?". התשובה היא כמובן כי בריכה של בית מלון זה המקום עם הכי הרבה כיסאות כתר לנפש בישראל, וכיסאות כתר זה אביזר אפקטיבי במכות שלא משאיר סימן. זו בדיוק הסיבה שהצפייה בסרטוני מכות היא ממכרת.
ראשית ידוע לי שהסרטון צולם בבריכה של בית מלון, כלומר ידוע לי שכל המשתתפים הולכים ללבוש בגד ים, כבר טוב. הם הולכים להרביץ אחד לשני עם כיסאות פלסטיק, כלומר הנה הוכחה שאפשר ללכת מכות באופן "לא מזיק". כולה כיסא פלסטיק לפנים, מה קרה. סרטון שעולה 100 רמות אם ברקע יש קריינות, גם אם היא נעצרת ב"אמאל'ה" או "וואי וואי". ויש מכות הארדקור, מה שכבר נקרא "קטטה", וכולל את המילים "תקיפה", "דקירות", "פצועים פונו לבית החולים". אבל בסרטוני המכות שאנחנו אוהבים הכי אף אחד לא נדקר או מקבל קסדת אופנוע לראש (זה כבר תת-ז'אנר אחר, שחי במדורי הפלילים).
כל אדם שחי בעולם מכיר את הדחף להתפוצץ על הזולת. אנחנו מלמדים את עצמנו שאלימות זה רע, אבל כמובן שאנחנו גם כמהים לה. אז הנה, גם צפינו במכות, גם לא לקחנו חלק באלימות (מי שמצלם אף אחד, לכאורה, לא לוקח חלק באלימות, מה שהופך את הנקודת המבט של הטלפון שלו להכי נוחה עבורנו). והכי חשוב – אף אחד לא נפגע! יאללה גם כן, כולה מכות בבריכה.
>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע
השאיפה הישראלית לחלק את המציאות ל"קטע טוב" ו"קטע רע" היא זו שמאפשרת לאדם לצפות בכאפה ולחשוב שזה מצחיק, מעניין, או מספר סיפור אנושי. אבל אין באמת סיפור באובדן עשתונות. אין דבר כזה "מכות בקטנה". כל הסרטונים האלו תמיד מטושטשים. לא משנה מתי צולמו, איפה, באור או בחושך. האדם שמצלם תמיד רועד כי צילום של מכות אינו באמת מניח גבול בינך ובין המציאות.
אדם מספר לעצמו: הנה אני מצלם, אני זה שלא יחטוף כיסא פלסטיק לפנים". זה שקר. אני לא יודעת כמה אנשים זכו לראות מכות רציניות מתרחשות מול העיניים שלהם אבל אם מישהו מוציא את הטלפון ומתקרב כדי לצלם – מדובר באידיוט. ומה יותר ישראלי מאידיוטים?