מסבחה שהיא אהבת חיי ופסל מושלם לדייט. זאת העיר של מעין נבו

>> מעין נבו היא מנהלת תחום אמנות במרחב הציבורי במחלקת אמנויות, אגף התרבות והאמנויות, עיריית תל־אביב-יפו. ביום שישי הקרוב (7.3) יתקיים אירוע מיוחד שיזמה במסגרת אירועי "במלוא הדרה" של העירייה לרגל יום האישה: סיור בעקבות ציורי הקיר שיצרו אמניות בפרויקט שאותו היא אוצרת בשם "הקירות המצוירים של נווה שאנן" וסדנת קולאז', בהדרכת האמנית תמר יוגב שתתקיים במרכז הקהילתי הגר"א בשכונת נווה שאנן. רק אומרות שכדאי לכם.

>> בין קולינריה לדראג ובין הזונות לגלים // העיר של אודי שניידר
>> המבנה הכי יפה בתל אביב ופארק עצום לרוץ בו // העיר של סמג'

1. הפסל "שמועות" של ניב גפני בחוף רידינג

פסל שהוא מקום, מקום שהוא פסל. הוצב בספטמבר 2023 בעיצומו של פרויקט פיסול עירוני חסר תקדים בשם "אבץ", בניהולה של מחלקת אמנויות בעיריית תל-אביב-יפו, שבו נוספו לעיר 30 פסלים חדשים. כל זה קרה רגע לפני שהחיים של כולנו השתנו מקצה לקצה. בפעם הראשונה שביקרתי בפסל הייתי בדייט עם יין וגבינות מהמגדלור (עוד מקום אהוב, ראו מקום 2), אבל זה סיפור ארוך, אותו אני (אולי) אספר במסגרת קול קורא שמאוד מלהיב אותי לאחרונה, שמובילים מוזיאון העיר תל־אביב-יפו ומחלקת אמנויות, לאיסוף סיפורים אישיים על פסלי העיר.

2. קפה המגדלור

כמו שציינתי, במגדלור יש יין טוב וגבינות משמינות היטב, זה מקום מעולה לקפה, שקיעות ומוזיקה, והמון פעילויות קהילתיות, תרבותיות וספורטיביות שהם פשוט לא מפסיקים לארגן ולהרים שם. נכון שהוא עמוס יותר בסופ"שים, אבל תמיד אפשר למצוא מקום להיזרק על דק העץ או על הדשא מסביב ואפילו על פסל נוסף (אוהבת את כולם מה לעשות) של האמן גיא זגורסקי "אין מציל (מגאפון)" שמוצב קרוב אליו ומזמין לשהות במחיצתו. כך או כך – שקיעה במגדלור היא פרייסלס.

3. ספורטק צפון

המקום הזה מתחבר לי לימי הנעורים המגניבים שלי, כשהחבורה שלנו נהגה לשהות שעות על גבי שעות במתחם הסקייטרים של רובי (נוסטלגיה), ברחבת הגלגיליות ובטרמפולינות. בימים ההם (לא משנה שנים), בילוי בחוץ שעות על גבי שעות היה דבר שבשגרה. היינו ילדי חוץ, נשמנו את אוויר פארק הירקון, וטבע עירוני היה התרבות והדת שלנו. כיום אני עדיין מגיעה אליו עם הבן שלי והוא תמיד מרגיש לי כמו הבית מחוץ לבית.

4. פארק מדרון יפו

כמו שהבן שלי נוהג לומר לי מהרגע שלמד לדבר והסתובבתי איתו ברחבי העיר: "אמא תראי פסל, את אוהבת, צלמי צלמי!", אז זה כבר המקום השלישי האהוב עליי בעיר שבו יש, נחשו מה, פסלים. וגם הם הוצבו במסגרת הפרויקט העירוני "אבץ". אבל לא רק בגלל הפסלים שיש בפארק אני אוהבת אותו כל כך. הפארק גדול ורחב, יושב ממש על הים ויש בו תחושה נעימה של שפיות. יש בו שילוב של טבעיות ובתוליות יחד עם פונקציונאליות, הוא סמוך לנמל יפו שתמיד יש שם משהו מעניין לראות וגם לנשנש – והכי חשוב בימינו, חניון ענק שתמיד יש בו מקום.

5. חומוס אבו חסן

אהבת חיי השלישית היא חומוס (הראשונה היא גל הבן שלי והשנייה היא האמנות), וליתר דיוק המסבחה של אבו חסן על כל סניפיו. אין סיור שטח ביפו שלא מסתיים שם, בכל שעה של היום ובכל יום בשבוע.
הדולפין 1/שבטי ישראל 14/ שבטי ישראל 17

מקום לא אהוב בעיר:

אין דבר כזה. יש מקום שלא אהבתי אבל למדתי לאהוב. אם הייתם שואלים אותי את השאלה הזו לפני 5 שנים הייתי עונה נווה שאנן, ובאמת שלא צריך להרחיב. מאז שהתחלנו את פרויקט "הקירות המצוירים של נווה שאנן" בתקופת הקורונה למדתי לאהוב אותה. גיליתי צדדים יפים בה, שכוללים כמובן את 30 ציורי הקיר שיזמנו והוצאנו לפועל בשכונה, את גלריית בית המשאבות, את המרכז הקהילתי הגר"א, אבל גם את המאמצים שמחלקות העירייה השונות משקיעות כדי לשפר את מצבה. זה מאוד סיזיפי וקשה, אבל יש עשייה ויש תקווה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יש דברים שנחקקים בזיכרון לעשרות שנים ואחד מהם זה מופע המחול "אנאפאזה". צפיתי בו כנערה מתבגרת וצפיתי בו בחידוש שעלה לאחרונה. חוויה מכוננת וחזקה בכל אחת מהפעמים, ותזכורת לכוחה של התרבות לרומם את הרוח והנפש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאורך כל תקופת המלחמה אנחנו עוטים עלינו סמלים ומביעים דרכם את דעותינו ועמדותינו. לרוב זו סיכת החטופים הצהובה שמוכרת לכולנו. אני גיליתי שמה שנותן לי כוח ועידוד זה ללבוש את עמדותיי, תחושותיי, ואהבותיי. ולכן קניתי חולצה במסגרת "עוטף", פרויקט שמקדמת מסעדת האחים לתמיכה ביישובי העוטף, יחד עם המותג "קון". אני בחרתי בחולצת בורדו של קיבוץ בארי, עם טיפוגרפיה נוסטלגית ודימוי גרפי של עץ, בית ומגדל מים. כשאני לובשת את החולצה הזו אני מרגישה הזדהות החוצה וחיזוק פנימה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ימי המלחמה שלא נגמרת הם תקופה קשה גם לעסקים מכל הסוגים. בתחום התרבות והאמנות זה עוד יותר קשה כי אלה תחומים שנתפסים כמותרות. אסופה היא חנות שנותנת במה לעיצוב ישראלי ולאחרונה כמו כולם גם הם נקלעו לקשיים כלכליים. הם השיקו קמפיין הדסטארט מוצלח שעדיין פתוח להשתתפות למי שמעוניין.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מרימה לכל האימהות התל אביביות באשר הן, אלה שנלחמות ביוקר המחייה, אלה שמגדלות את ילדיהן בדאגה, אלה שמתנדבות ועוזרות ונותנות מעצמן, אלה שהפכו לתל אביביות כאשר פונו מהצפון והדרום, אלה שחולמות על עתיד טוב לילדיהן, קטנים כגדולים.

מה יהיה?
חייב שיהיה טוב.