חסר הביטחון: דרוקר חשף את פרצופו האמיתי והעלוב של בן גביר

באחד השירים היפים שנכתבו בתולדות המוזיקה העברית, דודו טסה שר ש"בסוף מתרגלים להכל". זה כנראה טבע האדם: בהתחלה, כשמגיע משהו חדש ומזעזע, אנחנו מתקוממים. אבל מספיק זמן יעבור וגם הדבר הכי מקומם בעולם בסוף ייראה כמו חלק מהמציאות. כמו שאנחנו לומדים להתרגל לחושך ואחרי זמן מה מבינים איך לראות דרכו, כך כל דבר הופך בסוף למשהו שחיים לצידו.

>> מה עם החטופות: התקיפות המיניות לא הסתיימו בשבעה באוקטובר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

והאמת הפשוטה היא שהתרגלנו גם למשפט שלפני חמש שנים היה נתפס ככפירה בעיקר וטרלול: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. יש רגעים שבהם כל אדם תופס את עצמו ושואל – איך הגענו הנה? איך הסכמנו לחבר בין אחד המשרדים הרגישים ביותר שקיימים לבין אחד האנשים הכי רעילים בספרה הציבורית שלנו? על משקל הנאום של דוד גרוסמן בכיכר, איך נתנו לפירומן להיות אחראי על מכבי האש של ישראל? רביב דרוקר ושקד סגל ניסו להשיב על השאלה הזאת אתמול – במה שנראה כמו המשך ברור לתחקיר המצוין של דרוקר על מירי רגב – עם תחקיר בן גביר, תחקיר שהשר עצמו ניסה לעצור באמצעות בית המשפט, שעות לפני שידורו. החלק הראשון שודר אתמול (השני ישודר הערב) ברשת 13 – וכמו התחקיר ההוא על השרה רגב, גם הוא קודם כל מעורר בך כעס גדול.

סגנונית, תחקיר רגב ותחקיר בן גביר מאוד דומים. חשיפת התכתבויות הווטסאפ, גילוי "הכוורת" והנבירה באנשים שמרכיבים את סביבת השר, וגם הפירוק לשני חלקים – כשאחד מתרכז בתקופת טרום המלחמה, והשני (כך לפחות הובטח) עוסק במה שקרה אחרי ה-7.10. פער אחד משמעותי יש בין שני התחקירים – והוא "מסמך היהלומים" המפורסם, שבעצם הפך את תחקיר רגב לכל כך משמעותי ואולי גם בעל השתמעויות פליליות. הפעם, דרוקר מסתמך בעיקר על ההתכתבויות – והאמת היא שיש על מה להסתמך.

לצד הכעס, באה הבושה. בעיקר סביב הכניסה של איש אחד, בנצי גופשטיין, למעמקי קבלת ההחלטות. גופשטיין, למי ששכח, לא גויס לצה"ל בגלל חברות בתנועת הטרור כך, תמך בהצתת כנסיות של ערביי ישראל והיה אחראי לארגון הגזעני להב"ה. אפילו בן גביר עצמו התנער ממנו לא פעם כלפי חוץ, מתוך הבנה שמדובר בדמות רעילה במיוחד. אבל זה היה כלפי חוץ בלבד; בפועל, גופשטיין הוא חלק מהאקו סיסטם של בן גביר. לעיתים הוא גם מכתיב החלטות גורליות.

בן גביר עצמו אמנם יוצא רע מאוד מהתחקיר, אבל לא מהסיבות הרגילות שמוציאות פוליטיקאים רע. מה שבעיקר בולט בחלקו הראשון של התחקיר זה כמה בן גביר רחוק מלהיות הדמות המאיימת שאנחנו נוטים לחשוב שהוא. בן גביר של התחקיר, בניגוד לתדמית, הרבה פחות נחרץ ובעיקר מפגין המון חוסר ביטחון וחוסר מושג, כמו מישהו שמגשש את דרכו באפלה, נתון להשפעתה המוחלטת של החבורה סביבו (חנמאל דורפמן, גופשטיין ושות'), ובעיקר צמא ללייקים ולאהבת הבייס, אותו מונח מגונה וארור שנתניהו הכניס לחיינו.

