חבורת אמנים זרוקים ביחד בבניין חצי ריק. יצא מזה סרט על כולנו

בעשרים דקות הראשונות של הצפייה ב"העיר האחרת" הייתי בטוחה שאני נהנית מהסרט כי אני מכירה את המשתתפים בו באופן אישי. חלקם מקרוב יותר וחלקם פחות, אבל בכללי – מכירה את הסיפור ואת השתלשלות העניינים בשנים האחרונות. כשהסתיים הסרט הבנתי שהתחברתי והזדהיתי ונהניתי לאו דווקא בגלל זה, אלא בגלל שזה הסיפור של כולנו. או אולי, ליתר דיוק, הסיפורים של כולנו.

"העיר האחרת" הוא סרטה הדוקומנטרי של ליבי קסל, אמנית שעוסקת לרוב בצילום ובוידיאו. זה אולי הפיצ'ר הראשון שלה, אבל היא עבדה עליו (או לפחות על החומרים עליהם הוא מבוסס) 12 שנה. בשנת 2007 עברה קסל, אז סטודנטית לצילום, לבניין חצי ריק בעיר התחתית בחיפה. לאט לאט התקבצו באותו הבניין חבורה של אמנים – עידו מרקוס (שגם הפך בהמשך לבעלה ואבי ילדיה), שחר סיון, טליה סיון וצבי פטרובסקי. החמישה האלה הם גיבורי הסרט, אותם מלווה קסל עם המצלמה שלה במשך יותר מעשר שנים.

כל אחד מהם מביא איתו את המטען שלו ולכל אחד יש את הסיפור שלו – התמכרויות, מחלות נפש, קשיי פרנסה ואתגרים שכרוכים בקריירה או במשפחה. אבל לכל אורך הדרך מלווה את כל אחד מהם העיסוק האמנותי הנוכח והמשמעותי, כזה שאף אחד מהם לא מוותר עליו – גם כשלפעמים נראה שיש יותר מכשולים מהצלחות. זה לא סרט על "לעשות אמנות בכל מחיר". אין בו סצנות של האמן המיוסר בסטודיו שמוצא מזור בבד ובצבעים. יש בו סצנות של אמנים שרודפים אחרי אוצרים במוזיאונים כדי שיקדישו להם דקה מזמנם; של אמנים שמתפשרים על גיגים שהם לא באמת רוצים כדי לשלם שכר דירה; של אמנים שמחליטים לקחת בעצמם את החירות להציג מה שהם רוצים ואיפה שהם רוצים ומקימים לעצמם גלריה משלהם. ככה, כמו שזה קורה בחיים.

ליבי קסל (במרכז), חברים, משפחה, מה ההבדל? צילום: מתוך "העיר האחרת", יח"צ

הגיבורה הנוספת והלא פחות חשובה בסרט היא העיר, כלומר – חיפה. לכאורה, הסצנריו הזה היה יכול להתקיים בכל מקום בעולם, ואפילו בכל זמן: אמנים צעירים ובודדים מוצאים אחד את השני, גרים במקום אחד במודל שעל גבול הקומונה, מתפרנסים בקושי, מתאהבים, סובלים, מקימים משפחות, מצליחים יותר ופחות. אבל הסיפורים הספציפיים האלה היו יכולים להתקיים רק במקום המאוד ספציפי הזה – העיר התחתית בחיפה.

כי הרי בואו, מדובר בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים ולא בשלהי המאה ה-19. אם החבר'ה האלה היו מגיעים כל אחד בדרכו לתל אביב, כנראה שהדרכים שלהם לא היו מצטלבות לעולם. אז נכון, גורל וזה, אבל העובדה שמדובר באזור שגם בשנות האלפיים עוד היה בו ואקום תרבותי רציני – היתה במקרה הזה לטובתם ולא בעוכריהם. הקבוצה החיפאית למדה די מהר שאם אין – צריך לעשות לבד. וההבנה הזאת – את זה אני יכולה להגיד במבט רטרוספקטיבי על אותן נפשות פועלות גם היום – נשארה איתם.

באו מהמאה ה-19. צילום: מתוך "העיר האחרת", יח"צ

החבורה החיפאית כבר מזמן לא גרה באותו הבניין. אבל היא עדיין חבורה. ועדיין חיפאית. דמויות ונפשות פועלות נוספות נכנסו ויצאו ממנה במהלך השנים, אבל הרוח נותרה כפי שהיתה כמעט מהרגעים הראשונים. היו לאורך הדרך יוזמות שנכשלו (הקמת הגלריה השיתופית "האגף") ויוזמות שהצליחו (הקמת בית הספר "הנביאים"), אבל בעיקר היו יוזמות. והעובדה שכל אחד מהאמנים פיתח קריירה אישית משלו לא הפריעה להם להמשיך לעבוד כקבוצה, כחבורה, ככנופיה אפילו (בקטע טוב). אני לא מכירה עוד הרבה דוגמאות כאלה בארץ, ואפילו בעולם זה כבר לא כזה מקובל. אולי מדובר בריכוז של אנשים שהיו אמורים להיוולד אי שם בתחילת המאה הקודמת, אבל איכשהו הצליחו לשמור על השקפת העולם הרומנטית ועל העבודה המשותפת גם בעולם המאוד סוליסטי ותחרותי שלנו.

העיר האחרת הוא סרט על אמנים, והוא כזה שלא מייפה את המציאות. הוא מראה בבירור שלהיות אמן זה קשה, בעיקר בישראל, בעיקר בעיר כמו חיפה. אבל הוא גם מראה שעם האנשים הנכונים סביבך – זה יכול להיות גם ממש כיף, ויכולים לצאת מזה דברים ממש טובים.

"העיר האחרת" יוקרן לאורך ספטמבר בסינמטק ת"א, סינמטק חולון וסינמטק ירושלים