ובשם הכניעה לבייס – והרצון להלהיב את מצביעיו – מותר הכל. כך אפשר לכבוש ולהחליש את המשטרה, להפוך אותה לנשק נגד מפגינים מהצד הפוליטי ההפוך, להבעיר את המזרח התיכון בעזרת פרובוקציות ריקות וחלולות. בניגוד לדמונים אחרים מצד ימין לאורך השנים, אין שם איזשהו עמוד שדרה מבוסס – יש שם בעיקר רצון אובססיבי לחשיפה חיובית וכוח. על משקל "הקוסם מארץ עוץ", התחקיר הוא קצת הרגע שבו מגלים שמאחורי הקוסם האכזר, מתגלה מאחורי הפרגוד בנאדם קטן שעושה רעש גדול.

וכמו בתחקיר מירי רגב, גם כאן המסקנה הקצת מייאשת היא שבסוף אין דין ואין דיין. התחקיר מציג דברים חריפים על ההתנהלות של השר, אבל הוא לא באמת חושף הרבה; כל מי שראה את ההתנהלות של בן גביר, אפילו כלפי חוץ, היה יכול להבחין שהכל שכונה ופרטאץ'. דרוקר קיבע את זה בהוכחות. והאם יהיה דיין? האם מישהו באמת ישנה את דעתו בעקבות התחקיר ויקרא מעתה להדחתו? האם ראש הממשלה, שנתן לבן גביר את המפתחות, בכלל צריך את התחקיר הזה כדי לדעת שיושב אצלו פירומן חסר כישורים שמחפש תבערה ולא פיתרון בעיות? ספק גדול. ולכן, גם גורלו של התחקיר הזה (וזה מצער) הוא כנראה להיכנס לארכיונים. הוא תעודת כבוד לדרוקר וצוותו כעיתונאים, אבל הוא לא יהיה קטליזטור לשינוי. הלוואי ונתבדה.

כתב האישום כאן לא מוטח רק נגד בן גביר או הסביבה שלו או אפילו בנימין נתניהו שנתן לו את הכוח הפוליטי. הוא גם קצת נגד הקולגות של דרוקר, בערוץ שלו ובערוצים אחרים. כי בסופו של דבר היה מי שבנה את המפלצת הזאת הרבה לפני שהוא נהיה פוליטיקאי בכיר. מי שנתן לו הזדמנות לדבר שוב ושוב בערוצי התקשורת, בטח לקראת הבחירות האחרונות, מי שניהל איתו מערכת יחסים של סקופים והדלפות כעיתונאי, מי שהפך אותו לפאנליסט ב"פטריוטים", מי שייצר סביבו את הכתבות המתלטפות שמדברות על "בן גביר החדש", מי שסיפרו לנו שבן גביר הוא "כבר לא הגזען האלים שהיה". וכך, נורמל האיש הזה. כך נורמלה סביבתו. כך התרגלנו.

התחקיר הזה הוא גם כתב אישום נגד התרבות הפוליטית שבה אנחנו חיים. תרבות שמתגמלת פוליטיקאים ונותנת להם חשיפה לא על סמך מעשים בענייני משרדם, אלא על רעש. מי שמייצר טראפיק, מקבל כותרות. התקשורת כבר לא קובעת סדר יום, אלא רודפת אחרי הרשתות החברתיות – וברשתות האלה, בניגוד לתחומים החשובים שהוא מופקד עליהם, בן גביר יודע לתפקד מצוין. אם מישהו שואל את עצמו למה לעזאזל בן גביר כל כך כושל בתפקידו ועדיין כל כך מצליח, כנראה שזו התשובה.

איתמר בן גביר הוא פרי הביאושים של תרבות שלמה. הוא התוצאה של המעשים שכולנו עשינו, מי במודע ומי בהיסח הדעת. התחקיר של רביב דרוקר מגלה עליו אמת חשובה, שהייתה צריכה לצאת (ויש לקוות שתגיע בקרוב גם להכרעת בג"ץ בעניינו). אבל אם לא נדע איך להבין את הפופוליזם שעומד מאחוריה, הוא יהיה רק הקדימון לאנשים קיצוניים ממנו שכבר מחכים בפינה.